כאשר אנו מאבדים אדם יקר,‏ אנו מטבע הדברים בוכים כי הוא יחסר לנו.‏ ישוע אומנם אהב את אלעזר,‏ אך הוא לא בכה על מותו,‏ אלא בכה מתוך חמלה כלפי האבלים,‏ כפי שעולה מהקשר הפסוק בספר יוחנן (‏יוח׳ י״א:‏36‏)‏.‏

כאשר נמסר לישוע שאלעזר חולה,‏ הוא לא מיהר אליו כדי לרפאו.‏ הכתוב אומר:‏ ”‏כאשר שמע [‏ישוע]‏ שאלעזר חולה,‏ נשאר עוד יומיים במקום שבו היה”‏ (‏יוח׳ י״א:‏6‏)‏.‏ מדוע התעכב ישוע?‏ הייתה לו מטרה מסוימת.‏ הוא אמר:‏ ”‏מחלה זו לא תסתיים במוות אלא תביא כבוד לאלוהים,‏ כדי שבן אלוהים יכובד באמצעותה”‏ (‏יוח׳ י״א:‏4‏)‏.‏ לפיכך ישוע התכוון לנצל את מותו של אלעזר להסבת ”‏כבוד לאלוהים”‏.‏ כיצד?‏ הוא עמד לחולל נס מרהיב ולהקים את חברו היקר לתחייה.‏

באותה עת,‏ כששוחח ישוע עם תלמידיו,‏ הוא השווה את המוות לשינה.‏ זו הסיבה שאמר להם שהוא ”‏הולך לשם להעיר אותו [‏את אלעזר]‏”‏ (‏יוח׳ י״א:‏11‏)‏.‏ ישוע יקים את אלעזר לתחייה כשם שהורה מעיר את ילדו משינה קלה.‏ לכן לא הייתה לו כל סיבה לכאוב את מותו של אלעזר.‏

אם כן,‏ מה גרם לישוע לבכות?‏ כאמור,‏ התשובה עולה מן ההקשר.‏ כאשר פגש את מרים,‏ אחותו של אלעזר,‏ וראה אותה ואת האחרים בוכים,‏ ”‏נאנח ישוע מעומק לבו ונפשו נסערה”‏.‏ למראה סבלם,‏ כאב לישוע עד כדי כך שהוא ’‏נאנח מעומק לבו’‏.‏ משום כך ”‏דמעות זלגו מעיניו”‏.‏ ישוע התעצב מאוד כשראה את חבריו האהובים שרויים ביגון עמוק (‏יוח׳ י״א:‏33,‏ 35‏)‏.‏

פרשה זו ממחישה כי לישוע הכוח והיכולת להקים את יקירינו לתחייה ולהעניק להם בריאות מושלמת בעולם החדש הקרב ובא.‏ היא גם מלמדת אותנו שישוע מזדהה עם האבלים שאיבדו את יקיריהם.‏ לקח נוסף שנוכל ללמוד מכך הוא שעלינו לחמול על מי שמתאבלים על מות יקיריהם.‏

ישוע ידע שהוא עומד להקים את אלעזר לתחייה.‏ למרות זאת,‏ מתוך אהבתו הרבה וחמלתו העמוקה כלפי ידידיו זלגו דמעות מעיניו.‏ בדומה לכך,‏ גם אנו מתוך אמפתיה ’‏בוכים עם הבוכים’‏ (‏רומ׳ י״ב:‏15‏)‏.‏ מתן ביטוי לכאב זה אינו מעיד על חוסר אמונה בתקוות התחייה.‏ ישוע הציב לנו דוגמה ראויה על־ידי כך שהזדהה עם השכולים ובכה בכי אמיתי,‏ אף שעמד להקים את אלעזר לתחייה.‏