עם דמדומי הערביים הביטה רבקה בנוף הסלעי.‏ בחלוף שבועות בדרכים היא סוף כל סוף התרגלה להליכתו המתנדנדת של הגמל כשהיא ישובה על גבו.‏ בית ילדותה בחרן נמצא הרחק מאחוריה,‏ מרחק מאות קילומטרים צפונית־מזרחית משם.‏ ייתכן שהיא לעולם לא תראה שוב את משפחתה.‏ ללא ספק ניקרו במוחה שאלות לגבי עתידה — במיוחד כעת כשמסעה קרב לקצו.‏

השיירה חצתה חלק ניכר מכנען ועשתה דרכה בשטח קשה — הנגב (‏בראשית כ״ד:‏62‏)‏.‏ קרוב לוודאי שרבקה ראתה מסביבה כבשים.‏ הארץ הייתה שוממה וצחיחה מכדי שניתן יהיה לעסוק בעבודות אדמה בצורה נרחבת,‏ אך היו בה שפע מקומות למרעה.‏ האזור היה מוכר לראש השיירה הקשיש.‏ הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה לאור הבשורות הטובות שהיו לו לספר לאדונו — רבקה עתידה להינשא ליצחק!‏ היא ודאי תהתה כיצד ייראו חייה בארץ זו.‏ איזה מין אדם הוא בעלה לעתיד?‏ הרי הם מעולם לא נפגשו!‏ האם הוא יהיה מרוצה כשיראה אותה?‏ ומה היא תרגיש לגביו?‏

כיום באזורים רבים בעולם נישואין בשידוך עשויים להיתפס כדבר תמוה.‏ במקומות אחרים נישואין מעין אלה נפוצים.‏ בלי תלות ברקע שלך,‏ ודאי תסכים שפניה של רבקה היו מועדות אל הלא־נודע.‏ היא ניחנה באומץ ואמונה יוצאים מגדר הרגיל.‏ אנו זקוקים לשתי תכונות אלו כשחלים שינויים בחיינו.‏ בנוסף לאמונה,‏ היו לרבקה עוד תכונות יפות ונדירות.‏

השינוי האדיר בחיי רבקה החל בזמן שהייתה עסוקה בשגרתה היומיומית.‏ היא גדלה בקרבת או בתוך העיר חרן שבמסופוטמיה.‏ הוריה היו שונים מרוב האנשים שחיו בחרן.‏ הם לא סגדו לאל הירח,‏ סין.‏ אלוהיהם היה יהוה (‏בראשית כ״ד:‏50‏)‏.‏

רבקה גדלה להיות בחורה יפת תואר,‏ אך היא לא הייתה יפהפייה עצלנית ושטחית.‏ היא הייתה חדורת מרץ ושמרה על טוהרה המוסרי.‏ משפחתה הייתה אמידה מספיק כדי שיהיו בבעלותה משרתים,‏ אך רבקה לא הייתה מפונקת ולא זכתה ליחס של נסיכה.‏ היא חונכה לעבוד קשה.‏ בדומה לנשים רבות באותה תקופה,‏ הוטלו על רבקה מטלות קשות לביצוע,‏ לרבות שאיבת מים עבור המשפחה.‏ מוקדם בערב נהגה לשאת כד על כתפה וללכת אל המעיין (‏בראשית כ״ד:‏11,‏ 15,‏ 16‏)‏.‏

ערב אחד,‏ לאחר שמילאה את כדה,‏ רץ לעברה אדם קשיש.‏ הוא אמר לה:‏ ”הגְמיאיני נא מעט מים מכדך”.‏ הייתה זו בקשה צנועה וכה מנומסת.‏ רבקה ראתה שהאדם הגיע מרחוק.‏ לכן היא מיהרה להוריד את כד המים מכתפה ולתת לו לשתות,‏ לא רק לגימה קטנה,‏ אלא כמות נדיבה של מים מרעננים וקרים.‏ היא שמה לב שיש עמו שיירה של עשרה גמלים הכורעים ברך ושעדיין לא מילאו להם מים בשוקת.‏ היא הבחינה שהוא מתבונן בה ברכות ובתשומת לב,‏ ולכן רצתה להיות נדיבה ככל האפשר.‏ היא אמרה:‏ ”גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות” (‏בראשית כ״ד:‏17–19‏)‏.‏

שים לב שרבקה לא הציעה רק להשקות את  עשרת הגמלים אלא גם להרוות את צימאונם עד תום.‏ גמל צמא מאוד מסוגל לשתות יותר מ־95 ליטר של מים!‏ אם כל עשרת הגמלים היו צמאים במידה זו,‏ נכונו לרבקה שעות של עבודה קשה.‏ אך כפי שעולה מהשתלשלות המאורעות,‏ אין זה סביר שהגמלים היו צמאים עד כדי כך.‏ * האם רבקה ידעה זאת כשהציעה את הצעתה?‏ לא.‏ היא הייתה מוכנה,‏ ואף השתוקקה,‏ לעבוד קשה ככל הנדרש כדי לגלות הכנסת אורחים לזר הקשיש.‏ הוא נענה להצעתה.‏ לאחר מכן הוא התבונן בה בציפייה בעודה רצה הלוך ושוב,‏ ממלאת את כדה פעם אחר פעם ומרוקנת אותו אל השוקת (‏בראשית כ״ד:‏20,‏ 21‏)‏.‏

דוגמתה של רבקה היא דוגמה מעולה עבורנו כיום.‏ אנו חיים בתקופה שבה האנוכיות מושלת בכיפה.‏ כפי שנובא,‏ אנשים נהיו ”אוהבי עצמם”,‏ והם אינם מוכנים לעשות מאמצים למען האחר (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1–5‏)‏.‏ מן התבונה שמשרתי אלוהים המנסים להילחם בהשפעת מגמה זו,‏ יהרהרו בדוגמתה של רבקה הצעירה ויראו בעיני רוחם כיצד היא רצה הלוך ושוב אל הבאר.‏

רבקה ודאי הבחינה שהאיש הקשיש מביט בה.‏ אך לא היה במבטו דבר לא־הולם,‏ הוא העיד על פליאה,‏ השתאות ושמחה.‏ כשרבקה סיימה לבסוף,‏ הוא העניק לה מתנות — תכשיטים יקרי ערך!‏ אחרי כן שאל אותה:‏ ”בת מי את?‏ הגידי נא לי.‏ היש בית אביך מקום לנו ללין?‏” כשסיפרה לו על משפחתה,‏ התעצמה שמחתו.‏ ייתכן שבפרץ של התלהבות הוסיפה:‏ ”גם תבן גם מספוא רב עמנו,‏ גם מקום ללון” — הצעה נדיבה ביותר,‏ היות שהתלוו אל הקשיש אנשים נוספים.‏ בהמשך היא רצה לספר לאמה את כל מה שקרה (‏בראשית כ״ד:‏22–28,‏ 32‏)‏.‏

ללא ספק רבקה חונכה לגלות הכנסת אורחים.‏ זוהי תכונה נוספת שנדמה שעברה מן העולם,‏ וסיבה נוספת ללכת בעקבות אמונתה של בחורה טובת לב זו.‏ אמונה באלוהים צריכה להניע אותנו להיות מכניסי אורחים.‏ יהוה מתאפיין בתכונה זו,‏ שהרי הוא  נוהג בכול בנדיבות,‏ והוא מעוניין שמשרתיו ינהגו כמוהו.‏ כשאנו מגלים הכנסת אורחים אפילו כלפי מי שלעולם לא יגמלו לנו באופן דומה,‏ אנו משביעים את רצונו של אבינו השמימי (‏מתי ה׳:‏44–46;‏ פטרוס א׳.‏ ד׳:‏9‏)‏.‏

מיהו האדם הקשיש שליד הבאר?‏ היה זה עבדו של אברהם,‏ אחיו של סבה של רבקה.‏ משום כך הוא התקבל בזרועות פתוחות בביתו של בתואל,‏ אביה של רבקה.‏ קרוב לוודאי ששמו של עבד זה היה אליעזר.‏ * המארחים הציעו לו ארוחה,‏ אך הוא סירב לאכול עד אשר יגיד מהי מטרת ביקורו (‏בראשית כ״ד:‏31–33‏)‏.‏ סביר להניח שהוא דיבר בהתלהבות מכיוון שזה עתה זכה לראות הוכחה משכנעת לכך שאלוהיו,‏ יהוה,‏ בירך אותו במשימתו החיונית.‏ כיצד עשה כן?‏

תאר לעצמך את אליעזר מגולל את סיפורו בפני בתואל,‏ אביה של רבקה,‏ ולבן אחיה בעודם מקשיבים קשב רב.‏ הוא מספר להם שיהוה בירך את אברהם ביד רחבה בכנען,‏ ושאברהם ושרה הביאו ילד לעולם,‏ את יצחק,‏ אשר עתיד לרשת את כל נכסיהם.‏ אברהם הטיל על עבדו משימה חשובה ביותר:‏ לחפש ליצחק אישה מקרב בני משפחתו של אברהם בחרן (‏בראשית כ״ד:‏34–38‏)‏.‏

אברהם השביע את אליעזר לבל יבחר ליצחק אישה מבנות כנען.‏ מדוע?‏ משום שהכנענים לא כיבדו את יהוה אלוהים ולא עבדוהו.‏ אברהם ידע שבכוונת יהוה להענישם בבוא העת על מעשיהם הרעים.‏ אברהם לא רצה שיצחק,‏ בנו האהוב,‏ יחבור לאנשים אלה ויאמץ את דרכיהם הלא־מוסריות.‏ כמו כן,‏ הוא ידע שבנו ממלא תפקיד חיוני בהתגשמות הבטחות אלוהים (‏בראשית ט״ו:‏16;‏ י״ז:‏19;‏ כ״ד:‏2–4‏)‏.‏

אליעזר המשיך וסיפר למארחיו שכאשר הגיע לבאר בקרבת חרן,‏ הוא התפלל ליהוה אלוהים.‏ למעשה,‏ הוא ביקש מיהוה לבחור את הבחורה שתינשא ליצחק.‏ כיצד?‏ אליעזר ביקש מאלוהים שידאג לכך שהנערה שהוא רוצה שתינשא ליצחק תגיע לבאר.‏ כשיבקש ממנה לשתות,‏ היא לא רק תציע לו מים אלא גם תשקה את גמליו (‏בראשית כ״ד:‏12–14‏)‏.‏ ומי הגיעה ופעלה בדיוק כך?‏ רבקה!‏ תאר לעצמך כיצד היא חשה אם הזדמן לה לשמוע את הסיפור שסיפר אליעזר לחברי משפחתה!‏

בתואל ולבן נפעמו מדבריו של אליעזר.‏ הם אמרו:‏ ”מיהוה יצא הדבר”.‏ כשם שהיה נהוג בזמנו,‏ הם ערכו ברית נישואין ואירסו את רבקה ליצחק (‏בראשית כ״ד:‏50–54‏)‏.‏ אך האם ניתן להסיק מכך שלרבקה לא הייתה מילה בעניין?‏

מספר שבועות קודם לכן העלה אליעזר סוגיה זו בפני אברהם ושאל:‏ ”אולי לא תלך האישה אחריי?‏” אברהם השיב לו:‏ ”והיית נקי מאָלָתי [משבועתי]” (‏בראשית כ״ד:‏39,‏ 41‏)‏.‏ גם בביתו של בתואל הייתה חשיבות להעדפותיה של הבחורה.‏ אליעזר היה כה נלהב מהצלחתו במשימה,‏ שבבוקר שלמחרת הוא שאל אם הוא יכול לחזור מייד עם רבקה לכנען.‏ אך המשפחה רצתה שהיא תישאר עמם לפחות עוד עשרה ימים.‏ לבסוף הם החליטו ליישב את העניין בדרך הבאה:‏ ”נקרא לנערה,‏ ונשאלה את פיה” (‏בראשית כ״ד:‏57‏)‏.‏

רבקה ניצבה בפני פרשת דרכים מכריעה בחייה.‏ מה תגיד?‏ האם תנצל את רגשי הרחמים של אביה ואחיה ותתחנן שייחסך ממנה המסע אל הלא־נודע?‏ או האם תראה בכך זכות להיות חלק מאירועים שברור היה שכוונו על־ידי יהוה?‏ בתשובתה חשפה מה היא חשה באשר לשינוי הפתאומי,‏ ואולי אף המפחיד,‏ בחייה.‏ היא ענתה בפשטות:‏ ”אלך” (‏בראשית כ״ד:‏58‏)‏.‏

איזו גישה יוצאת מגדר הרגיל הייתה לה!‏ בימינו המנהגים לגבי נישואין שונים למדי,‏ למרות זאת נוכל ללמוד רבות מרבקה.‏ העדפותיו של יהוה אלוהיה היו חשובות לה יותר מהעדפותיה האישיות.‏ כשמדובר בנישואין,‏ גם בימינו דבר־אלוהים מכיל את ההדרכה הטובה ביותר בנמצא — איזה בן זוג  לבחור וכיצד להיות בן זוג טוב לנישואין (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14,‏ 15;‏ אפסים ה׳:‏28–33‏)‏.‏ טוב נעשה אם נחקה את דוגמתה של רבקה ונשאף לעשות דברים בדרכו של אלוהים.‏

משפחתו של בתואל בירכה את רבקה האהובה.‏ לאחר מכן היא ודבורה,‏ המינקת שלה,‏ ומספר משרתות יצאו לדרכן עם אליעזר ואנשיו (‏בראשית כ״ד:‏59–61;‏ ל״ה:‏8‏)‏.‏ לא חלף זמן רב וחרן הייתה הרחק מאחוריהם.‏ המסע היה ארוך במיוחד,‏ בערך 800 קילומטר,‏ וארך כשלושה שבועות.‏ קרוב לוודאי שלא היה זה מסע נוח.‏ רבקה ראתה גמלים רבים בחייה,‏ אך אין זה אומר שהיא הייתה מיומנת ברכיבה עליהם.‏ המקרא מתאר את משפחתה כרועי צאן,‏ ולא כסוחרים אשר רכבו על שיירות של גמלים (‏בראשית כ״ט:‏10‏)‏.‏ אנשים שאינם מיומנים ברכיבה על גמל לא אחת מתלוננים על אי־נוחות — אפילו לאחר רכיבה קצרה מאוד!‏

על כל פנים,‏ רבקה התמקדה בעתיד וודאי ניסתה לדלות מאליעזר כל מידע אפשרי על אודות יצחק ומשפחתו.‏ דמיין את האדם הקשיש מדבר אתה ליד מדורה בשעות הערב ומספר לה על הבטחת יהוה לאברהם ידידו.‏ אלוהים יקים משושלתו של אברהם זרע שיביא ברכות על האנושות כולה.‏ רבקה ודאי נתמלאה פליאה כשהבינה שהבטחת יהוה תתגשם דרך יצחק,‏ בעלה לעתיד — ולכן גם דרכה!‏ (‏בראשית כ״ב:‏15–18‏)‏.‏

לבסוף הגיע היום שתואר בפתיח המאמר.‏ כשהשיירה חצתה את הנגב עם שקיעת החמה,‏ ראתה רבקה גבר מתהלך בשדה.‏ הוא נראה מהורהר ושקוע במחשבות.‏ אנחנו קוראים:‏ ”ותיפול [או,‏ ותמהר לרדת] מעל הגמל” — ייתכן שהיא אף לא חיכתה שהגמל יכרע ברך — ושאלה את אליעזר:‏ ”מי האיש הלָזה ההולך בשדה לקראתנו?‏” כשהבינה שמדובר ביצחק,‏ כיסתה את ראשה בצעיף (‏בראשית כ״ד:‏62–65‏)‏.‏ מדוע נהגה כך?‏ הייתה זו מחווה של כבוד כלפי בעלה לעתיד.‏ בימינו כניעה מסוג זה נתפסת בעיני כמה כמיושנת.‏ אך למעשה גברים ונשים כאחד יכולים ללמוד שיעור מעולה מענוותה של רבקה,‏ שהרי מי מאתנו אינו צריך לפתח עוד יותר תכונה יפה זו?‏

יצחק,‏ שהיה בערך בן 40,‏ עדיין התאבל על אובדן שרה אמו שמתה לפני כשלוש שנים.‏ נוכל להסיק מכך שיצחק היה אדם בעל רגשות חמים ורכים.‏ איזו ברכה הייתה זו עבורו לזכות באשה כה חרוצה,‏ מכניסת אורחים וענווה!‏ איך הם הסתדרו?‏ המקרא אומר בפשטות:‏ ”וַיֶאֱהבהָ” (‏בראשית כ״ד:‏67;‏ כ״ו:‏8‏)‏.‏

גם כיום,‏ בחלוף כ־900,‏3 שנה,‏ קל לנו לאהוב את רבקה.‏ איך אפשר שלא להעריץ אותה על אומץ לבה,‏ חריצותה,‏ הכנסת האורחים שגילתה וענוותה?‏ מן הראוי שכולנו — צעירים ומבוגרים,‏ גברים ונשים,‏ נשואים ורווקים — נחקה את אמונתה!‏