כשהייתי בן שלוש,‏ הוגלו אבי,‏ דודי וסבי למחנות עבודה בשל עמדתם הניטרלית כמשיחיים.‏ רק אבי נותר בחיים.‏ בשנת 1947,‏ לאחר מלחמת העולם השנייה,‏ הוא שב הביתה עם פציעה קשה בגבו.‏ אף שהיה שבר כלי מבחינה גופנית,‏ אמונתו הייתה איתנה כסלע.‏

כשהייתי בן תשע,‏ הוגלתה משפחתנו לסיביר יחד עם מאות עדי־יהוה אחרים ממולדובה.‏ היה זה ב־6 ביולי 1949.‏ דחסו אותנו אל תוך קרונות בקר ונסענו במשך 12 יום ללא עצירות מרחק של למעלה מ־400,‏6 קילומטר.‏ לבסוף עצרנו בתחנת רכבת בלבייז׳ה,‏ ושם חיכו לנו נציגים של הרשויות המקומיות.‏ חולקנו לקבוצות קטנות ומייד נשלחנו למקומות שונים באזור.‏ את הקבוצה שלנו שיכנו בבית־ספר קטן ונטוש.‏ היינו תשושים ומדוכאים.‏ אישה מבוגרת שהייתה עמנו החלה לזמזם שיר שכתבו עדי־יהוה בזמן מלחמת העולם השנייה,‏ ועד מהרה כולנו הצטרפנו אליה והתחלנו לשיר מעומק הלב:‏

‏”אחים כה רבים למרחקים הוגלו.‏

צפונה ומזרחה המה נלקחו.‏

בשל שירותם לאלוהים נידונו לצרות וייסורים,‏ ושם אל מול פני המוות נותרו נאמנים”.‏

עם הזמן התאפשר לנו להגיע בכל יום ראשון לאסיפות מקראיות שהתקיימו במקום שהיה מרוחק כ־13 קילומטר מאזור מגורינו.‏ בחורף לא אחת יצאנו מוקדם בבוקר בעוד חושך,‏ כשהטמפרטורה עמדה על 40 מעלות מתחת לאפס,‏ ופילסנו את דרכנו בשלג שהגיע עד המותניים.‏ היינו חמישים איש,‏ ולעיתים אף יותר,‏ והצטופפנו יחד בחדר ששטחו היה פחות מ־20 מטר מרובע.‏ בתחילת האסיפה שרנו שיר או שניים או שלושה.‏ אחד הנוכחים נשא תפילה מעומק הלב,‏ וערכנו דיונים בשאלות מקראיות.‏ החלק הזה ארך כשעה.‏ אחרי כן שרנו עוד שירים ושוחחנו על שאלות מקראיות נוספות.‏ האסיפות הללו חיזקו אותנו מאוד מבחינה רוחנית.‏

עד 1960 כבר הוענקה חירות רבה יותר לעדי־יהוה שהוגלו ממקום מגוריהם.‏ אף שהיינו עניים התאפשר לי לבקר במולדובה,‏ ושם פגשתי את נינה,‏ שהוריה והורי אמה היו גם הם עדי־יהוה.‏ תוך זמן קצר נישאנו וחזרנו לסיביר.‏ שם נולדו שני ילדינו — דינה ב־1964 וויקטור  ב־1966.‏ כעבור שנתיים עברנו לאוקראינה והתגוררנו בבית קטן בג׳נקוי,‏ עיר השוכנת כ־160 קילומטר מהעיר ילטה שבחצי האי קרים.‏

כמו בברית המועצות כולה גם בחצי האי קרים הייתה פעילותם של עדי־יהוה מחוץ לחוק.‏ אולם היא לא הוגבלה בצורה נוקשה,‏ ובפועל לא חווינו רדיפות.‏ בעקבות כך התפתחה גישה של שאננות אצל כמה מאחינו לאמונה.‏ הם סברו שלאחר כל התלאות והייסורים שעברו בסיביר,‏ אין כל פסול בכך שעכשיו הם יחתרו להשיג חיים נוחים.‏

ב־27 במרס 1991 זכתה פעילותנו בברית המועצות להכרה חוקית.‏ מייד החלו האחים לערוך תוכניות כדי לקיים שבעה כינוסים מיוחדים בני יומיים ברחבי המדינה.‏ אנחנו הוזמנו לנכוח בכינוס שעתיד היה להתקיים ב־24 באוגוסט באודסה שבאוקראינה.‏ הגעתי לשם חודש לפני מועד הכינוס כדי לעזור להכין את אצטדיון הכדורגל הענק לקראת המאורע.‏

עבדנו שעות על גבי שעות ופעמים רבות ישנו בלילות על ספסלי האצטדיון.‏ קבוצות של עדות־יהוה ניקו את הפארק שמסביב למבנה.‏ הן פינו כ־70 טון של אשפה.‏ האחים במחלקת הלינה הפכו כל אבן בעיר כדי למצוא מקומות לינה עבור 000,‏15 הנציגים שהוזמנו לכינוס.‏ אך לפתע הגיעו לאוזנינו חדשות שזעזעו אותנו!‏

ב־19 באוגוסט,‏ חמישה ימים בלבד לפני תחילת הכינוס,‏ נעצר מיכאיל גורבצ׳וב,‏ נשיא ברית המועצות דאז,‏ בזמן שנפש באזור ילטה,‏ לא רחוק מאתנו.‏ האישור שקיבלנו לקיום הכינוס בוטל.‏ האחים שהתכוונו להגיע לאירוע החלו להתקשר למשרד הכינוס כדי לברר מה לעשות עם כרטיסי האוטובוס והרכבת שרכשו.‏ לאחר תפילות עזות אמרו להם מארגני הכינוס:‏ ”תבואו בכל מקרה”.‏

המשכנו בהכנות — וכן גם בתפילות.‏ האחים במחלקת ההסעות אספו את המבקרים שהגיעו מאזורים רבים בברית המועצות והביאו אותם למקומות הלינה שלהם.‏ מדי בוקר נפגשו חברי ועד הכינוס עם הרשויות המקומיות.‏ בכל ערב הם חזרו בידיים ריקות.‏

ביום חמישי 22 באוגוסט — יומיים לפני תחילת הכינוס — חזרו חברי ועד הכינוס כשבשורות טובות בפיהם:‏ התקבל אישור לערוך את הכינוס!‏ בשעה ששרנו את שיר הפתיחה והקשבנו לתפילה,‏ לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה.‏ בתום התוכנית ביום שבת נשארנו באצטדיון עד שעות הערב המאוחרות כדי לשוחח עם הנוכחים ולחדש קשרים עם ידידים מן העבר.‏ האצטדיון היה מלא במשרתי אלוהים בעלי אמונה עזה שעמדו איתן לנוכח מבחנים קשים ביותר.‏

חלפו למעלה מ־22 שנה מאז אותו כינוס,‏ ובמהלך התקופה הזו התרחשה צמיחה רוחנית מדהימה באוקראינה.‏ נבנו אולמי מלכות בכל רחבי המדינה,‏ ומספרם של עדי־יהוה גדל מ־000,‏25 איש בשנת 1991 ללמעלה מ־000,‏150 כיום!‏

משפחתנו עדיין מתגוררת באותו הבית בעיר ג׳נקוי המונה כיום כ־000,‏40 תושבים.‏ כשהגענו לשם מסיביר ב־1968,‏ היו בה כמה משפחות בודדות של עדי־יהוה,‏ ואילו כיום יש כאן שש קהילות.‏

גם משפחתי גדלה,‏ וכיום יש בה ארבעה דורות של משרתי יהוה — אשתי ואני,‏ ילדינו,‏ נכדינו ונינינו.‏