עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

ישוע — הדרך, האמת והחיים

 פרק 40

שיעור בסלחנות

שיעור בסלחנות

לוקס ז’:36–50

  • אישה חוטאת מושחת בשמן את רגלי ישוע

  • שיעור בסלחנות באמצעות דוגמה על בעלי חוב

האנשים מגיבים בצורה שונה לדבריו ולמעשיו של ישוע, וזאת בהתאם למצב לבם. מקרה שאירע בגליל ממחיש זאת. פרוש ששמו שמעון מזמין את ישוע לארוחה בביתו, אולי כדי להתבונן מקרוב יותר באיש שמחולל נסים מופלאים. ייתכן שישוע רואה בזאת הזדמנות לבשר לנוכחים ולכן הוא נענה להזמנה, כפי שנענה להזמנות להסב לאכול עם מוכסים וחוטאים.‏

עם זאת, ישוע אינו זוכה לקבלת הפנים הלבבית הניתנת בדרך כלל לאורחים. כפות רגליהם של מי שנעלו סנדלים בדרכי העפר של ארץ ישראל נעשו חמות ומאובקות, ולכן כחלק מהכנסת האורחים נהוג היה לרחוץ את רגלי האורח במים צוננים. ישוע אינו זוכה ליחס כזה. וגם לא מקבלים את פניו בנשיקה כמקובל. מנהג נוסף המשקף אדיבות והכנסת אורחים הוא משיחת ראשו של האורח בשמן. גם זה לא נעשה עבור ישוע. אם כן, עד כמה הוא בכלל רצוי שם?‏

האורחים מסבים לשולחן והארוחה מתחילה. בשעה שהם אוכלים נכנסת בשקט אל החדר אישה שלא הוזמנה לאירוע. היא ”ידועה בעיר כחוטאת” (‏לוקס ז’:37‏). כל בני האדם הלא־מושלמים חוטאים, אך נראה כי אישה זו חיה חיים לא־מוסריים וייתכן שהיא עוסקת בזנות. היא אולי שמעה על הדברים שמלמד ישוע, לרבות ההזמנה שהושיט ל’כל העמוסים לבוא אליו ולמצוא מרגוע לנפשותיהם’ (‏מתי י”א:28, 29‏). דבריו ומעשיו של ישוע נוגעים ללבה, וככל הנראה מסיבה זו היא חיפשה אותו.‏

האישה מתקרבת אל המקום שבו יושב ישוע וכורעת מאחוריו על ברכיה. דמעות זולגות מעיניה ומרטיבות את רגליו, והיא מנגבת אותן בשיער ראשה. היא מנשקת ברוך את כפות רגליו ומושחת אותן במעט שמן בושם שהביאה עמה. שמעון מתבונן בחוסר שביעות רצון במתרחש ואומר בלבו: ”אילו היה האיש הזה נביא, היה יודע מי האישה שנוגעת בו ומה טיבה, שזו אישה חוטאת” (‏לוקס ז’:39‏).‏

ישוע מבחין במחשבותיו של שמעון ואומר לו: ”שמעון, יש לי דבר מה לומר לך”. שמעון משיב לו: ”דַּבֵּר, מורי”. ישוע ממשיך: ”למלווה אחד היו שני בעלי חוב; אחד היה חייב לו חמש מאות דינר והשני חמישים דינר. מכיוון שלא יכלו להחזיר לו את החוב, מחל לשניהם מכל הלב. אם כן, מי מהם יאהב אותו יותר?” שמעון משיב לו, אולי באדישות מה: ”אני מניח שמי שחובו היה גדול יותר” (‏לוקס ז’:40–43‏).‏

ישוע מסכים עמו. ואז, בהביטו אל האישה, הוא אומר לשמעון: ”אתה רואה את האישה הזאת? אני נכנסתי לביתך, ומים לרגליי לא נתת לי; ואילו האישה הזאת, בדמעותיה הרטיבה את רגליי ובשיערה ניגבה אותן. נשיקה לא נתת לי; ואילו האישה הזאת, מן הרגע שנכנסתי לא חדלה לנשק את רגליי. את ראשי לא משחת בשמן, ואילו האישה הזאת משחה את רגליי בשמן בושם”. ישוע ראה שהאישה מוכיחה שהיא מתחרטת מעומק לב על חייה הלא־מוסריים. לכן הוא מסכם: ”אומר אני לך, אף שאישה זו חטאה חטאים רבים, נסלחו לה חטאיה ומשום כך רבה אהבתה; אבל מי שנסלח לו מעט אוהב מעט” (‏לוקס ז’:44–47‏).‏

ישוע אינו מצדיק אי־מוסריות. הוא מגלה הבנה וחמלה כלפי מי שביצעו חטאים חמורים ושכעת מתחרטים ופונים אל המשיח לקבלת הקלה. ואיזו הקלה מרגישה אישה זו כשישוע אומר לה: ”נסלחו לך חטאייך... אמונתך הושיעה אותך; לכי לשלום” (‏לוקס ז’:48,‏ 50‏).‏

למד עוד

המצפה – מהדורה לימודית

סילחו זה לזה ברוחב לב

ראה כיצד נוכל לחקות את נכונותו של יהוה לסלוח.‏