יש כאלה שקוראים בחטף את הפסוקים ושואלים את השאלה הזו.‏ אבל בפסוקים מוזכרים למעשה שני גברים שונים ששמם מפיבושת,‏ ונוכל ללמוד משהו אם נבחן את השתלשלות העניינים.‏

לשאול מלך ישראל היו שבעה בנים ושתי בנות.‏ יהונתן היה הבן הבכור.‏ בהמשך נולד למלך בן ששמו מפיבושת מפילגשו רצפה.‏ מעניין לציין שגם ליהונתן היה בן ששמו מפיבושת.‏ מכאן שלשאול המלך היה גם בן ששמו מפיבושת וגם נכד ששמו מפיבושת.‏

בשלב מסוים שאול המלך פנה נגד הגבעונים שחיו בין בני ישראל וניסה להשמיד אותם.‏ נראה שחלקם אכן נרצחו.‏ זה היה מעשה פסול,‏ משום שבימי יהושע נשיאי בני ישראל כרתו ברית שלום עם הגבעונים (‏יהו׳ ט׳:‏3–27‏)‏.‏

אותה ברית עדיין הייתה בתוקף בימי שאול המלך.‏ המלך ניסה להשמיד את הגבעונים בניגוד לתנאי הברית,‏ מה שהביא ”‏אשמת דמים על שאול ועל ביתו”‏ (‏שמ״ב כ״א:‏1‏)‏.‏ בסופו של דבר דוד הפך למלך.‏ הגבעונים שנותרו בחיים סיפרו לו על העוול שנעשה להם.‏ דוד שאל אותם איך צריך לכפר על המעשה הנורא שעשה שאול ולהביא לכך שיהוה יברך את הארץ.‏ במקום לבקש כסף,‏ הגבעונים ביקשו ששבעת בניו של האיש ש’‏זמם להשמיד’‏ אותם יימסרו לידיהם ויוצאו להורג (‏במ׳ ל״ה:‏30,‏ 31‏)‏.‏ דוד נענה לבקשתם (‏שמ״ב כ״א:‏2–6‏)‏.‏

שאול ויהונתן כבר נהרגו בקרב,‏ אך מפיבושת,‏ בנו של יהונתן,‏ נותר בחיים.‏ הוא היה נכה כתוצאה מתאונה שאירעה בילדותו והוא לא הצטרף למתקפה של סבו על הגבעונים.‏ דוד כרת ברית ידידות עם יהונתן,‏ אשר תועיל לצאצאיו,‏ וביניהם בנו מפיבושת (‏שמ״א י״ח:‏1;‏ כ׳:‏42‏)‏.‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏המלך [‏דוד]‏ חמל על מפיבושת,‏ בנו של יהונתן בן שאול,‏ בשל השבועה שנשבעו דוד ויהונתן בן שאול לפני יהוה”‏ (‏שמ״ב כ״א:‏7‏)‏.‏

עם זאת,‏ דוד סיפק לגבעונים את מבוקשם.‏ הוא מסר לידיהם שניים מבניו של שאול,‏ שמו של אחד מהם היה מפיבושת,‏ וחמישה מנכדיו של שאול (‏שמ״ב כ״א:‏8,‏ 9‏)‏.‏ מעשה זה של דוד שם קץ לאשמת הדמים שרבצה על הארץ.‏

המקרה הזה הוא לא רק תיעוד היסטורי.‏ בתורת אלוהים נאמר בבירור:‏ ”‏לא יומתו ילדים בגלל אבותיהם”‏ (‏דב׳ כ״ד:‏16‏)‏.‏ יהוה לא היה מסכים למה שנעשה לשני בניו של שאול וחמשת נכדיו אילו היו חפים מפשע.‏ בהמשך הפסוק נאמר:‏ ”‏איש איש יומת בגלל חטאו שלו”‏.‏ נראה שלשבעת צאצאיו של שאול שמתו היה חלק בניסיון של שאול להשמיד את הגבעונים.‏ כך שהשבעה שילמו על חטאיהם.‏

מכאן אנו לומדים שאדם לא יכול להצדיק מעשים פסולים שהוא עשה ולחשוב או לומר שהוא בסך הכול מילא הנחיות.‏ משל חכם מציין:‏ ”‏פלס את נתיב רגליך,‏ וכל דרכיך יהיו בטוחות”‏ (‏מש׳ ד׳:‏24–27;‏ אפ׳ ה׳:‏15‏)‏.‏