עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

סיפור חיים

חבקתי את האמת המקראית ללא זרועות

חבקתי את האמת המקראית ללא זרועות

ברגעי חוסר ביטחון אנשים מחפשים להיאחז במשהו.‏ אני לא יכול לעשות זאת מפני שאין לי זרועות וידיים.‏ כשהייתי בן שבע הרופאים נאלצו לכרות את זרועותיי כדי להציל את חיי.‏

נולדתי בשנת 1960,‏ כשאמי הייתה בת 17.‏ אבי עזב אותנו לפני שנולדתי.‏ חייתי עם אמי והוריה בבוּרג,‏ עיירה קטנה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (‏גרמניה המזרחית)‏ לשעבר.‏ רבים היו אתיאיסטים,‏ וגם משפחתי דגלה בתפיסה זו.‏ המושג ”אלוהים” היה חסר משמעות בעינינו.‏

סבי הרעיף עליי הרבה תשומת לב בילדותי.‏ הוא עירב אותי במשימות רבות.‏ למשל,‏ הוא היה מבקש ממני לטפס על עצים כדי לנסר ענפים.‏ אהבתי מאוד את ההרפתקאות האלה.‏ הייתה לי ילדות מאושרת ונטולת דאגות.‏

התאונה ששינתה את חיי

יום אחד,‏ כשהייתי בן שבע,‏ התרחש מקרה איום ונורא.‏ זמן קצר אחרי שעליתי לכיתה ב׳,‏ טיפסתי על עמוד חשמל בדרכי הביתה.‏ בגובה של שמונה מטרים איבדתי את ההכרה כתוצאה מפגיעת קשת חשמלית גדולה.‏ כשהתעוררתי בבית החולים,‏ לא הרגשתי את הזרועות שלי.‏ הן נכוו קשות,‏ והפצעים היו כל כך מזוויעים שהרופאים נאלצו לכרות את שתי זרועותיי כדי למנוע הרעלת דם.‏ מטבע הדברים,‏ אמי והוריה היו שבורים.‏ אך מכיוון שהייתי ילד טרם הבנתי לגמרי איך מצבי ישפיע על חיי.‏

בתום האשפוז חזרתי לבית הספר.‏ הילדים לעגו לי,‏ דחפו אותי וזרקו לעברי חפצים כי לא יכולתי להגן על עצמי.‏ התנהגותם האכזרית ועלבונותיהם פצעו את לבי.‏ לבסוף הועברתי לבית ספר לבעלי מוגבלויות בבירקנוורדר.‏ הוא היה מעין פנימייה לילדים בעלי נכות.‏ מכיוון שבית הספר היה רחוק מהבית,‏ אמי והוריה לא יכלו להרשות לעצמם לבקר אותי.‏ התראיתי אתם רק במהלך החופשות.‏ בעשר השנים הבאות גדלתי ללא אמי וללא סבי וסבתי.‏

לגדול ללא זרועות

למדתי לעשות הרבה דברים בעזרת כפות הרגליים.‏ האם אתה יכול לדמיין לעצמך איך זה להחזיק מזלג או כף בין אצבעות הרגליים כדי לאכול?‏ איכשהו הצלחתי לפתח את המיומנות הזו.‏ גם למדתי לצחצח שיניים ולהסתרק באמצעות כפות רגליי.‏ אפילו התחלתי להחוות בכפות הרגליים במהלך שיחות עם אחרים.‏ רגליי תפסו את מקומן של ידיי.‏

בגיל העשרה אהבתי לקרוא ספרי מדע בדיוני.‏ לפעמים דמיינתי שיש לי זרועות רובוטיות משוכללות שמאפשרות לי לעשות הכול.‏ בגיל 14 התחלתי לעשן.‏ זה חיזק את הביטחון העצמי שלי וגרם לי להרגיש שאני כמו כולם.‏ זו הייתה דרכי לומר:‏ ’‏כן,‏ אני יכול לעשות גם את זה.‏ אנשים מעשנים הם אנשים בוגרים — ולא חשוב אם יש להם זרועות או לא’‏.‏

השתדלתי להעסיק את עצמי והשתתפתי בכל מיני פעילויות חברתיות.‏ הצטרפתי לתנועת ”הנוער הגרמני החופשי”,‏ תנועה סוציאליסטית בחסות הממשלה.‏ שימשתי כמזכיר התנועה באזור מגוריי,‏ וזה נחשב לתפקיד בכיר.‏ גם הצטרפתי למועדון זמר,‏ נרשמתי לחוג שירה ועסקתי בספורט לנכים.‏ בהמשך עברתי התלמדות והתחלתי לעבוד בחברה בעיירה שלי.‏ ככל שהתבגרתי נהגתי להרכיב את התותבת שלי לעיתים תכופות יותר כי רציתי להרגיש אדם שלם.‏

אני חובק את האמת המקראית

פעם אחת,‏ בזמן שחיכיתי לרכבת בדרכי לעבודה,‏ מישהו ניגש אליי.‏ הוא שאל אותי אם אני יכול לתאר לעצמי שיום אחד אלוהים ישיב לי את שתי זרועותיי.‏ שאלתו הפתיעה אותי.‏ כמובן,‏ רציתי ששוב יהיו לי זרועות,‏ אבל הרעיון הזה נשמע לי חסר שחר.‏ בתור אתיאיסט,‏ הייתי בטוח שאלוהים לא קיים.‏ מאותו יום ואילך השתדלתי להתחמק מהאיש ההוא.‏

כעבור זמן מה עמיתה לעבודה הזמינה אותי לבקר את משפחתה.‏ בזמן ששתינו קפה,‏ הוריה התחילו לדבר על אלוהים — על יהוה אלוהים.‏ עד לאותו רגע לא ידעתי שלאלוהים יש שם (‏תהלים פ״ג:‏19‏)‏.‏ אבל בתוך תוכי התנגדתי לדבריהם:‏ ’‏לא יכול להיות שיש אלוהים,‏ ולא משנה איך קוראים לו.‏ אני אוכיח שהם טועים’‏.‏ הייתי כל כך בטוח בדעתי,‏ שהסכמתי להיפגש אתם ולשוחח על המקרא.‏ אבל להפתעתי לא יכולתי להוכיח שאלוהים לא קיים.‏

החשיבה האתיאיסטית שלי התחילה להתפורר אט אט בזמן שלמדתי על נבואות המקרא.‏ נוכחתי שהרבה נבואות מאת אלוהים כבר התגשמו,‏ למרות שהן נכתבו מאות ואף אלפי שנים מראש.‏ באחת השיחות שלנו השווינו בין המצב בעולם לבין הנבואות הכתובות במתי פרק כ״ד,‏ לוקס פרק כ״א וטימותיאוס ב׳.‏ פרק ג׳‏‏.‏ כפי ששילוב של סימפטומים עוזר לרופא לאבחן מחלה בצורה מדויקת,‏ כך גם התגשמות כל המאורעות שנחזו בנבואות האלה עזרה לי להבין שאנחנו חיים בתקופה שנקראת במקרא ”אחרית הימים”.‏ * זה הדהים אותי.‏ הבנתי שהנבואות הללו מתגשמות ממש לנגד עיניי!‏

השתכנעתי שמה שאני לומד הוא האמת.‏ התחלתי להתפלל ליהוה אלוהים וגם נגמלתי מעישון,‏ אף שהייתי מעשן כבד למעלה מעשר שנים.‏ המשכתי ללמוד את המקרא במשך כשנה,‏ וב־27 באפריל 1986 נטבלתי בחשאי בתוך אמבטיה,‏ מכיוון שבאותה תקופה פעילותם של עדי־יהוה הייתה תחת חרם בגרמניה המזרחית.‏

הושטת עזרה לזולת

בשל החרם נהגנו להיפגש בקבוצות קטנות בבתים פרטיים,‏ והכרתי רק מעטים מאחיי לאמונה.‏ אך להפתעתי,‏ בשלב מסוים התירו לי הרשויות לנסוע לגרמניה המערבית,‏ היכן שעדי־יהוה היו חופשיים לקיים את דתם.‏ לראשונה בחיי נכחתי בכינוסים מקראיים וראיתי אלפים מאחיי ואחיותיי הרוחניים.‏ הייתה זו חוויה בלתי רגילה.‏

לאחר נפילת חומת ברלין הוסר החרם מפעילותם של עדי־יהוה.‏ סוף כל סוף יכולנו לעבוד את יהוה אלוהים בחופשיות!‏ רציתי להשתתף במידה רבה יותר בפעילות הבישור.‏ אבל המחשבה לשוחח עם זרים תמיד עוררה בי חרדה.‏ סבלתי מרגשי נחיתות בגלל הנכות שלי ומפני שרוב ילדותי עברה עליי במוסד לבעלי מוגבלויות.‏ למרות זאת,‏ בשנת 1992 הצבתי לעצמי למטרה לבשר 60 שעות בחודש מסוים.‏ עמדתי ביעד וחוויתי שמחה רבה.‏ לכן החלטתי שאעשה זאת כל חודש,‏ והתמדתי בכך לאורך כשלוש שנים.‏

הפסוק הבא חקוק היטב בזיכרוני:‏ ”מי ייחלש ואני לא איחלש גם כן?‏” (‏קורינתים ב׳.‏ י״א:‏29‏)‏ חרף מגבלותיי לא נגזל ממני כושר החשיבה והדיבור.‏ לכן אני משתדל להושיט עזרה לזולת כמיטב יכולתי.‏ בתור אדם ללא זרועות,‏ אני יכול להזדהות לגמרי עם אנשים בעלי מוגבלויות.‏ אני מכיר את ההרגשה לרצות נואשות לעשות משהו,‏ אך לדעת שאני לא יכול.‏ אני מנסה לעודד אחרים שחשים כך.‏ כשאני נותן מעצמי בדרך הזו,‏ אני מתמלא אושר.‏

כשאני חולק את הבשורה הטובה עם הזולת,‏ לבי מתמלא שמחה

יהוה עוזר לי מדי יום

אני חייב להודות שלפעמים אני מרגיש קצת מדוכדך.‏ אני רק רוצה להיות אדם שלם.‏ אומנם אני יכול לבצע הרבה מטלות יומיומיות בכוחות עצמי,‏ אבל הן דורשות ממני הרבה יותר זמן,‏ מאמצים וכוחות בהשוואה לאדם רגיל.‏ המוטו היומי שלי הוא:‏ ‏”בכול אני יכול לעמוד בעזרתו של הנותן לי כוח” (‏פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏ מדי יום יהוה נותן לי את הכוח שאני צריך כדי לעשות דברים ”רגילים”.‏ ראיתי שיהוה לא מוותר עליי,‏ ולכן גם אני לעולם לא רוצה לוותר עליו.‏

יהוה בירך אותי במשפחה,‏ בדיוק מה שהיה חסר לי בילדותי ובנעוריי.‏ יש לי אישה נפלאה,‏ אלקה,‏ והיא רעיה אוהבת ומלאת חמלה.‏ מלבד זאת קיבלתי משפחה כלל עולמית — מיליוני עדי־יהוה,‏ שהם אחיי ואחיותיי הרוחניים.‏

עם אשתי האוהבת,‏ אלקה

אני גם שואב נחמה מהבטחתו של אלוהים להפוך את העולם לגן עדן.‏ באותה עת הוא יעשה ”הכול חדש”,‏ לרבות זרועותיי (‏ההתגלות כ״א:‏5‏)‏.‏ אני מבין את ההבטחה הזו טוב יותר כשאני מהרהר במעשיו של ישוע בהיותו עלי אדמות.‏ הוא ריפא בו במקום אנשים בעלי מומים בגפיים וגם אדם שאוזנו נכרתה (‏מתי י״ב:‏13;‏ לוקס כ״ב:‏50,‏ 51‏)‏.‏ הבטחות יהוה והנסים שחולל ישוע שכנעו אותי שבקרוב שוב אהיה אדם שלם.‏

אולם הברכה הגדולה מכול היא הזכות להכיר את יהוה אלוהים.‏ הוא הפך לי לאב,‏ לחבר ולמקור נחמה וחיזוק.‏ אני מזדהה עם דברי דוד המלך:‏ ”יהוה עוזי.‏.‏.‏ בו בטח לבי ונעזרתי [הוא עזר לי],‏ ויעלוז לבי” (‏תהלים כ״ח:‏7‏)‏.‏ אני רוצה לאחוז בָּאמת הנפלאה הזו כל ימי חיי.‏ אני חובק אותה אף שאין לי זרועות.‏

^ 17 ס׳ לדיון מפורט באות אחרית הימים,‏ ראה פרק 9,‏ ”‏האם אנו חיים ב’‏אחרית הימים’‏?‏‏” בספר מה באמת מלמד המקרא?‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה וזמין אונליין באתר www.jw.org/he