המלך הראשון בישראל, שאול, מגלה חוסר צייתנות. את מקומו תופס דוד, אשר אלוהים כורת עימו ברית למלכות עולמים

אחרי ימי שמשון שירת שמואל כנביא וכשופט בישראל. בני ישראל חזרו וביקשו ממנו שימליך עליהם מלך כשאר העמים. אף־על־פי שבקשה זו הייתה בבחינת עלבון ליהוה, הוא הורה לשמואל לשמוע בקולם. אלוהים בחר באיש עניו בשם שאול להיות מלך. אך בחלוף הזמן הפך שאול המלך לאדם גאוותן וממרה. יהוה מאס בו כמלך ואמר לשמואל למנות אחר במקומו — צעיר בשם דוד. אולם, חלפו שנים עד שדוד ישב על כס המלוכה.‏

כאשר היה דוד ככל הנראה עדיין נער, הלך לבקר את אחיו ששירתו בצבא שאול. הצבא כולו היה אחוז אימה לנוכח לוחם אחד בחיל האויב, ענק ששמו גולית, אשר חירף אותם ואת אלוהיהם. דוד התמלא חמה ונענה לקריאת התיגר של הענק להילחם עימו. כשבאמתחתו רק קלע וכמה אבנים, יצא הבחור הצעיר לקראת יריבו, שהיתמר לגובה של כמעט שלושה מטרים. כאשר גולית לעג לו, השיב דוד ואמר שהוא חמוש הרבה יותר טוב מן הענק, שהרי דוד נלחם בשם יהוה אלוהים! דוד הכריע את גולית באבן אחת בלבד ואז השתמש בחרבו של הענק וערף את ראשו. צבא הפלשתים נס בבהלה.‏

בתחילה התרשם שאול מאומץ ליבו של דוד הצעיר ומינה אותו לעמוד בראש לוחמיו. אך הצלחותיו של דוד גרמו לשאול לקנא בו מרות. דוד נאלץ לנוס על נפשו ולחיות כפליט במשך שנים. למרות זאת, מתוך הכרה בכך ששאול נתמנה על־ידי יהוה אלוהים, שמר דוד אמונים למלך שניסה להורגו. בסופו של דבר נהרג שאול בקרב. עד מהרה עלה דוד על כס המלוכה, כפי שהבטיח יהוה.‏

‏”וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם” (‏שמואל ב’. ז’:13‏).‏

אחרי שהפך למלך השתוקק דוד לבנות מקדש ליהוה. אך יהוה אמר לדוד שאחד מצאצאיו יעשה זאת. מי שנבחר למשימה היה בנו שלמה. עם זאת, אלוהים בירך את דוד כאשר כרת איתו ברית יוצאת מן הכלל: הובטח לו שממשפחתו תצא שושלת מלוכה מיוחדת במינה. ממנה יבוא בסופו של דבר הגואל, הזרע, שהובטח בגן עדן. אותו אחד יהיה המשיח, זה אשר נתמנה על־ידי אלוהים. יהוה הבטיח שהמשיח יעמוד בראש ממשלה, או מלכות, שתעמוד לעולמי עולמים.‏

בלב שופע הכרת תודה אסף דוד כמויות עצומות של חומרי בנייה ומתכות יקרות להקמת המקדש. הוא גם כתב מזמורי תהלים רבים בהשראת אלוהים. לקראת סוף חייו הצהיר דוד: ”רוח יהוה דיבר בי, ומילתו על לשוני” (‏שמואל ב’. כ”ג:2‏).‏

‏(‏מבוסס על שמואל א’;‏ שמואל ב’;‏ דברי הימים א’;‏ ישעיהו ט’:6;‏ מתי כ”א:9;‏ לוקס א’:32;‏ יוחנן ז’:42‏)‏