עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

ישוע — הדרך, האמת והחיים

 פרק 56

מה באמת מטמא את האדם?‏

מה באמת מטמא את האדם?‏

מתי ט”ו:1–20 מרקוס ז’:1–23 יוחנן ז’:1

  • ישוע חושף מסורות של בני אדם

בהתקרב חג הפסח של שנת 32 לספירה ישוע מלמד באזור הגליל. לאחר מכן הוא ככל הנראה יוצא אל ירושלים כדי לחגוג את הפסח, כנדרש בתורת אלוהים. אולם ישוע עושה כן בזהירות, שכן היהודים רוצים להרגו (‏יוחנן ז’:1‏). אחר כך הוא חוזר אל הגליל.‏

ישוע נמצא ככל הנראה בכפר נחום כאשר כמה פרושים וסופרים באים אליו מירושלים. מדוע הם עשו את כל הדרך הזו? הם מחפשים עילה להאשים את ישוע בעבירה דתית. הם שואלים: ”מדוע עוברים תלמידיך על מסורת הקדמונים? למשל, הם אינם נוטלים ידיים לפני הסעודה” (‏מתי ט”ו:2‏). אלוהים מעולם לא ציווה על עמו לקיים את הטקס של ’רחיצת הידיים עד המרפק’ (‏מרקוס ז’:3‏). אך בעיני הפרושים, מי שאינו עושה זאת אשם בעבירה חמורה.‏

במקום לענות ישירות על האשמתם, ישוע מראה כיצד הם מפרים בזדון את תורת אלוהים. ”מדוע אתם עוברים על מצוַת אלוהים למען המסורת שלכם?”, הוא שואל אותם. ”למשל, אלוהים אמר, ’כבד את אביך ואת אמך’, וגם, ’המקלל את אביו או את אמו מות יומת’. אבל אתם אומרים, ’מי שאומר לאביו או לאמו: ”כל דבר משלי שיוכל להועיל לך, הרי הוא מתנה המוקדשת לאלוהים”, אינו חייב לכבד את אביו’” (‏מתי ט”ו:3–6;‏ שמות כ’:12; כ”א:17‏).‏

הפרושים טוענים שכסף, רכוש או כל דבר אחר המוקדשים כמתנה לאלוהים שייכים לבית המקדש, ולכן אין להשתמש בהם למטרה אחרת. אך למעשה המתנה המוקדשת נמצאת עדיין ברשותו של האדם. לדוגמה, בן יכול להצהיר על כספו או על רכושו כעל ”קורבן”, מתנה המוקדשת לאלוהים או לבית המקדש, וכך לתת למקדש כביכול זכות קדימה על מתנתו. הכסף או הרכוש עדיין נמצאים בידי הבן והוא יכול להשתמש בהם, אך הוא טוען שאין לעשות בהם שימוש כדי לעזור להוריו הקשישים והנזקקים. בזאת הוא מתחמק מאחריותו כלפיהם (‏מרקוס ז’:11‏).‏

ישוע כועס בצדק על סילוף זה של תורת אלוהים ואומר: ”כך ביטלתם את תוקפו של דבר אלוהים בגלל המסורת שלכם. צבועים, היטב ניבא עליכם ישעיהו באמרו: ’העם הזה בשפתיו מכבד אותי, אך לבו רחוק ממני. לשווא עובדים הם אותי, כי מלמדים הם מצווֹת אנוש’”. לפרושים אין מענה לביקורת הנוקבת מצד ישוע. לכן הוא קורא אליו את ההמונים ואומר להם: ”הקשיבו והבינו: לא מה שנכנס אל הפה מטמא את האדם; מה שיוצא מן הפה הוא המטמא את האדם” (‏מתי ט”ו:6–11;‏ ישעיהו כ”ט:13‏).‏

מאוחר יותר בהיותם בבית ניגשים התלמידים אל ישוע ושואלים אותו: ”האם אתה יודע שדבריך היו לפרושים למכשול?” הוא משיב להם: ”כל צמח שלא נשתל על־ידי אבי שבשמיים ייעקר. הניחו להם. מורי דרך עיוורים הם. ואם עיוור מדריך עיוור, שניהם ייפלו לתוך בור” (‏מתי ט”ו:12–14‏).‏

ישוע נראה מופתע כאשר פטרוס מבקש בשם התלמידים הבהרה לגבי מה שמטמא את האדם. בתגובה אומר ישוע: ”האינכם יודעים שכל הנכנס אל הפה יורד אל המעיים ומוטל אל הביוב? אך הדברים היוצאים מן הפה נובעים מן הלב, ואלה מטמאים את האדם. כי מן הלב נובעים מחשבות רשע, רציחות, ניאופים, מעשי זנות, גניבות, עדויות שקר וגידופים. אלה המטמאים את האדם; אבל אכילה ללא נטילת ידיים אינה מטמאת את האדם” (‏מתי ט”ו:17–20‏).‏

ישוע אינו יוצא נגד שמירה על היגיינה וגם אינו טוען שאין צורך לשטוף ידיים לפני שמכינים אוכל או שמסבים לארוחה. הוא מגנה את צביעותם של מנהיגי הדת אשר מנסים לעקוף את חוקיו הצודקים של אלוהים על־ידי קיום מסורות של בני אדם. לאמיתו של דבר, מעשים רעים הנובעים מן הלב הם מה שמטמא את האדם.‏