זהו אביב 1931.‏ הכניסה לאולם הקונצרטים המפורסם פלייל בפריז גדושה בנציגים מ־23 ארצות.‏ מוניות גדולות מורידות את נוסעיהן המחויטים מול האולם,‏ ועד מהרה מתמלא האודיטוריום הראשי.‏ באו קרוב ל־000,‏3 איש לא כדי להאזין לקונצרט אלא כדי לשמוע את ג׳וזף פ.‏ רתרפורד שעמד אז בראש פעילות הבישור.‏ נאומיו חוצבי הלהבות מתורגמים לצרפתית,‏ גרמנית ופולנית.‏ קולו הרועם של אח רתרפורד מהדהד בחלל האולם.‏

הכינוס בפריז היווה נקודת מפנה בפעילות הכרזת הבשורה על המלכות בצרפת.‏ אח רתרפורד קרא לקהל הבינלאומי — ובמיוחד למשיחיים הצעירים — לשרת כקולפורטרים בצרפת.‏ ג׳ון קוק,‏ נציג מאנגליה שהיה אז בגיל העשרה,‏ מעולם לא שכח את הקריאה המרגשת:‏ ”‏שום דבר תחת השמש אינו צריך לעצור אתכם,‏ הצעירים,‏ מלהצטרף לשורות הקולפורטרים!‏”‏ a

בנוסף לג׳ון קוק,‏ שהפך לימים לשליח,‏ נענו רבים אחרים לקריאה מקדונית זו (‏מה״ש ט״ז:‏9,‏ 10‏)‏.‏ למעשה,‏ מספר הקולפורטרים בצרפת זינק מ־27 ב־1930 ל־104 ב־1931 — עלייה בלתי רגילה בתוך שנה אחת בלבד.‏ הואיל ומרבית אותם חלוצים בימים ההם לא ידעו צרפתית,‏ כיצד הסתדרו בהתחשב במחסום השפה,‏ באמצעיהם הדלים ובבדידות שבה היו נתונים?‏

הקולפורטרים הזרים נעזרו בכרטיסי עדות שדיברו במקומם על תקוות המלכות.‏ אח דובר גרמנית שבישר באומץ לב בפריז סיפר:‏ ”‏ידענו שאלוהינו הוא אל רב־עוצמה.‏ אם לבנו הלם בחוזקה כשהיינו בשירות זה לא היה מחרדת אדם אלא מן הפחד שנשכח את המשפט הקצר הזה:‏ ?Voulez-vous lire cette carte, s’il vous plaît [‏האם אתה מוכן בבקשה לקרוא את הכרטיס הזה?‏]‏ היינו משוכנעים בכך שפעילותנו חשובה ביותר”‏.‏

כשבישרו הקולפורטרים בבנייני דירות לא פעם גירשו אותם השוערים.‏ יום אחד מצאו את עצמן שתי אחיות אנגליות שידעו מעט מאוד צרפתית מול שוער עוין ששאל אותן את מי הן מחפשות.‏ אחת האחיות הבחינה בלוחית קטנה על דלת אחת ועליה המילים בצרפתית:‏ ‏”‏טורנה לה בוטו”‏ [‏צלצל בפעמון]‏”‏.‏ האחות חשבה שהיה זה שמה של בעלת הבית,‏ ובניסיון להרגיע את השוער הכעוס השיבה בעליזות:‏ ”‏באנו  לראות את גברת ‏’‏טורנה לה בוטו’‏”‏.‏ חוש הומור בריא סייע רבות לאותם קולפורטרים נלהבים.‏

בשנות ה־30 היה על מרבית התושבים בצרפת להסתדר בתנאי מחיה דלים,‏ והקולפורטרים הזרים לא היו יוצאים מן הכלל.‏ אחות דוברת אנגלית ששמה מונה בז׳וסקה סיפרה על מה שהיא ושותפתה לחלוציות חוו.‏ היא אמרה:‏ ”‏מגורינו היו בדרך כלל פשוטים מאוד,‏ ואחת הבעיות הגדולות ביותר הייתה החימום בחורף.‏ לא פעם לא הייתה לנו ברירה אלא ללון בקור אימים,‏ ובבוקר היינו צריכות לשבור את הקרח שהצטבר בקנקן כדי שנוכל לשטוף את הפנים”‏.‏ האם חוסר הנוחות שבר את רוחם של אותם חלוצים?‏ לא ולא!‏ אחד מהם תיאר בצורה יפה את רגשותיהם:‏ ”‏לא היה בבעלותנו דבר,‏ אבל גם לא חסר לנו דבר”‏ (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

קולפורטרים אמיצים אלה היו צריכים גם להתגבר על הבדידות.‏ בשנות ה־30 המוקדמות היה מספר מבשרי המלכות בצרפת לא יותר מ־700,‏ ורובם היו פזורים ברחבי המדינה.‏ מה עזר לקולפורטרים הבודדים לשמור על שמחתם?‏ מונה,‏ שהתמודדה עם קושי זה יחד עם שותפתה לחלוציות,‏ סיפרה:‏ ”‏היינו חייבות להיאבק בבדידות על־ידי כך שלמדנו ביחד באופן קבוע את פרסומי החברה.‏ מאחר שבימים ההם [‏לא ערכנו ביקורים חוזרים או שיעורי מקרא ביתיים]‏ היה לנו זמן בערבים לכתוב אל משפחותינו ובייחוד לחלוצים אחרים כדי לחלוק את חוויותינו ולעודד זה את זה”‏ (‏תסל״א ה׳:‏11‏)‏.‏

קולפורטרים אלה שגילו רוח של הקרבה עצמית שמרו על גישה חיובית למרות המכשולים.‏ הדבר ניכר במכתבים ששלחו אל משרד הסניף,‏ לעיתים עשרות שנים אחרי שירותם החלוצי בצרפת.‏ במבט לאחור אל אותן שנים כתבה אנני קרג׳ין,‏ אחות משוחה שנדדה עם בעלה לאורכה ולרוחבה של צרפת מ־1931 עד 1935:‏ ”‏היו לנו חיים מאושרים מאוד ומלאי אירועים!‏ בתור חלוצים היינו קבוצה מגובשת.‏ כפי שאמר השליח פאולוס,‏ ’‏אני נטעתי,‏ אפולוס הִשקה,‏ אבל אלוהים הצמיח’‏.‏ המחשבה על כך מרגשת את כל מי שהייתה לו הזדמנות לתרום את חלקו לפני כל כך הרבה שנים”‏ (‏קור״א ג׳:‏6‏)‏.‏

חלוצים אלה באותן שנים מוקדמות הותירו אחריהם מורשת של כוח עמידה וקנאות עבור אחרים השואפים להרחיב את שירותם.‏ כיום ישנם בצרפת כ־000,‏14 חלוצים רגילים.‏ רבים מהם משרתים בקבוצות או בקהילות של דוברי שפות זרות.‏ b בדומה לקודמיהם,‏ הם אינם נותנים לשום דבר תחת השמש לעצור אותם!‏ (‏מתוך אוצר הארכיון בצרפת)‏.‏