עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

עד כמה מהימנים ספרי הבשורה?‏

עד כמה מהימנים ספרי הבשורה?‏

עד כמה מהימנים ספרי הבשורה?‏

‏”‏יש לראות כיום בספרי הבשורה סיפורי אגדות פרי עיטם של המשיחיים הקדומים”‏ (‏בֶּרטון ל.‏ מק,‏ פרופסור בדימוס למחקרים בברית החדשה)‏.‏

הפרופסור המצוטט לעיל אינו היחידי שחושב כך.‏ לא מעט חוקרים מטילים ספק במהימנות ספרי הבשורה מתי,‏ מרקוס,‏ לוקס ויוחנן,‏ המגוללים את סיפור חייו ושירותו של ישוע.‏ מדוע יש שרואים בספרי הבשורה אגדות?‏ האם עמדתם צריכה לעורר בך ספקות לגבי אמיתוּת הספרים הללו?‏ הבה נבחן חלק מן הראיות.‏

מהימנות ספרי הבשורה מוטלת בספק

עד המאה ה־17 לספירה לא נשמעו קולות רציניים כנגד מהימנות ספרי הבשורה.‏ ואולם,‏ בייחוד מאז המאה ה־19 ואילך,‏ רואים חלק מאנשי האקדמיה בספרי הבשורה יצירות פרי הגותם של בני אדם ולא ספרים שנכתבו ברוח אלוהים.‏ בנוסף לכך,‏ הם סבורים שלכותבי ספרי הבשורה לא היה מידע ממקור ראשון אודות ישוע,‏ וטוענים בתוקף שכותבים אלו לא היו מסוגלים לתעד מידע היסטורי אמין.‏ כמו כן,‏ לדידם,‏ קווי הדמיון במבנה ובתוכן של שלושת ספרי הבשורה הראשונים — הקרויים לעיתים סינופטים,‏ כינוי שמשמעו ”‏הרואים עין בעין”‏ — הם עדות לכך שהאוונגליסטים העתיקו במידה רבה זה מזה.‏ מבקרי המקרא אף שוללים את ניסי ישוע ואת תקומתו מן המתים כמסופר בספרי הבשורה.‏ חלקם אף גורסים שישוע לא היה ולא נברא!‏

חוקרים אלה טוענים שספר הבשורה הראשון שהועלה על הכתב הוא בשורת מרקוס משום שאין בו תוספת משמעותית לספריהם של מתי ולוקס.‏ המבקרים אף אומרים שמתי ולוקס נעזרו בספרו של מרקוס לכתיבת ספרי הבשורה שלהם ושהם נועצו גם במקור נוסף — מסמך הקרוי בפי החוקרים מסמך Q (‏בגרמנית Quelle= מקור)‏.‏ לדברי חוקר המקרא א.‏ פ.‏ י.‏ קליין,‏ ההנחה הרווחת הזו ”‏ממעיטה את דמותם של כותבי ספרי הבשורה והופכת אותם למלקטי סיפורים”‏.‏ דעה זו למעשה מציגה את כותבי ספרי הבשורה כאשמים בגניבה ספרותית וכרוקמי מיתוסים.‏ הרי לך תיאוריה המערערת את האמונה במקורו האלוהי של המקרא (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

האם כותבי ספרי הבשורה ביצעו גניבה ספרותית?‏

האם קווי הדמיון בין הבשורות הסינופטיות אכן מוכיחים כי כותביהן פשוט העתיקו זה מזה?‏ לא.‏ מדוע?‏ ראשית,‏ ישוע הבטיח לתלמידיו שרוח הקודש ’‏תזכיר להם את כל מה שאמר להם’‏ (‏יוחנן י״ד:‏26‏)‏.‏ אין פלא אפוא שכותבי ספרי הבשורה זכרו ותיעדו מאורעות זהים.‏ ייתכן שחלק מכותבי המקרא עיינו בספריהם של כותבים אחרים והתייחסו אליהם,‏ אך הדבר אינו מעיד על גניבה ספרותית אלא על מחקר יסודי (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏ זאת ועוד,‏ מילון המקרא בהוצאת אנקור ‏(‏אנג׳)‏ אומר:‏ ”‏תהליך המסירה בעל פה יכול להסביר בקלות את העובדה שאמירותיו הבלתי נשכחות של ישוע תועדו בצורה זהה”‏.‏

לוקס אמר שהוא שוחח עם עדי ראייה רבים ו’‏התחקה היטב על כל הדברים מראשיתם’‏ (‏לוקס א׳:‏1–4‏)‏.‏ האם כך ייאמר על אדם המבצע גניבה ספרותית או רוקם אגדות?‏ נהפוך הוא!‏ הארכיאולוג ויליאם רמזי חקר לעומק את כתביו של לוקס,‏ וכך הסיק:‏ ”‏לוקס הוא היסטוריון מן השורה הראשונה:‏ לא זו בלבד שקביעותיו אמינות,‏ הוא אף ניחן בחוש היסטורי אמיתי.‏.‏.‏ ראוי למנותו עם גדולי ההיסטוריונים”‏.‏

גם עדותם של אבות הכנסייה הקדומים,‏ כולל זו של אוריגֶנֶס,‏ תיאולוג בן המאה השלישית לספירה,‏ מראה כי השליח מתי היה הראשון ששלח ידו לכתיבת ספר בשורה.‏ אוריגנס כתב:‏ ”‏הראשונה נכתבה לפי מתי,‏ שהיה בעבר מוכס אבל לאחר מכן תלמיד של ישוע המשיח,‏ אשר חיברה ופרסמה למען מי שעזבו את היהדות ופנו אל האמונה,‏ כיוון שהיא חוברה בראשית בשפה העברית”‏.‏ ברור אפוא שבתור שליח ועד ראייה,‏ לא נדרש למתי להעתיק את כתביו של מרקוס,‏ שלא היה עד ראייה.‏ אם כן,‏ מה הן העובדות באשר לטענות לפיהן מתי ולוקס העתיקו ממרקוס וממסמך היפותטי הקרוי מסמך Q?‏

האם בשורת מרקוס נכתבה ראשונה?‏

התיאוריה האומרת שבשורת מרקוס נכתבה ראשונה ושימשה מקור למתי וללוקס אינה מבוססת על שום ”‏טיעון לוגי מוצק”‏,‏ מודה מילון המקרא בהוצאת אנקור.‏ עם זאת,‏ חוקרים רבים סבורים שמרקוס כתב את ספרו לפני מתי ולוקס,‏ מפני שלטענתם מרקוס אינו מוסיף פרטים רבים ליתר ספרי הבשורה.‏ לדוגמה,‏ יוהנס קוּן,‏ חוקר מקרא בן המאה ה־19,‏ טען בתוקף שבשורת מרקוס ודאי נכתבה ראשונה.‏ קון אמר שאם לא כן ”‏יהיה עלינו להניח שמרקוס קרע את מגילת מתי ומגילת לוקס לפיסות קטנות,‏ ערבב אותן יחדיו בכלי וחיבר את בשורתו מתוך הבליל שנוצר”‏.‏

מאחר שבשורת מרקוס היא הקצרה ביותר,‏ אין פלא שהיא מכילה את כמות החומר הייחודי המועטה ביותר.‏ על אף זאת,‏ אין זה מוכיח שהיא נכתבה ראשונה.‏ יתרה מזו,‏ אין זה נכון שמרקוס אינו מוסיף דבר למתי וללוקס.‏ ספר מרקוס,‏ המגולל בסגנון נמרץ ומהיר את סיפור שירותו וחייו של ישוע,‏ מכיל למעשה יותר מ־180 קטעים ופרטים מרתקים שאינם מצויים במתי ובלוקס — דבר התורם לייחודו (‏ראה תיבה בעמוד 13)‏.‏

מה באשר למסמך Q?‏

מה ניתן לומר על מסמך Q אשר מהווה,‏ כנטען,‏ מקור לספרים מתי ולוקס?‏ ג׳יימס מ.‏ רובינסון,‏ פרופסור לדתות,‏ אומר:‏ ”‏Q הוא ללא ספק המסמך המשיחי החשוב ביותר שבידינו”‏.‏ אמירה זו מפתיעה שכן מסמך Q אינו קיים כיום,‏ ולאמיתו של דבר,‏ איש אינו יכול להוכיח שאי פעם היה קיים!‏ היעלמותו המוחלטת מתמיה,‏ במיוחד משום שהחוקרים אומרים כי מספר עותקים שלו ודאי הופצו ברבים.‏ בנוסף לכך,‏ מסמך Q מעולם לא צוטט בפי אבות הכנסייה.‏

צא וחשוב.‏ מסמך Q היה קיים כמשוער ומהווה הוכחה לראשוניותה ההיפותטית של בשורת מרקוס.‏ האין זו הנחה הנבנית על הנחה אחרת?‏ באשר לתיאוריות מסוג זה,‏ מן החוכמה לזכור את המשל האומר:‏ ”‏פתי יאמין לכל דבר,‏ וערום יבין לאשורו”‏ (‏משלי י״ד:‏15‏)‏.‏

ספרי הבשורה — אותנטיים ומהימנים

רבים הנחשפים להשערות ולהנחות משוללות היסוד שמעלים אנשי ביקורת המקרא,‏ אינם ששים לחקור את ספרי הבשורה המהימנים וללמוד על חייו ושירותו של ישוע.‏ מקורות אלה מראים בבירור שהמאורעות סביב חייו,‏ שירותו,‏ מותו ותחייתו של ישוע לא נתפסו בעיני המשיחיים הקדומים כסיפורי בדים.‏ מאות עדי ראייה העידו שדברים אלו אכן קרו.‏ המשיחיים הקדומים,‏ שהיו מוכנים להירדף ולמות על מנת ללכת בעקבות ישוע,‏ הבינו לגמרי שההחלטה להיות משיחי תהא החלטה אווילית אם שירותו ותחייתו של ישוע היו בגדר אגדה (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏3–8,‏ 17,‏ 19;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏2‏)‏.‏

בעניין המחלוקת סביב ההנחות על ראשוניותה של בשורת מרקוס והיעלמותו המסתורית של מסמך Q, אומר ג׳ורג׳ ו.‏ בְּיוּקֶנֶן,‏ פרופסור לתיאולוגיה:‏ ”‏העיסוק בהיפותזות בדבר מוצא הספרים,‏ עוקרת את מחשבתם של תלמידי המקרא מלימוד הכתוב עצמו”‏.‏ עמדה זו עולה בקנה אחד עם העצה שיעץ השליח פאולוס לטימותיאוס שלא ’‏ייתן ליבו לאגדות ולסיפורים אין קץ על תולדות הדורות,‏ דברים הנותנים מקום לחיטוטים וויכוחים יותר מאשר לתוכנית אלוהים שייסודה באמונה’‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ א׳:‏4‏)‏.‏

ספרי הבשורה הם מקורות מהימנים,‏ המכילים עדויות אמינות מפי עדי ראייה.‏ ספרים אלו הם פרי מחקר יסודי,‏ ומציגים עובדות מרתקות אודות חייו של ישוע המשיח.‏ על כן,‏ כדוגמת טימותיאוס מוטב שנישמע לדברי פאולוס:‏ ”‏עמוד בדברים אשר למדת ואשר מצאתם נכונים”‏.‏ יש לנו יסוד מוצק לאמונה כי ”‏כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים”‏ — כולל ארבע הבשורות (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏14–17‏)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 13]‏

אילו ספר מרקוס לא היה נכתב,‏ לא היינו יודעים ש.‏.‏.‏

ישוע הביט כה וכה בזעם וברוב עצב על קשי לבבם ‏(‏מרקוס ג׳:‏5‏)‏

יעקב ויוחנן כונו בני רגש ‏(‏מרקוס ג׳:‏17‏)‏

האישה זבת הדם הוציאה את כל רכושה ‏(‏מרקוס ה׳:‏26‏)‏

הורודיה שנאה את יוחנן המטביל והורדוס פחד מיוחנן ושמר עליו ‏(‏מרקוס ו׳:‏19,‏ 20‏)‏

ישוע הזמין את תלמידיו לנוח מעט ‏(‏מרקוס ו׳:‏31‏)‏

הפרושים רחצו את ידיהם עד הפרק ‏(‏מרקוס ז׳:‏2–4‏,‏ דל׳‏‏)‏

ישוע חיבק את הילדים (‏מרקוס י׳:‏16‏)‏

ישוע רחש אהבה לנכבד הצעיר (‏מרקוס י׳:‏21‏)‏

כיפא,‏ יעקב,‏ יוחנן ואנדרי שאלו את ישוע בהיותם לבדם איתו (‏מרקוס י״ג:‏3‏)‏

בחור אחד עזב את הסדין שעטף את גופו (‏מרקוס י״ד:‏51,‏ 52‏)‏

בנוסף לכול,‏ אחד ממשליו של ישוע ושניים מניסיו מצויים אך ורק בספר מרקוס (‏מרקוס ד׳:‏26–29;‏ ז׳:‏32–37;‏ ח׳:‏22–26‏)‏.‏

בשורת מרקוס מכילה עוד הרבה מאוד פרטים ממקור ראשון שאינם מצויים ביתר ספרי הבשורה.‏ אין ספק שהערכתנו כלפי הספר תגבר אם נהרהר לעומק בערכם של כל הפרטים החשובים הללו.‏