המקרא — ספר מהימן — חלק ו׳
רומא במקרא
זהו המאמר השישי בסדרת מאמרים בת שבעה חלקים המתפרסמים בזה אחר זה בכתב העת ”עורו!”. סדרה זו דנה בשבע מעצמות העולם המוזכרות במקרא. מטרת המאמרים להראות שהמקרא מהימן, שהוא נכתב בהשראת אלוהים ושהמסר הטמון בו הוא מסר של תקווה — תקווה לכך שיבוא סוף לסבל שנגרם כתוצאה מכך שהאדם שולט על רעהו באכזריות.
ישוע ייסד את הדת המשיחית האמיתית, ותלמידיו הפיצו אותה בימי האימפריה הרומית במקומות רבים. תוכל עדיין לראות דרכים, אמות מים ואנדרטאות רומיות במקומות כגון בריטניה ומצרים. שרידים רומיים אלו אמיתיים. הם מזכירים לנו שגם ישוע ושליחיו היו דמויות אמיתיות, וכן גם הדברים שאמרו ועשו. לדוגמה, אם תלך בדרך ויה אפיה הקדומה, יכול להיות שתעבור באותו קטע דרך שבו הלך השליח המשיחי פאולוס בדרכו לרומא (מעשי השליחים כ״ח:15, 16).
היסטוריה מהימנה
הכתוב במקרא על אודות ישוע ותלמידיו כולל אזכורים רבים של אירועים היסטוריים שהתרחשו במאה הראשונה. שים לב באיזו הקפדה הצביע לוקס, אחד מכותבי המקרא, על השנה שהייתה עדה לשני מאורעות חשובים מאוד: התחלת פעילותו של יוחנן המטביל וטבילתו של ישוע, שהפך באותו רגע למשיח. לוקס כתב שמאורעות אלו אירעו ”בשנת חמש־עשרה לשלטון הקיסר טיבריוס [29 לספירה], כאשר היה פונטיוס פילטוס נציב יהודה, והורדוס מושל מחוז הגליל” (לוקס ג׳:1–3, 21). לוקס מזכיר גם ארבעה אישים רמי דרג נוספים — פיליפוס (אחיו של הורדוס), ליסַנְיָס, חנן וקיפא. כל השבעה הוזכרו גם על־ידי היסטוריונים חילוניים. אך כעת נתמקד בטיבריוס, פילטוס והורדוס.
הקיסר טיבריוס הוא אישיות מוכרת מאוד, ודמותו מופיעה ביצירות אומנות. הסנאט הרומי מינה אותו לקיסר ב־15 בספטמבר שנת 14 לספירה, כאשר ישוע היה בערך בן 15.
פונטיוס פילטוס מוזכר באותו קטע יחד עם טיבריוס באחד מכתביו של ההיסטוריון הרומי טקיטוס, שחובר זמן קצר לאחר השלמת כתיבת המקרא. בנוגע למונח ”משיחיים” כתב טקיטוס: ”אבי השם כריסטיאנים [משיחיים] היה כְריסְטוּס [משיח], אשר בימי שלטונו של טיבּריוּס הוציאו להורג הפּרוֹקוּראטוֹר פּוֹנְטיוּס פּילאטוּס”.
הורדוס אנטיפס מוכר כמי שבנה את העיר טבריה אשר לחופי הכינרת. הוא גם קבע שם את מקום מגוריו. ככל הנראה בטבריה הורה הורדוס לערוף את ראש יוחנן המטביל.
המקרא גם מזכיר מאורעות בולטים שאירעו בתקופה הרומית. באשר לזמן הולדתו של ישוע, מציין המקרא: ”בימים ההם יצא צו מאת הקיסר אוגוסטוס לפקוד את כל העולם המיושב (היה זה מִפקד התושבים הראשון, והוא נערך כאשר קִירֶנְיוֹס היה נציב סוריה). הכול הלכו להתפקד, איש איש אל עירו” (לוקס ב׳:1–3).
טקיטוס וההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מזכירים שניהם את קירניוס. בספרייה הבריטית ישנו צו מטעם מושל רומי המעיד על קיומם של מפקדי אוכלוסין מעין אלה. בצו זה נאמר: ”היות שהגיעה השעה לערוך את מפקד התושבים מבית לבית, יש לחייב את כל מי שמסיבה כלשהי מתגוררים מחוץ למחוזותיהם לשוב לבתיהם”.
המקרא גם מזכיר ”רעב גדול... בימי [הקיסר הרומי] קלודיוס” (מעשי השליחים י״א:28). ההיסטוריון בן המאה הראשונה יוסף בן מתתיהו מאשר זאת. הוא כתב: ”אותה שעה הציק רעב לעירם, ורבים מתו”.
בנוסף מציין המקרא במעשי השליחים י״ח:2 ש”קלודיוס ציווה על כל היהודים לעזוב את רומא”. תימוכין לכך ניתן למצוא בביוגרפיה של קלודיוס שחוברה בסביבות 121 לספירה בידי ההיסטוריון הרומי סווטוניוס. ”את היהודים... גירש [קלודיוס] מרומא”, מציין סווטוניוס ואומר שהם ”עוררו מהומות מתמידות” בשל עוינותם כלפי המשיחיים.
במקרא מסופר שבימי הרעב המוזכר לעיל, לבש הורדוס אגריפס ”בגדי מלכות” ונשא נאום בפני קהל נלהב. בתגובה לנאומו צעקו הנאספים: ”זהו קול של אל ולא של אדם!” המקרא מציין שלאחר מכן ”תולעים אכלו את גופו [של אגריפס], והוא מת” (מעשי השליחים י״ב:21–23). גם יוסף בן מתתיהו תיעד מאורע זה והוסיף מספר פרטים. הוא כתב שאגריפס נשא את נאומו כשהוא לבוש ”בגד עשוי כולו כסף”. עוד אמר ש’ניעור באגריפס מיחוש במעיים, שהתחיל בחוזקה’. לדבריו, הוא מת כעבור חמישה ימים.
נבואות מהימנות
במקרא ניתן למצוא גם נבואות מרשימות שנכתבו והתגשמו בתקופה הרומית. למשל, כאשר נכנס ישוע לירושלים רכוב על עַיר, הוא בכה וניבא כיצד יחריבו חילות רומא את העיר. ”הנה יבואו עלייך ימים שבהם אויבייך יקימו סביבך חומת מצור”, אמר ישוע. ”לא ישאירו בך אבן על אבן, כי לא הבנת שבאה עת בחינתך” (לוקס י״ט:41–44).
אולם לתלמידיו של ישוע תהיה הזדמנות להימלט. כיצד? ישוע נתן להם הנחיות מפורטות מראש. הוא הזהיר: ”כאשר תראו את ירושלים מוקפת מחנות צבא, דעו כי קרוב חורבנה. אז יהיה על הנמצאים ביהודה לנוס אל ההרים, ומי שיהיו בתוך העיר [ירושלים] שיצאו ממנה” (לוקס כ״א:20, 21). אין ספק שתלמידיו של ישוע תהו: ’כיצד נוכל להימלט מעיר הנתונה במצור?’
יוסף בן מתתיהו תיעד את אשר אירע. בשנת 66 לספירה, כאשר נציב רומי הפקיע מאוצר המקדש כספי מיסים שהיהודים היו חייבים לרומים, טבחו מורדים יהודים בחילות רומא בחמה שפוכה ובזאת למעשה הכריזו על עצמאותם. מאוחר יותר באותה שנה הוביל קסטיוס גלוס, הנציב הרומי בסוריה, את 000,30 חייליו דרומה והגיע לירושלים בימי אחד החגים. גלוס פלש לאזורים סביב ירושלים ואף החל לחתור תחת חומת המקדש, שבו תפסו המורדים מחסה. ואז ללא שום סיבה נראית לעין נסוג גלוס. יהודים משולהבים תקפו את הצבאות הנסוגים.
תפנית זו במאורעות לא הוליכה שולל את המשיחיים הנאמנים. הם הבינו שהם היו עדים להתגשמותה של נבואתו המדהימה של ישוע: העיר הוקפה מחנות צבא. ועכשיו, תודות לנסיגת הצבאות, ניצלו המשיחיים הנאמנים את חלון ההזדמנות שנפתח בפניהם ונמלטו מהעיר. רבים עברו להתגורר בפלה, עיר נוכרית בהרים מעבר לירדן שהייתה ניטראלית מבחינה פוליטית.
מה עלה בגורלה של ירושלים? צבאות רומא חזרו כשבראשם אספסיינוס ובנו טיטוס — והפעם עמד מספר החיילים על 000,60. הם התקדמו לכיוון העיר בסמוך לחג הפסח שנת 70 לספירה ולכדו גם את התושבים וגם את עולי הרגל שהגיעו אליה לחג. חילות רומא הפשיטו את האזור מעצים ובנו חומת מצור מעמודי עץ מחודדים, כפי שחזה ישוע. כעבור כחמישה חודשים נפלה העיר.
טיטוס הורה לא לפגוע בבית המקדש; אך חייל הצית את המקום ובית המקדש נחרב ולא נשארה בו אבן על אבן — בדיוק כשם שחזה ישוע. לדברי יוסף בן מתתיהו, כ־000,100,1 יהודים וגרים מצאו את מותם, רובם מרעב ומגפות, ו־000,97 איש נלקחו בשבי. רבים נשלחו לעבדות ברומא. אם תבקר היום ברומא, תוכל לסייר בקולוסאום המפורסם שבנייתו הושלמה על־ידי טיטוס לאחר המערכה שניהל ביהודה. תוכל גם לראות את שער טיטוס המנציח את כיבוש ירושלים. אין ספק שנבואות המקרא מדויקות לפרטי פרטים. עד כמה חשוב אפוא שנתייחס בכובד ראש לכתוב בו אודות העתיד.
תקווה אמיתית
כאשר עמד ישוע לפני הנציב הרומי פונטיוס פילטוס הוא דיבר על מלכות, או ממשלה, ש”אינה חלק מן העולם הזה” (יוחנן י״ח:36). ישוע לימד את תלמידיו להתפלל לבואה של ממשלה מלכותית זו. ”אבינו שבשמיים”, הוא אמר, ”תבוא מלכותך. ייעשה רצונך כבשמיים כן גם בארץ” (מתי ו׳:9, 10). שים לב שמלכות אלוהים תביא לכך שרצון אלוהים — ולא רצונו של אף אדם גאה או שאפתן — ייעשה על הארץ.
ישוע מולך במלכות שמימית זו. ובהתאם למטרתו המקורית של אלוהים הוא יהפוך את כדור־הארץ לגן עדן חובק עולם (לוקס כ״ג:43).
מתי תתערב מלכות אלוהים בענייני האדם? רמז לכך אנו מוצאים בדברים שאמר ישוע לאחר תחייתו לשליח יוחנן, שהיה נתון אז במאסר באי פטמוס בימי שלטונו של הקיסר הרומי דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס. ישנם ”שבעה מלכים”, גילה ישוע. ”חמישה נפלו, אחד ישנו, והאחר טרם בא, אך כאשר יבוא יהיה עליו להישאר לזמן קצר” (ההתגלות י״ז:10).
כאשר יוחנן כתב זאת, חמישה ”מלכים”, או מעצמות, כבר נפלו: מצרים, אשור, בבל, מדי ופרס ויוון. עוד ציין שמלך אחד ”ישנו”, והכוונה היא לאימפריה הרומית ששלטה בימי השליח יוחנן. מכאן שנותרה עוד מעצמה אחת — מעצמת העולם האחרונה בהיסטוריה שעליה מצביע המקרא. מי התבררה כמעצמה זו? כמה זמן תשלוט? שאלות אלו יידונו במאמר הבא בסדרה.
