בימי יוחנן המטביל ”העם היה שרוי בציפייה וכולם תהו בלבם, ’אולי יוחנן הוא המשיח?’” (‏לוקס ג’:15‏). מדוע ציפו היהודים לבוא המשיח באותה עת? ישנם מספר טעמים לכך.‏

לאחר שנולד ישוע נראה מלאך יהוה אל רועים שרעו את עדריהם בשדות ליד בית לחם המלאך הכריז: ”היום נולד לכם בעיר דוד מושיע, הוא המשיח האדון” (‏לוקס ב’:8–11‏). לאחר מכן הצטרפו למלאך ”המוני מלאכים מצבא השמיים, והם היללו את אלוהים באומרם:‏ * ’כבוד לאלוהים במרומי השמיים, ושלום על פני האדמה בין אנשי רצונו’” (‏לוקס ב’:13, 14‏).‏

להודעה זו הייתה השפעה רבת־עוצמה על הרועים הענווים. הם מייד יצאו לבית לחם וכאשר מצאו את יוסף ומרים ואת ישוע התינוק ”סיפרו את מה שנאמר להם על אודות הילד”. כתוצאה מכך, ‏”כל השומעים נדהמו ממה שסיפרו להם הרועים” (‏לוקס ב’:17, 18‏). המילים ”כל השומעים” מרמזות על כך שהרועים דיברו עם אחרים מלבד יוסף ומרים. כאשר חזרו הרועים לביתם, המשיכו ’להלל ולשבח את אלוהים על כל מה ששמעו וראו, כשם שנמסר להם’ (‏לוקס ב’:20‏). מכאן שרועים אלה לא שמרו לעצמם את הדברים הטובים ששמעו על אודות המשיח.‏

כאשר מרים הביאה את בנה הבכור לירושלים כדי להציגו בפני יהוה, כפי שנדרש על־פי תורת משה, החלה חנה הנביאה ”להודות לאלוהים ולדבר על הילד באוזני כל המחכים לגאולת ירושלים” ‏(‏לוקס ב’:36–38;‏ שמ’ י”ג:12‏). מכאן שהחדשות על הופעתו של המשיח המשיכו להתפשט.‏

מאוחר יותר ”באו לירושלים אסטרולוגים מן המזרח ושאלו: ’היכן מלך היהודים אשר נולד? כי ראינו את כוכבו כשהיינו במזרח ובאנו להשתחוות לו’” (‏מתי ב’:1, 2‏). כאשר שמע זאת ”המלך הורדוס, נחרד הוא וכל ירושלים אתו”. הוא כינס את כל הכוהנים הראשיים ואת הסופרים אשר בעם  ושאל אותם היכן צריך להיוולד המשיח” (‏מתי ב’:3, 4‏). לכן מספר רב של אנשים קיבלו את הידיעה: מי שנועד להיות המשיח, הגיע.‏ *

הפסוק בלוקס ג’:15‏, שצוטט קודם לכן, מציין שכמה יהודים העלו את הסברה שיוחנן המטביל היה המשיח. אולם יוחנן פסל את הרעיון במילים: ”הבא אחריי גדול ממני ואינני ראוי לחלוץ את סנדליו. הוא יטביל אתכם ברוח הקודש ובאש” (‏מתי ג’:11‏). הערתו הצנועה של יוחנן רק הגבירה את הציפיות לבוא המשיח.‏

האם ייתכן שהיהודים בני המאה הראשונה לספירה חישבו את זמן הופעתו של המשיח על סמך הנבואה על 70 השבועים שבדניאל ט’:24–27? בעוד שלא ניתן לפסול אפשרות זו, גם לא ניתן לאשש אותה. לאמיתו של דבר, בימי ישוע פירשו את הנבואה על 70 השבועים בדרכים רבות וסותרות, ואף אחת מהן לא דמתה להבנתנו הנוכחית.‏ *

האיסיים, שעל־פי הדעה הרווחת היו כת יהודית סגפנית, סברו שיופיעו שני משיחים לקראת סוף 490 השנים, אולם לא נוכל להיות בטוחים שביססו את חישובם על נבואת דניאל. אך גם אם עשו כן, קשה להעלות על הדעת שהיהודים ככלל הושפעו מהכרונולוגיה של קבוצה מבודדת זו.‏

במאה השנייה לספירה היו יהודים שגרסו ש־70 השבועים מתפרשים על פני תקופה המתחילה בחורבן בית המקדש הראשון ב־607 לפה”ס ומגיעה עד חורבן בית המקדש השני ב־70 לספירה; אחרים קישרו את התגשמות הנבואה לתקופת המכבים במאה השנייה לפה”ס. לכן לא הייתה הסכמה מלאה באשר לדרך שבה יש לחשב את 70 השבועים.‏

אם במאה הראשונה לספירה מועד התגשמות הנבואה על 70 השבועים היה מובן כהלכה, ניתן היה לצפות שהשליחים ומשיחיים אחרים בני המאה הראשונה לספירה היו משתמשים בנבואה זו כהוכחה לכך שהמשיח המובטח הגיע בדיוק בזמן בדמות ישוע. אך אין כל ראיה לכך שהמשיחיים הקדומים עשו כן.‏

ישנו גורם נוסף הראוי לציון. לעיתים הצביעו כותבי ספרי הבשורה על כך שמספר נבואות מתוך התנ”ך התגשמו בישוע המשיח (‏מתי א’:22, 23; ב’:13–15; ד’:13–16‏). אבל אף אחד מהם לא קישר את הופעתו של ישוע על הארץ לנבואה על 70 השבועים.‏

לסיכום: איננו יכולים לומר בוודאות שהאנשים בתקופת ישוע הבינו בצורה נכונה את הנבואה על 70 השבועים. אולם ספרי הבשורה מספקים סיבות טובות אחרות לכך שהעם היה שרוי ”בציפייה” למשיח.‏