קיבלתי הרבה דברים טובים

סיפורו של ארתור בונו

זו שנת 1951.‏ אשתי אדית ואני יושבים בכינוס מחוזי ושומעים הודעה האומרת שתתקיים ישיבה עבור כל המעוניינים לשרת כשליחים.‏

‏”‏בואי נלך לשמוע!‏”‏ אמרתי בהתלהבות.‏

‏”‏ארְתְ,‏ זה לא בשבילנו!‏”‏ השיבה אדית.‏

‏”‏בואי,‏ אידי,‏ רק נקשיב”‏.‏

אחרי הישיבה חולקו טפסים לבית־ספר גלעד.‏

‏”‏בואי נמלא אותם”‏,‏ דחקתי באשתי.‏

‏”‏אבל,‏ ארת,‏ מה עם המשפחות שלנו?‏”‏

כשנה וחצי לאחר הכינוס למדנו בבית־ספר גלעד ונשלחנו לשרת באקוודור,‏ דרום אמריקה.‏

מהשיחה הזו עם אשתי ודאי שמת לב שהייתה לי אישיות חזקה וגישה של ”‏אנחנו יכולים הכול!‏”‏ בניגוד אליי,‏ אדית הייתה רכת מזג וצנועה.‏ היא גדלה בפנסילבניה בעיירה קטנה ששמה אליזבת,‏ ובתקופה הזו מעולם לא נסעה למחוזות רחוקים או פגשה זרים.‏ היה לה קשה לעזוב את משפחתה.‏ אבל למרות זאת היא הסכימה בלב שלם לשרת בחוץ לארץ.‏ הגענו לאקוודור ב־1954,‏ ואנו משרתים שם כשליחים עד עצם היום הזה.‏ בשנות שירותנו באקוודור קיבלנו הרבה דברים טובים.‏ התרצה לשמוע על כמה מהם?‏

זכרונות נעימים

משימתנו הראשונה הייתה קיטו,‏ בירת אקוודור,‏ השוכנת בגובה של כ־850,‏2 מטרים במעלה האנדים.‏ כדי להגיע לשם מעיר החוף גווייקיל היינו צריכים לנסוע יומיים ברכבת ובמשאית,‏ מה שהיום אפשר לעשות ב־30 דקות טיסה!‏ שירתנו בקיטו במשך ארבע שנים שהותירו בנו זכרונות רבים.‏ אחרי כן,‏ ב־1958,‏ קיבלנו דבר טוב נוסף:‏ הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.‏

בתקופה ההיא היו רק שתי נפות קטנות בכל המדינה.‏ לכן בנוסף לביקורינו בקהילות  השונות,‏ בילינו במהלך השנה שבועות רבים בהכרזת הבשורה בעיירות אינדיאניות קטנות (‏”‏פואבלוס”‏)‏ שלא היו בהן עדי־יהוה.‏ בדרך כלל שהינו בחדרים קטנטנים ללא חלון שהייתה בהם רק מיטה.‏ נשאנו עימנו ארגז עץ ובו בנזינייה,‏ מחבת,‏ צלחות,‏ גיגית,‏ סדינים,‏ כילה,‏ בגדים,‏ עיתונים ישנים ופריטים אחרים.‏ השתמשנו בעיתונים כדי לסתום את החורים שבקירות,‏ וכך היה לחולדות קצת יותר קשה להיכנס לחדר.‏

אף שהחדרים האלה היו חשוכים ואפלים,‏ יש לנו זכרונות נעימים מהשיחות הליליות שהיינו מקיימים כשאנו יושבים על המיטה ואוכלים ארוחה פשוטה שבישלנו מעל הבנזינייה שלנו.‏ אשתי לפעמים הייתה מנצלת את הרגעים השלווים האלה כדי להציע לי דרכים טקטיות יותר להתבטא בפני האחים שביקרנו.‏ הייתי זקוק לזה כי האופי הפזיז שלי הרבה פעמים גרם לי לפלוט דברים ללא מחשבה תחילה.‏ קיבלתי את הצעותיה,‏ וביקוריי הפכו למעודדים יותר.‏ אם הייתי אומר בטעות דברים שליליים על מישהו,‏ היא לא הייתה מוכנה להשתתף בשיחה.‏ כך למדתי לשמור על גישה חיובית באשר לאחיי.‏ אך בדרך כלל שיחותינו הליליות נסובו סביב נקודות שלמדנו ממאמרים בחוברת המצפה וסביב החוויות שחווינו בשירות באותו היום.‏ ואילו חוויות מסעירות היו לנו!‏

איך מצאנו את קרלוס

בעיירה היפיחאפה במערב אקוודור אמרו לנו שיש אדם מעוניין ששמו קרלוס מחיאה.‏ אבל מסרו לנו רק את שמו,‏ ללא כתובתו.‏ באותו בוקר יצאנו מחדרנו השכור כדי לחפשו.‏ לא היה לנו מושג איפה להתחיל,‏ ופשוט הלכנו בכיוון אקראי.‏ היינו צריכים לעקוף הרבה בורות בוץ שנוצרו בדרכי העפר,‏ כי בלילה הקודם ירד גשם זלעפות.‏ אשתי הלכה מאחוריי כשפתאום שמעתי קריאת מצוקה:‏ ”‏ארת!‏”‏ הסתובבתי וראיתי את אידי שקועה עד ברכיה בתוך בוץ שחור.‏ המראה היה כל כך משעשע,‏ שהייתי פורץ בצחוק אילולא פניה הדומעות.‏

הצלחתי לחלצה,‏ אבל נעליה נותרו לכודות בבוץ.‏ היו בקרבת מקום ילד וילדה שהתבוננו בנו,‏ ואמרתי להם:‏ ”‏אני אשלם לכם אם תוציאו את הנעליים מהבוץ”‏.‏ הנעליים שבו אלינו כהרף עין,‏ אבל היינו צריכים למצוא מקום שבו אדית תוכל להתנקות.‏ אימם של הילדים ראתה את המתרחש והזמינה אותנו לביתה.‏ היא עזרה לאשתי לשטוף את רגליה,‏ והילדים ניקו את הנעליים המלוכלכות.‏ לפני שעזבנו קרה דבר טוב.‏ שאלתי את האישה אם היא יודעת איפה מתגורר קרלוס מחיאה.‏ היא הסתכלה עלינו בפליאה ואמרה:‏ ”‏זה בעלי”‏.‏ עם הזמן נוסד שיעור מקרא,‏ ובסופו של דבר כל בני המשפחה נטבלו.‏ כעבור שנים הפכו קרלוס,‏ אשתו ושניים מילדיהם לחלוצים מיוחדים.‏

מסעות מפרכים והכנסת אורחים לבבית

המעבר בין הקהילות בנפה היה כרוך בקשיים.‏ השתמשנו באוטובוסים,‏ רכבות,‏ משאיות,‏ סירות קנו ומטוסים קטנים.‏ פעם אחת משגיח המחוז,‏ ג׳ון מקלנקן,‏ ואשתו דורותי הצטרפו אלינו למסע הטפה בכפרי הדיג בקרבת הגבול עם קולומביה.‏ את דרכנו לשם עשינו בסירת קנו בעלת מנוע חיצוני.‏ ממש לצדנו שחו כרישים שהיו גדולים כמו הסירה!‏ אפילו השַיָט המנוסה שלנו נבהל מגודלם וקירב במהירות את הסירה אל החוף.‏

 אולם יצאנו מאוד נשכרים מהקשיים שנתקלנו בהם במסגרת פעילותנו בשירות הנפתי.‏ הכרנו אחים נהדרים ומכניסי אורחים.‏ הרבה פעמים קרה שהמשפחות ששהינו בביתן התעקשו שנאכל שלוש ארוחות ביום,‏ בעוד שבני הבית אכלו רק ארוחה אחת,‏ או שנישן במיטה היחידה שהייתה בבית,‏ בעוד שכל המשפחה ישנה על הרצפה.‏ לא אחת אמרה לי אשתי:‏ ”‏האחים והאחיות היקרים האלה עוזרים לי להבין כמה מעט אנחנו באמת צריכים כדי להתקיים”‏.‏

‏”‏איננו רוצים לעמוד בדרכה של אף זכות”‏

ב־1960 קיבלנו עוד דבר טוב:‏ הוזמנו לשרת בסניף בגווייקיל.‏ אני עשיתי עבודה מנהלית,‏ ואדית בישרה עם אחים מקהילה ששכנה קרוב לסניף.‏ אף פעם לא חשבתי שאני מתאים לעבודה משרדית והרגשתי קצת לא שייך.‏ אבל,‏ כפי שכתוב בעברים י״ג:‏21‏,‏ אלוהים מכשיר אותנו ’‏לכל דבר טוב כדי שנעשה את רצונו’‏.‏ כעבור שנתיים הוזמנתי לקורס בן עשרה חודשים בגלעד בבית־אל בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ בתקופה ההיא הנשים התבקשו להישאר מאחור ולהמשיך בשירותן.‏ אשתי קיבלה מכתב מברוקלין ובו נתבקשה לחשוב בכובד ראש אם היא מוכנה שבעלה ייעדר למשך עשרה חודשים.‏

בתגובה כתבה:‏ ”‏אני יודעת שזה לא יהיה קל בכלל,‏ אבל אנו בטוחים שיהוה יעזור לנו להתגבר על כל קושי.‏ .‏.‏.‏ איננו רוצים לעמוד בדרכה של אף זכות המוצעת לנו או של אף הזדמנות לקבל הכשרה נוספת שתעזור לנו לבצע טוב יותר את תפקידי האחריות שלנו”‏.‏ כשהייתי בברוקלין קיבלתי כל שבוע מכתב מאשתי.‏

משרתים לצד אחים נאמנים

ב־1966 אדית ואני נאלצנו לחזור לקיטו בגין בעיות בריאות.‏ שם חזרנו לשרת שכם אחד עם האחים והאחיות המקומיים.‏ הם היו דוגמה ומופת בשמירת נאמנות!‏

אחות נאמנה אחת הייתה נשואה לבעל לא־מאמין שהיכה אותה לעיתים תכופות.‏ יום אחד קיבלנו טלפון בשש בבוקר ואמרו לנו שהוא שוב היכה אותה.‏ נחפזתי לביתה.‏ כשהגעתי לשם לא יכולתי להאמין למראה עיניי.‏ היא שכבה במיטה כשגופה נפוח ממכות ומכוסה חבלות.‏ בעלה היכה אותה במקל מטאטא עד שהוא נשבר לשניים.‏ בהמשך היום פגשתי אותו בביתו ואמרתי לו שמה שהוא עשה היה מעשה פחדני.‏ הוא לא הפסיק להתנצל.‏

בראשית שנות ה־70 השתפרה בריאותי וחזרנו לשרת בשירות הנפתי.‏ אחת הערים בנפה שלנו הייתה העיר איברה.‏ כשביקרנו בה לראשונה בשלהי שנות ה־50 היו שם רק שני עדי־יהוה — שליח אחד ואח מקומי.‏  לכן השתוקקנו לפגוש את האחים החדשים הרבים שהצטרפו לקהילה.‏

באסיפה הראשונה שלנו שם אח רודריגו ואקה עמד על הבמה והנחה דיון בהשתתפות הקהל.‏ כאשר שאל שאלה,‏ מי שרצו לענות לא הרימו יד,‏ אלא קראו:‏ ‏”‏יו,‏ יו”‏ ‏(‏”‏אני,‏ אני”‏)‏.‏ אדית ואני הבטנו זה בזה בתדהמה.‏ ’‏מה קורה כאן?‏’‏ חשבתי לעצמי.‏ מאוחר יותר התברר לנו שאח ואקה עיוור,‏ אבל הוא מסוגל לזהות את קולם של חברי הקהילה.‏ הוא רועה שבאמת מכיר את כבשיו!‏ נזכרנו בדבריו של ישוע שביוחנן י׳:‏3,‏ 4,‏ 14‏.‏ ישוע דיבר על הרועה הטוב המכיר היטב את צאנו ושצאנו מכירות אותו.‏ כיום יש באיברה שש קהילות דוברות ספרדית,‏ קהילה אחת דוברת קיצ׳ואה וקהילה אחת של שפת סימנים.‏ אח ואקה עדיין משרת בנאמנות כזקן־קהילה וכחלוץ מיוחד.‏ *

אסירי תודה על טובו של יהוה

ב־1974 יהוה שוב היה טוב אלינו והוזמנו לחזור לבית־אל.‏ עבדתי שוב בעבודה מנהלית ואחר כך התמניתי לחבר בוועד הסניף.‏ אדית עבדה בהתחלה במטבח ומאוחר יותר במשרד,‏ והיה עליה לטפל בפריטי דואר.‏ זהו תפקידה עד היום.‏

לאורך השנים היה לנו העונג לקבל לאקוודור מאות שליחים שזכו להכשרה בבית־ספר גלעד.‏ הם מביאים לקהילות שבהן הם משרתים בגרות וקנאות.‏ התעודדנו למראה אלפי האחים והאחיות שהגיעו מיותר מ־30 ארצות שונות כדי לשרת כאן.‏ רוח ההקרבה העצמית שלהם הותירה בנו חותם עמוק!‏ היו שמכרו את ביתם ואת עסקיהם כדי לבוא לפה ולשרת באזורים שיש בהם צורך רב במבשרי מלכות.‏ הם קנו רכבים כדי לבשר באזורים מרוחקים,‏ ייסדו קהילות חדשות והשתתפו בבניית אולמי מלכות.‏ אינספור אחיות רווקות הגיעו מחוץ לארץ כדי לשרת כחלוצות.‏ הן הוכיחו עצמן כפועלות נלהבות ומוכשרות מאין כמוהן!‏

אכן במרוצת שנות שירותי קיבלתי הרבה דברים טובים מאלוהים.‏ הברכה הגדולה מכול היא הקשר שלי עם יהוה.‏ אני גם אסיר תודה ליהוה על כך שנתן לי ’‏עזר כנגדי’‏ (‏בר׳ ב׳:‏18‏)‏.‏ כאשר אני נזכר ב־69 שנות נישואינו,‏ אני חושב על הכתוב במשלי י״ח:‏22‏:‏ ”‏מצא אישה [‏טובה]‏,‏ מצא טוב”‏.‏ חברתה של אשתי מסבה לי עונג רב.‏ היא עזרה לי בדרכים כה רבות.‏ בנוסף לכך,‏ היא הוכיחה עצמה כבת טובה.‏ מאז שהגענו לאקוודור,‏ אשתי שלחה לאימה מכתב כל שבוע עד 1990,‏ השנה שבה נפטרה אימה והיא בת 97.‏

כיום אני בן 90 ואדית בת 89.‏ ליבנו שופע שמחה מכך שהתאפשר לנו לעזור לכ־70 איש להכיר את יהוה.‏ אנחנו כל כך שמחים שמילאנו את הטפסים לבית־ספר גלעד לפני 60 שנה.‏ ההחלטה הזו הולידה הרבה דברים טובים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

באיצטדיון ינקי שבניו יורק בחברת שליחים אחרים מהכיתה שלנו בבית־ספר גלעד,‏ 1958

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

אצל משפחה של עדי־יהוה בעת השירות הנפתי,‏ 1959

‏[‏תמונה בעמוד 32]‏

בסניף באקוודור,‏ 2002