עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

ישוע — הדרך, האמת והחיים

 פרק 71

הפרושים חוקרים את האיש שהיה עיוור

הפרושים חוקרים את האיש שהיה עיוור

יוחנן ט’:19–41

  • הפרושים חוקרים את העיוור לשעבר

  • מנהיגי הדת ”עיוורים”‏

הפרושים אינם יכולים לקבל את העובדה שישוע השיב לעיוור מלידה את מאור עיניו, ולכן הם מזמנים את הוריו. ההורים יודעים שהם עלולים להיות ’מגורשים מבית הכנסת’ (‏יוחנן ט’:22‏). לניתוק כזה משאר היהודים עלולות להיות השלכות חברתיות וכלכליות קשות עבור המשפחה.‏

הפרושים שואלים שתי שאלות: ”האם זה בנכם שאתם אומרים שהוא נולד עיוור? אם כן, איך זה שהוא רואה כעת?” ההורים משיבים: ”אנו יודעים שזהו בננו ושהוא נולד עיוור. אבל איננו יודעים איך זה שהוא רואה כעת או מי פקח את עיניו”. גם אם בנם סיפר להם את מה שאירע, ההורים נזהרים בתשובתם ואומרים: ”שאלו אותו. הוא אדם מבוגר ועליו לדבר בעד עצמו” (‏יוחנן ט’:19–21‏).‏

לכן הפרושים קוראים אליהם את האיש בשנית. הם מנסים להפחיד אותו ואומרים שיש להם ראיות נגד ישוע. ”תן כבוד לאלוהים”, הם דורשים. ”אנו יודעים שהאיש הזה הוא איש חוטא”. העיוור לשעבר אינו משיב ישירות על טענתם ואומר: ”אינני יודע אם איש חוטא הוא”. עם זאת, הוא מציין: ”דבר אחד אני יודע: הייתי עיוור ועכשיו אני רואה” (‏יוחנן ט’:24, 25‏).‏

הפרושים אינם מוכנים להסתפק בתשובתו. הם ממשיכים ושואלים: ”מה עשה לך? כיצד פקח את עיניך?” האיש מגלה מידת מה של אומץ ומשיב: ”כבר אמרתי לכם ולא הקשבתם. למה אתם רוצים לשמוע זאת שוב? האם גם אתם רוצים להיות תלמידיו?” הפרושים מתמלאים זעם ומאשימים אותו: ”אתה תלמידו של האיש הזה; אנחנו תלמידיו של משה. אנו יודעים שאלוהים דיבר אל משה; אבל האיש הזה, איננו יודעים מניין הוא” (‏יוחנן ט’:26–29‏).‏

הקבצן מביע תמיהה ואומר: ”באמת מפליא שאינכם יודעים מניין הוא, והרי הוא פקח את עיניי”. אז מעלה האיש טיעון הגיוני ומציין למי אלוהים מקשיב ומי זוכים לשביעות רצונו: ”אנחנו יודעים שאלוהים אינו מקשיב לחוטאים, אך למי שירא אותו ועושה את רצונו הוא מקשיב. מעולם לא נשמע שמישהו פקח עיני עיוור מלידה”. דבריו מובילים למסקנה: ”אם האיש הזה לא היה מאת אלוהים, לא היה יכול לעשות דבר” (‏יוחנן ט’:30–33‏).‏

הפרושים אינם מסוגלים להפריך את קו טיעוניו של הקבצן ולכן מגדפים אותו ואומרים: ”אתה חוטא מבטן ומלידה ואתה מלמד אותנו?” לאחר מכן הם מגרשים אותו החוצה (‏יוחנן ט’:34‏).‏

כאשר שומע ישוע על מה שקרה, הוא מוצא את האיש ושואל אותו: ”האם אתה מאמין בבן האדם?” האיש שנרפא משיב: ”ומיהו, אדוני? אמור לי כדי שאאמין בו”. ישוע אינו מותיר כל ספק באשר לזהותו ואומר: ”כבר ראית אותו, והוא זה שמדבר אתך כעת” (‏יוחנן ט’:35–37‏).‏

האיש משיב: ”אני מאמין בו, אדוני”. מתוך אמונה וכבוד הוא משתחווה לישוע, אשר מצהיר הצהרה רבת־משמעות: ”למשפט זה באתי אל העולם: כדי שהלא־רואים יראו, והרואים יהיו לעיוורים” (‏יוחנן ט’:38, 39‏).‏

הפרושים שבמקרה נמצאים שם יודעים שהם אינם עיוורים מבחינה פיזית. אך מה לגבי התפקיד שלקחו על עצמם לשמש כמדריכים רוחניים? הם שואלים מתוך עמדת התגוננות: ”האם אתה אומר שגם אנחנו עיוורים?” ישוע משיב: ”אילו הייתם עיוורים לא היה בכם חטא. אולם כעת באמרכם, ’אנחנו רואים’, חטאכם נותר בכם” (‏יוחנן ט’:40, 41‏). אילולא היו הם מורים בישראל, אולי ניתן היה להבין מדוע הם דוחים את המשיח. אבל בהתחשב בבקיאותם בתורה, דחייתם אותו נחשבת לחטא חמור.‏