עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

ישוע — הדרך, האמת והחיים

 פרק 57

ישוע מרפא ילדה ואיש חירש

ישוע מרפא ילדה ואיש חירש

מתי ט”ו:21–31 מרקוס ז’:24–37

  • ישוע מרפא את בתה של האישה הפניקית

  • ריפוי איש חירש המתקשה בדיבור

לאחר שישוע מגנה את הפרושים על מסורותיהם האנוכיות, הוא הולך ביחד עם תלמידיו לכיוון צור וצידון שבפניקיה, קילומטרים רבים צפונית־מערבית משם.‏

ישוע מוצא בית שבו יוכל להתאכסן, אך הוא אינו רוצה שייוודע לאנשים שהוא נמצא שם. אולם אפילו כאן הוא אינו יכול להסתתר. אישה ממוצא יווני אשר נולדה באזור זה מוצאת את ישוע ומתחילה להתחנן אליו: ”רחם עליי, אדוני, בן דוד. בתי מתענה מאוד על־ידי שד” (‏מתי ט”ו:22;‏ מרקוס ז’:26‏).‏

אחרי זמן מה תלמידיו של ישוע מפצירים בו: ”שלח אותה, כי היא הולכת אחרינו וצועקת ללא הפסק”. בתגובה מסביר להם ישוע מדוע הוא מתעלם ממנה: ”לא נשלחתי אלא אל הכבשים האובדים — אל בית ישראל”. אך האישה אינה מוותרת. היא מתקרבת אל ישוע, נופלת לרגליו ומתחננת: ”אדוני, עזור לי!” (‏מתי ט”ו:23–25‏).‏

ישוע רומז על השקפתם השלילית של היהודים על הנוכרים, כנראה כדי לבחון את אמונתה, ואומר לה: ”לא יאה לקחת את לחמם של הילדים ולהשליך אותו אל הכלבלבים” (‏מתי ט”ו:26‏). באמרו ‏”כלבלבים”, או גורי כלבים, ישוע מראה שהוא רוחש חיבה לבבית לגויים. גם הבעת פניו וקולו מלא החמלה ודאי מבטאים את רגשותיו.‏

האישה אינה נעלבת; היא מתייחסת למה שציין ישוע לגבי הדעות הקדומות של היהודים ואומרת בענווה: ”נכון אדוני, אבל הכלבלבים אוכלים מהפירורים הנופלים משולחן אדוניהם”. ישוע מבחין בלבה הטוב ואומר לה: ”אישה, גדולה אמונתך; יהי לך כרצונך” (‏מתי ט”ו:27, 28‏). וכך אכן קורה, אף שהילדה אינה נמצאת שם אתם! כשחוזרת האישה הביתה היא מוצאת את בתה שוכבת במיטה כשהיא בריאה לגמרי — ”השד כבר יצא ממנה”! (‏מרקוס ז’:30‏).‏

ישוע ותלמידיו יוצאים מאזור פניקיה אל חלקו הצפוני של נהר הירדן. הם ככל הנראה חוצים את הירדן במקום כלשהו צפונית לכינרת והולכים אל אזור הדקפוליס. הם עולים שם על הר, אבל ההמונים מוצאים אותם. האנשים מביאים אל ישוע את הפיסחים, בעלי המום, העיוורים והאילמים. הם מניחים את חוליהם לרגלי ישוע, והוא מרפא אותם. כולם נדהמים ומהללים את אלוהי ישראל.‏

ישוע מעניק תשומת לב מיוחדת לאיש חירש המתקשה בדיבור. אתה ודאי יכול לתאר לעצמך איך הוא מרגיש בתוך קהל גדול. ישוע אולי שם לב שהאיש לא חש בנוח, ולכן הוא לוקח אותו הרחק מן ההמון. כשהם לבדם ישוע מראה לו מה בכוונתו לעשות למענו. הוא שם את אצבעותיו באוזני האיש ואחרי שהוא יורק הוא נוגע בלשונו של האיש. אז נושא ישוע את עיניו השמיימה ואומר בארמית מילה שמשמעה ”היפתח”. שמיעתו של האיש מייד שבה אליו, והוא מסוגל לדבר בצורה רגילה. ישוע אינו רוצה שהדבר יתפרסם; הוא מעדיף שאנשים יאמינו בו על סמך מה שהם בעצמם רואים ושומעים (‏מרקוס ז’:32–36‏).‏

יכולתו של ישוע לרפא משפיעה עמוקות על המתבוננים, והם ’נדהמים עד מאוד’. הם אומרים: ”כל מעשיו יפים. אפילו את החירשים הוא הופך לשומעים ואת האילמים למדברים” (‏מרקוס ז’:37‏).‏

למד עוד

המצפה – מהדורה לימודית

הוא אהב בני אדם

מה אנו לומדים על רגשותיו של ישוע מן הנסים שחולל?‏