לצערי,‏ כשנכנסתי לגיל ההתבגרות,‏ היחסים החמימים שהיו לי עם יהוה התקררו.‏ נראה היה שלחבריי ללימודים יש חופש כמעט בלתי מוגבל,‏ ואני חשבתי שאני מפספסת משהו.‏ הרגשתי שהכללים של ההורים שלי והסטנדרטים המשיחיים הם מעמסה,‏ ושפעילויות רוחניות הן עבודה קשה.‏ אומנם אף פעם לא פקפקתי בקיומו של יהוה,‏ אבל התחלתי להרגיש ריקנות רוחנית.‏

בכל זאת,‏ עשיתי את המינימום בשירות יהוה וככה לא הפכתי ללא־פעילה.‏ אבל כשכן יצאתי לשירות,‏ אף פעם לא הייתי מוכנה,‏ אז היה לי קשה להתחיל שיחה או להמשיך אותה.‏ כתוצאה מכך השירות שלי היה לא־פורה ולא־משמח,‏ וזה רק הוסיף לגישה השלילית שלי.‏ שאלתי את עצמי:‏ ’‏איך אפשר לעשות את זה שבוע אחרי שבוע,‏ חודש אחרי חודש?‏’‏

כשמלאו לי 17 שנים,‏ כבר ממש רציתי להיות עצמאית.‏ לכן ארזתי את התיקים שלי,‏  עזבתי את הבית,‏ ועברתי לאוסטרליה.‏ להורים שלי היה קשה לראות אותי עוזבת.‏ הם היו מודאגים,‏ אבל הם חשבו שאשמור על השגרה הרוחנית שלי.‏

באוסטרליה הרוחניות שלי הידרדרה אפילו יותר.‏ הנוכחות שלי באסיפות הייתה לא־סדירה.‏ התחברתי עם צעירים שבדיוק כמוני לא הייתה להם בעיה לנכוח באסיפה ערב אחד,‏ וללכת לשתות ולרקוד במועדונים בערב שאחריו.‏ במבט לאחור,‏ אני מבינה שהייתי עם רגל אחת באמת ועם רגל אחת בעולם,‏ ולא ממש הרגשתי שייכת לאף אחד מהם.‏

בערך שנתיים אחר כך ביליתי תקופה קצרה עם אחות שבלי לדעת גרמה לי להתחיל לחשוב על הכיוון שלי בחיים.‏ גרתי בבית עם עוד ארבע אחיות רווקות,‏ והזמנו את משגיח הנפה ואשתו,‏ תמרה,‏ להתארח אצלנו למשך שבוע.‏ בזמן שבעלה היה עסוק בעניינים קהילתיים,‏ תמרה בילתה איתנו,‏ הבנות,‏ וצחקה איתנו.‏ אהבתי את זה.‏ היא הייתה כל כך מחוברת למציאות,‏ והיה קל לדבר איתה.‏ נדהמתי לגלות שמישהו כל כך רוחני יכול להיות גם כל כך כיפי.‏

תמרה הייתה מלאה בהתלהבות.‏ האהבה שלה לאמת ולשירות הייתה מידבקת.‏ היא שמחה מכך שנתנה את מיטבה ליהוה,‏ ואילו אני עשיתי רק את המינימום בשירות ובכלל לא הייתי שמחה.‏ הגישה החיובית שלה והשמחה האמיתית שלה השפיעו על חיי עמוקות.‏ הדוגמה שלה גרמה לי לחשוב על אמת מקראית בסיסית:‏ יהוה רוצה שכל אחד מאיתנו ישרת אותו ”‏בשמחה”‏ ו”‏ברננה”‏ (‏תהל׳ ק׳:‏2‏)‏.‏

רציתי להיות שמחה כמו תמרה,‏ אבל כדי להשיג את השמחה הזאת הייתי צריכה לעשות כמה שינויים רציניים.‏ זה לקח זמן,‏ אבל בסופו של דבר התחלתי לעשות צעדים קטנים.‏ התחלתי להתכונן לשירות,‏ ומדי פעם לקחתי חלוציות עוזרת.‏ זה עזר לי להיות  פחות לחוצה ויותר בטוחה בעצמי.‏ השתמשתי לעיתים קרובות יותר במקרא בשירות,‏ וכך הרגשתי סיפוק אמיתי.‏ עד מהרה התחלתי לשרת כחלוצה עוזרת מדי חודש.‏

נמשכתי לחברים מכל הגילאים שהיו חזקים באמת ונהנו משירות יהוה.‏ הדוגמה הטובה שלהם עזרה לי להעריך מחדש את סדר העדיפויות שלי ולפתח שגרה רוחנית טובה.‏ התחלתי ליהנות מהשירות אפילו יותר,‏ ובסופו של דבר לקחתי חלוציות רגילה.‏ בפעם הראשונה זה שנים הרגשתי יציבה ושמחה,‏ ושייכת לקהילה.‏

שנה אחר כך פגשתי את אלכס,‏ אח אדיב וכנה שאהב את יהוה ואת השירות.‏ הוא שירת כמשרת עוזר והיה חלוץ כבר שש שנים.‏ אלכס גם שירת זמן מה בשטח שבו היה צורך רב יותר במלאווי.‏ שם הוא פגש שליחים שהותירו בו רושם עז ועודדו אותו להמשיך לשים את ענייני המלכות במקום הראשון.‏

בשנת 2003 אלכס ואני התחתנו,‏ ומאז אנחנו ממשיכים לשרת בשירות המורחב.‏ למדנו הרבה לקחים נפלאים ויהוה בירך אותנו בדרכים רבות מספור.‏

ב־2009 הוזמנו לשרת כשליחים במזרח טימור,‏ מדינה קטנה בארכיפלג האינדונזי.‏ היינו המומים,‏ נרגשים ולחוצים באותו זמן.‏ חמישה חודשים אחר כך הגענו לבירה הלאומית דילי.‏

המעבר גרר שינויים גדולים בסגנון החיים שלנו.‏ היינו צריכים להסתגל לתרבות,‏ לשפה,‏ לאוכל ולתנאי מחייה חדשים.‏ פעמים רבות בשירות היינו עדים להשלכות העוני,‏ ההשכלה הדלה והדיכוי,‏ ופגשנו רבים שנשאו  צלקות פיזיות ורגשיות מהמלחמה והאלימות.‏ *

השירות היה מדהים!‏ פעם אחת,‏ לדוגמה,‏ פגשתי ילדה עצובה בת 13 ששמה מריה.‏ * אימא שלה מתה כמה שנים קודם לכן,‏ והיא ראתה את אבא שלה רק לעיתים נדירות.‏ כמו הרבה ילדים בגילה,‏ למריה לא היה כיוון בחיים.‏ אני זוכרת פעם אחת שהיא בכתה ושפכה את הרגשות שלה בפניי,‏ אבל לא היה לי מושג מה היא אומרת כי עדיין לא דיברתי את השפה שלה בשטף.‏ התפללתי ליהוה וביקשתי ממנו שיעזור לי לעודד אותה,‏ ואז התחלתי להקריא לה פסוקים מנחמים.‏ בשנים שלאחר מכן ראיתי איך האמת משנה את הגישה,‏ החיצוניות והחיים של מריה.‏ היא נטבלה,‏ ועכשיו יש לה שיעורי מקרא משלה.‏ כיום למריה יש משפחה רוחנית גדולה והיא מרגישה שייכת.‏

יהוה מברך את הפעילות במזרח טימור.‏ אף־על־פי שמרבית המבשרים נטבלו רק בעשר השנים האחרונות,‏ רבים מהם משרתים כחלוצים,‏ משרתים עוזרים או זקני־קהילה.‏ אחרים עובדים במשרד התרגום המרוחק ומסייעים בהפקת מזון רוחני בשפות המקומיות.‏ זה כל כך שימח אותי לשמוע אותם שרים באסיפות,‏ לראות את החיוך על הפנים שלהם ולהיות עדה להתקדמות הרוחנית שלהם.‏

המשימה שלנו במזרח טימור הייתה שונה לגמרי מהחיים באוסטרליה,‏ אבל אני לא יכולה לדמיין חיים יותר משמחים.‏ לפעמים היינו נדחקים לאוטובוס קטן שהיה עמוס באנשים,‏ יחד עם דגים מיובשים וערימות של ירקות מהשוק המקומי.‏ בימים מסוימים היה לנו שיעור מקרא בבקתה חמה ולחה,‏ עם רצפת עפר ותרנגולות רצות מסביב.‏ למרות הקשיים,‏ פעמים רבות חשבתי:‏ ’‏זה פשוט נפלא!‏’‏

במבט לאחור אני מודה להורים שלי שעשו את מיטבם כדי ללמד אותי על דרכיו של יהוה,‏ ושתמכו בי גם בשנים הקשות שלי כנערה מתבגרת.‏ משלי כ״ב:‏6 היה נכון במקרה שלי.‏ אימא ואבא גאים באלכס ובי;‏ הם שמחים לראות שיהוה משתמש בנו.‏ מאז 2016 אנחנו משרתים בשירות הנפתי בשטח של סניף אוסטרלזיה.‏

קשה להאמין שפעם חשבתי שמלאכת הבישור היא מטלה מכבידה.‏ עכשיו אני אוהבת את השירות!‏ הבנתי שללא תלות בעליות ובמורדות של החיים,‏ אפשר להיות שמחים באמת רק אם משרתים את אלוהים מכל הלב.‏ ואכן,‏ 18 השנים האחרונות שבהן אני משרתת את יהוה עם אלכס היו השנים השמחות ביותר בחיי.‏ עכשיו אני מבינה כמה נכונות המילים שדוד,‏ אחד ממחברי התהלים,‏ שר ליהוה:‏ ”‏וכל החוסים בך יעלזו;‏ לעולם יריעו בשמחה.‏.‏.‏ ויעלצו בך אוהבי שמך”‏ (‏תהל׳ ה׳:‏11‏)‏.‏