שאלות של קוראים
למה הכתוב בשמואל ב׳. כ״א:7–9 מציין שדוד ”חמל על מפיבושת” אך בהמשך נאמר שהוא מסר את מפיבושת להוצאה להורג?
יש כאלה שקוראים בחטף את הפסוקים ושואלים את השאלה הזו. אבל בפסוקים מוזכרים למעשה שני גברים שונים ששמם מפיבושת, ונוכל ללמוד משהו אם נבחן את השתלשלות העניינים.
לשאול מלך ישראל היו שבעה בנים ושתי בנות. יהונתן היה הבן הבכור. בהמשך נולד למלך בן ששמו מפיבושת מפילגשו רצפה. מעניין לציין שגם ליהונתן היה בן ששמו מפיבושת. מכאן שלשאול המלך היה גם בן ששמו מפיבושת וגם נכד ששמו מפיבושת.
בשלב מסוים שאול המלך פנה נגד הגבעונים שחיו בין בני ישראל וניסה להשמיד אותם. נראה שחלקם אכן נרצחו. זה היה מעשה פסול, משום שבימי יהושע נשיאי בני ישראל כרתו ברית שלום עם הגבעונים (יהו׳ ט׳:3–27).
אותה ברית עדיין הייתה בתוקף בימי שאול המלך. המלך ניסה להשמיד את הגבעונים בניגוד לתנאי הברית, מה שהביא ”אשמת דמים על שאול ועל ביתו” (שמ״ב כ״א:1). בסופו של דבר דוד הפך למלך. הגבעונים שנותרו בחיים סיפרו לו על העוול שנעשה להם. דוד שאל אותם איך צריך לכפר על המעשה הנורא שעשה שאול ולהביא לכך שיהוה יברך את הארץ. במקום לבקש כסף, הגבעונים ביקשו ששבעת בניו של האיש ש’זמם להשמיד’ אותם יימסרו לידיהם ויוצאו להורג (במ׳ ל״ה:30, 31). דוד נענה לבקשתם (שמ״ב כ״א:2–6).
שאול ויהונתן כבר נהרגו בקרב, אך מפיבושת, בנו של יהונתן, נותר בחיים. הוא היה נכה כתוצאה מתאונה שאירעה בילדותו והוא לא הצטרף למתקפה של סבו על הגבעונים. דוד כרת ברית ידידות עם יהונתן, אשר תועיל לצאצאיו, וביניהם בנו מפיבושת (שמ״א י״ח:1; כ׳:42). הכתוב מוסר: ”המלך [דוד] חמל על מפיבושת, בנו של יהונתן בן שאול, בשל השבועה שנשבעו דוד ויהונתן בן שאול לפני יהוה” (שמ״ב כ״א:7).
עם זאת, דוד סיפק לגבעונים את מבוקשם. הוא מסר לידיהם שניים מבניו של שאול, שמו של אחד מהם היה מפיבושת, וחמישה מנכדיו של שאול (שמ״ב כ״א:8, 9). מעשה זה של דוד שם קץ לאשמת הדמים שרבצה על הארץ.
המקרה הזה הוא לא רק תיעוד היסטורי. בתורת אלוהים נאמר בבירור: ”לא יומתו ילדים בגלל אבותיהם” (דב׳ כ״ד:16). יהוה לא היה מסכים למה שנעשה לשני בניו של שאול וחמשת נכדיו אילו היו חפים מפשע. בהמשך הפסוק נאמר: ”איש איש יומת בגלל חטאו שלו”. נראה שלשבעת צאצאיו של שאול שמתו היה חלק בניסיון של שאול להשמיד את הגבעונים. כך שהשבעה שילמו על חטאיהם.
מכאן אנו לומדים שאדם לא יכול להצדיק מעשים פסולים שהוא עשה ולחשוב או לומר שהוא בסך הכול מילא הנחיות. משל חכם מציין: ”פלס את נתיב רגליך, וכל דרכיך יהיו בטוחות” (מש׳ ד׳:24–27; אפ׳ ה׳:15).