על־פי הכתוב ביהושע ו׳:‏10–15,‏ 20‏,‏ כוחות ישראל צעדו סביב יריחו פעם ביום במשך שישה ימים.‏ ביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים,‏ ואלוהים גרם לנפילת חומותיה האדירות של יריחו.‏ הדבר אפשר לבני ישראל לחדור אל העיר ולכבוש אותה.‏ האם הראיות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם מה שמוסר המקרא לגבי המצור הקצר על העיר?‏

בימי קדם נהגו הצבאות התוקפים להטיל מצור על ערים בצורות.‏ ובלי תלות באורך המצור,‏ הכובשים היו בוזזים את עושרה של העיר כולל מלאי המזון שנותר בה.‏ אך בחורבות יריחו מצאו הארכיאולוגים מאגרי מזון גדולים.‏ בעניין זה נאמר בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו:‏ ”‏הממצא השופע ביותר שנתגלה בשכבת החורבן,‏ מלבד כלי החרס,‏ היו גרעיני תבואה.‏.‏.‏ זהו ממצא ייחודי בתולדות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל.‏ לעיתים ניתן למצוא כד אחד או שניים,‏ אבל זהו בהחלט דבר בלתי רגיל למצוא כמות כה עצומה של גרעיני תבואה”‏.‏

על־פי המסופר במקרא,‏ הייתה לבני ישראל סיבה טובה שלא לבזוז את התבואה ביריחו.‏ כך ציווה עליהם יהוה (‏יהו׳ ו׳:‏17,‏ 18‏)‏.‏ בני ישראל תקפו באביב של אותה שנה,‏ זמן קצר לאחר הקציר כאשר מלאי התבואה היה שופע (‏יהו׳ ג׳:‏15–17;‏ ה׳:‏10‏)‏.‏ העובדה שנותרה כמות גדולה של גרעיני תבואה ביריחו מלמדת שהמצור שהטילו בני ישראל היה קצר ימים,‏ כפי שמתאר זאת המקרא.‏