עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

לך בעקבות אמונתם

 פרק ד’‏

‏”אל אשר תלכי אלך”‏

‏”אל אשר תלכי אלך”‏

1, 2. ‏(א) תאר את מסען של רות ונעמי ואת היגון הכבד שנשאו בלבן. (ב) באיזה מובן היה מסעה של רות שונה מזה של נעמי?‏

רות הלכה לצד נעמי בדרך שנמתחה על פני ערבות מואב הגבוהות וסחופות הרוח. הן היו עתה לבדן, שתי דמויות קטנות במרחבים העצומים. דמיין את רות מבחינה בצללי שעות אחר הצהריים המתארכים, ואז מביטה בחמותה ותוהה אם הגיעה העת למצוא מקום מנוחה ללילה. היא אהבה את נעמי אהבה עזה והייתה מוכנה לעשות למענה כל שביכולתה.‏

2 כל אחת מהן נשאה בלבה יגון כבד. נעמי התאלמנה לפני שנים רבות, אך לא מכבר ידעה אובדן נוסף — מות שני בניה, כִלְיוֹן וּמַחְלוֹן. גם רות הייתה שרויה באבל, שכן מחלון היה בעלה. היא ונעמי שמו פעמיהן אל אותו מקום, אל העיר בית לחם. אולם במובן מסוים היה מסען שונה. נעמי חזרה אל ביתה, ואילו רות הלכה אל הלא־נודע כשהיא מותירה מאחור את בני משפחתה, את מולדתה ואת כל מנהגי עמה — כולל אליליהם ‏(‏קרא רות א’:3–6‏).‏

3. תשובות לאילו שאלות יעזרו לנו לחקות את אמונתה של רות?‏

3 מה יכול היה לגרום לבחורה צעירה לחולל שינוי כה קיצוני? מניין תשאב רות את הכוחות להתחיל חיים חדשים ולדאוג לצורכי נעמי? כשנבחן את התשובות, ניווכח שישנם צדדים רבים באמונתה של רות המואבייה הראויים לחיקוי. (ראה גם התיבה ”‏ יצירת מופת מיניאטורית‏”.) אך תחילה הבה נראה כיצד מצאו עצמן שתי נשים אלו בדרך הארוכה המוליכה אל בית לחם.‏

משפחה מוכת טרגדיות

4, 5. ‏(א) מדוע עברה משפחתה של נעמי למואב? (ב) באילו קשיים נתקלה נעמי במואב?‏

4 רות גדלה במואב, ארץ קטנה ששכנה ממזרח לים המלח. האזור בנוי ברובו מרמות גבוהות ודלילות בעצים המבותרות  בגיאיות עמוקים. אדמות ”שדי מואב” היו על־פי־רוב פוריות, גם כאשר שרר רעב בישראל. למעשה, על רקע נסיבות אלו פגשה רות את מחלון ומשפחתו (‏רות א’:1‏).‏

5 בעקבות רעב שפקד את ישראל החליט אלימלך, בעלה של נעמי, שהוא ואשתו ושני בניו יעזבו את מולדתם ויתגוררו במואב כתושבים זרים. אין ספק שהמעבר בחן את אמונתו של כל אחד מבני המשפחה, שהרי בני ישראל נדרשו לעבוד את אלוהים דרך קבע במקום הקדוש שבו בחר יהוה (‏דב’ ט”ז:16, 17‏). נעמי הצליחה לשמור על אמונה חיה. מכל מקום, היא הייתה מוכת יגון בעקבות מות בעלה (‏רות א’:2, 3‏).‏

6, 7. ‏(א) מדוע נעמי הייתה ככל הנראה מודאגת מכך שבניה נשאו נשים מואביות? (ב) מדוע יחסה של נעמי אל כלותיה היה ראוי לשבח?‏

6 נעמי ככל הנראה שוב חוותה כאב לב כאשר נשאו שני בניה נשים מואביות (‏רות א’:4‏). היא ידעה שאברהם, אבי האומה, לא חסך במאמצים כדי למצוא ליצחק בנו אישה מבני עמו אשר עבדו את יהוה (‏בר’ כ”ד:3, 4‏). בהמשך הזהירה תורת משה את בני ישראל שלא להתיר לבניהם ולבנותיהם להתחתן עם נוכרים, פן יודח עם אלוהים אל עבודת אלילים (‏דב’ ז’:3, 4‏).‏

7 למרות זאת, מחלון וכליון נשאו נשים מואביות. גם אם נעמי הייתה מודאגת או מאוכזבת מכך, היא ודאי הקפידה להתייחס אל כלותיה, רות וערפה, בטוב לב ובאהבה כנים. אולי קיוותה בלבה שיום אחד גם הן יעבדו את יהוה כמוה. בכל אופן, הן רות והן ערפה אהבו את נעמי. היחסים הטובים ששררו ביניהן הועילו להן כשניחתו עליהן טרגדיות. שתי הנשים הצעירות התאלמנו בטרם זכו ללדת ילדים (‏רות א’:5‏).‏

8. מאילו סיבות אפשריות נמשכה רות אל יהוה?‏

8 האם הרקע הדתי של רות הכין אותה לטרגדיה שפקדה אותה? קשה להניח שכן. המואבים עבדו אלים רבים, והראשי שבהם היה כְּמוֹש (‏במ’ כ”א:29‏). נראה שהדת המואבית לא הייתה נקייה מהאכזריות והזוועות שרווחו באותה תקופה, לרבות הקרבת ילדים. אין ספק שכל מה שלמדה רות ממחלון או מנעמי על אודות יהוה, אלוהי ישראל האוהב והרחום, בלט בעיניה כניגוד חד. יהוה שלט באהבה ולא על־ידי זריעת פחד. ‏(‏קרא דברים ו’:5‏.‏‏) ייתכן שבעקבות אובדנה הכבד התקרבה רות עוד יותר לנעמי והקשיבה בחפץ לב לאישה המבוגרת כאשר זו דיברה על  האל הכול יכול, יהוה, על נפלאותיו ועל האהבה והרחמים שגילה במגעיו עם עמו.‏

בתבונתה חיפשה רות את קרבתה של נעמי בשעת יגון ואובדן

9–11. ‏(א) מה החליטו נעמי, רות וערפה? (ב) מה אנו יכולים ללמוד מהטרגדיות שפקדו את נעמי, רות וערפה?‏

9 נעמי הייתה צמאה לחדשות ממולדתה. יום אחד שמעה, אולי מפי סוחר נודד, שהרעב בישראל פסק. יהוה פקד את עמו ושוב ניתן היה למצוא לחם בבית לחם. נעמי החליטה לשוב לביתה (‏רות א’:6‏).‏

10 מה יעשו רות וערפה? (‏רות א’:7‏) הטרגדיה המשותפת הידקה את יחסיהן עם נעמי. במיוחד רות, כך נדמה, נמשכה אל טוב לבה של נעמי ואל אמונתה האיתנה ביהוה. שלוש האלמנות עשו דרכן יחדיו אל יהודה.‏

11 סיפורה של רות מזכיר לנו כי טרגדיות ואובדנים פוקדים גם אנשים טובים וישרים וגם אנשים רעים (‏קהלת ט’:2,‏ 11‏). עוד מראה לנו פרשה זו כי לנוכח אובדן קשה מנשוא יהיה זה נבון מצדנו לשאוב נחמה ועידוד מאת אחרים — במיוחד ממי שחוסים ביהוה, האל שעבדה נעמי (‏מש’ י”ז:17‏).‏

אהבתה הנאמנה של רות

12, 13. מדוע רצתה נעמי שרות וערפה ישובו לבתיהן ולא יתלוו אליה, וכיצד הגיבו בתחילה שתי הנשים הצעירות?‏

12 עם התקדמותן של שלוש האלמנות בדרך, החלה דאגה נוספת להעיק על נעמי. היא חשבה על שתי הנשים הצעירות שלצדה ועל האהבה שהן הראו לה ולבניה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה להכביד עליהן כעת עוד יותר. אם יעזבו את ארץ מולדתן ויבואו אתה, מה תוכל לעשות למענן בבית לחם?‏

13 לבסוף פנתה אליהן נעמי ואמרה: ”לכנה, שובנה, אישה לבית אמה. יעש יהוה עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי”. היא גם הביעה תקווה שיהוה יגמול להן בבעלים חדשים ובחיים  חדשים. ”ותישק להן”, אומר הכתוב, ”ותִשֶׂאנה קולן ותבכינה”. אין זה קשה לראות מדוע רות וערפה נקשרו כל כך לאישה טובת לב ולא־אנוכית זו. שתיהן התעקשו ואמרו: ”אתך נשוב לעמך” (‏רות א’:8–10‏).‏

14, 15. ‏(א) אל מה שבה ערפה? (ב) כיצד ניסתה נעמי לשכנע את רות לעוזבה?‏

14 אולם לא קל היה לשכנע את נעמי. היא טענה בתוקף שיש לאל ידה מעט מאוד לעשות למענן בישראל, שכן לא היו לה — וגם לא יהיו לה — בעל שיכלכל אותה ובנים שיוכלו להינשא להן. היא אמרה לרות ולערפה כי מר לה מאוד מכך שאין באפשרותה לדאוג להן. את ערפה הצליחה נעמי לשכנע. הייתה לה במואב משפחה — אֵם ובית שחיכו לה. דומה היה כי יהיה זה מעשי יותר מבחינתה להישאר במואב. לכן בלב כבד נישקה את נעמי לשלום ופנתה לדרכה (‏רות א’:11–14‏).‏

15 מה באשר לרות? טיעוניה של נעמי היו תקפים גם לגביה. עם זאת, הכתוב מוסר: ”ורות דבקה בה”. ייתכן שנעמי המשיכה בדרכה ואז הבחינה שרות הולכת אחריה. היא מחתה: ”הנה שבה יְבִמְתֵּךְ אל עמה ואל אלוהיה. שובי אחרי יְבִמְתֵּךְ” (‏רות א’:15‏). דברי נעמי מגלים פרט חשוב לקורא. ערפה לא שבה רק אל עמה אלא גם אל ”אלוהיה”. היא לא ראתה כל מניעה להמשיך לעבוד את כמוש ואלי כזב אחרים. האם הייתה זו גם עמדתה של רות?‏

16–18. ‏(א) כיצד הפגינה רות אהבה נאמנה? (ב) מה נוכל ללמוד על אהבה נאמנה מדוגמתה של רות? (ראה גם האיורים של שתי הנשים.)‏

16 כאשר ניצבה רות מול נעמי בדרך השוממה, לא קינן בה  שום ספק. לבה היה מוצף אהבה כלפי נעמי וכן כלפי האל שעבדה נעמי. על כן אמרה: ”אל תפגעי [תפצירי] בי לעוזבך, לשוב מאחרייך; כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין. עמך עמי ואלוהייך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך” (‏רות א’:16, 17‏).‏

‏”עמך עמי ואלוהייך אלוהיי”‏

17 דבריה המרשימים של רות מהדהדים עד עצם היום הזה, כ־3,000 שנה אחרי שנאמרו! הם מעידים בבירור על תכונה יקרת ערך — על חסד, או אהבה נאמנה. האהבה שחשה רות הייתה כה עזה וכה נאמנה שהיא החליטה לדבוק בנעמי בכל אשר תלך. רק המוות יפריד ביניהן. עמה של נעמי יהיה לעמה של רות, שכן היא הייתה מוכנה להותיר מאחור את כל מה שהכירה במואב, ואף את אלילי מואב. להבדיל מערפה, אמרה רות בלב שלם שהיא רוצה שאלוהי נעמי, יהוה, יהיה גם אלוהיה.‏ *

18 כעת היו שתיהן לבדן, והן המשיכו במסען בדרך הארוכה לבית לחם. לפי אחת ההערכות, המסע ארך אולי כשבוע ימים. אך אין ספק ששתי נשים אבלות אלו מצאו מידת מה של נחמה זו בחברת רעותה.‏

19. כיצד לדעתך יכולים אנו לחקות את אהבתה הנאמנה של רות במשפחתנו, בקרב ידידינו ובקהילה?‏

19 עולם זה רווי יגון וכאב. בימינו, שאותם מכנה המקרא ”עתות משבר קשות להתמודדות”, אנו מתנסים באובדנים שונים וחווים צער וכאב (‏טימ”ב ג’:1‏). לפיכך התכונה שאנו מוצאים ברות חשובה כיום מאי פעם. אהבה נאמנה — אהבה הדבקה באחר וממאנת להרפות את אחיזתה — היא גורם השפעה חיובי רב־עוצמה בעולם זה ההולך ונעשה קודר. אנו זקוקים לה בנישואין, אנו זקוקים לה בקשרי משפחה, אנו זקוקים לה בקשרי ידידות ואנו זקוקים לה בקהילה המשיחית. ‏(‏קרא יוחנן א’. ד’:7, 8,‏ 20‏.‏‏) כאשר אנו מפתחים אהבה נאמנה אנו למעשה מחקים את דוגמתה המופתית של רות.‏

 רות ונעמי בבית לחם

20–22. ‏(א) כיצד הושפעה נעמי מתקופת חייה במואב? (ב) באיזו דעה מוטעית החזיקה נעמי באשר לקשייה? (ראה גם יעקב א’:13‏.)‏

20 קיים הבדל גדול בין הבעת אהבה נאמנה במילים לבין הוכחת תכונה זו בפועל. כעת הייתה לרות ההזדמנות להוכיח את אהבתה הנאמנה לא רק כלפי נעמי אלא גם כלפי האל שבו בחרה, יהוה.‏

21 השתיים הגיעו לבסוף לבית לחם, ששכנה כעשרה קילומטרים מדרום לירושלים. נראה כי נעמי ומשפחתה היו בעבר מתושביה הבולטים של עיר קטנה זו, שכן המקום כולו המה כשנפוצו החדשות על שובה של נעמי. נשות העיר הסתכלו עליה ואמרו: ”הזאת נעמי?” קרוב לוודאי שבתקופת שהותה במואב השתנתה עד מאוד; שנות הקשיים והיגון הטביעו את חותמן בארשת פניה ובחזותה (‏רות א’:19‏).‏

22 נעמי סיפרה לקרובותיה ושכנותיה משכבר הימים עד כמה החיים המרו עמה. היא אף חשה שיש להחליף את שמה מנעמי, שמשמעו ”הנועם שלי”, למרא, שמשמעו ”מרת נפש”. עד כמה אומללה הייתה נעמי! בדומה לאיוב, שחי שנים רבות לפניה, היא האמינה שיהוה אלוהים המיט עליה את הקשיים (‏רות א’:20, 21;‏ איוב ב’:10; י”ג:24–26‏).‏

23. על מה החלה רות לחשוב, ואיזה חוק בתורת משה ניתן לטובת העניים? (ראה הערת שוליים.)‏

23 בעודן מסתגלות לחיים בבית לחם, החלה רות לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר לדאוג לצרכיה ולצורכי נעמי. נודע לה שבתורה שנתן יהוה לעמו ישראל היה חוק אוהב לטובת העניים. הם היו רשאים להיכנס לשדות בעונות הקציר, ללכת אחרי הקוצרים וללקט את מה שנותר מאחור. הותר להם גם לאסוף את היבול שגדל בפאותיהם ובקצותיהם של השדות * (‏וי’ י”ט:9, 10;‏ דב’ כ”ד:19–21‏).‏

24, 25. מה עשתה רות כאשר הגיעה במקרה לשדותיו של בועז, ומה היה כרוך בעבודת הלקט בשדות?‏

24 הייתה זו עונת קציר השעורים, כנראה חודש אפריל על־פי לוח השנה בן זמננו, ורות הלכה לשדות כדי לראות מי ירשה לה לעבוד  על בסיס חוק הלקט. היא הגיעה במקרה לשדותיו של בועז שהיה בעל אדמות עשיר וקרובו של אלימלך, בעלה המנוח של נעמי. אף שהתורה הקנתה לה את הזכות ללקט, היא לא התייחסה לכך כמובן מאליו אלא ביקשה מן הבחור שהיה אחראי על הקוצרים רשות לעבוד. הוא נענה לבקשתה, ורות ניגשה מייד למלאכה (‏רות א’:22 עד ב’:3,‏ 7‏).‏

25 דמיין את רות הולכת אחרי הקוצרים. בשעה שקצרו את השעורים במגלי הצור שבידיהם היא רכנה כדי לאסוף את מה ששמטו או הותירו מאחור, איגדה את השיבולים לאלומות ונשאה אותן למקום שבו תוכל לחבוט מאוחר יותר את התבואה כדי להפריד את הגרגירים. הייתה זו עבודה איטית ומייגעת אשר נעשתה קשה יותר ככל שנקפו שעות הבוקר. אך רות לא חדלה מעבודתה ועצרה רק כדי למחות את זיעתה ממצחה וכדי לאכול ארוחת צהריים פשוטה ב”בית” — ככל הנראה מחסה שהוקם על מנת לספק צל לפועלים.‏

רות הייתה מוכנה לבצע עבודה קשה ופשוטה כדי לדאוג לצרכיה ולצורכי נעמי

26, 27. איזה מין אדם היה בועז, וכיצד נהג ברות?‏

26 רות ככל הנראה לא קיוותה ולא ציפתה שיבחינו בה, אך היה מישהו ששם לב אליה. בועז ראה אותה ושאל את האחראי הצעיר מי היא. בועז, איש אמונה משכמו ומעלה, בירך את פועליו — אשר חלקם היו אולי שכירי יום או אפילו נוכרים — במילים: ”יהוה עמכם”, והם השיבו לו בברכה דומה. איש מבוגר רוחני זה גילה דאגה אבהית כלפי רות (‏רות ב’:4–7‏).‏

 27 בועז כינה את רות ”בתי” ויעץ לה להמשיך לבוא לשדותיו וללקט בהם, ולדבוק בנערות ביתו כדי שאיש מן הפועלים לא יטריד אותה. הוא דאג שיהיה לה מה לאכול בצהריים. ‏(‏קרא רות ב’:8, 9,‏ 14‏.‏‏) אולם מעל לכול היה חשוב לו לשבח ולעודד אותה. כיצד עשה כן?‏

28, 29. ‏(א) איזה שם עשתה לעצמה רות? (ב) כיצד תוכל לחסות ביהוה כדוגמת רות?‏

28 כאשר שאלה רות את בועז על שום מה נהג עמה, עם אישה נוכרייה, בחסד ובטוב לב, השיב לה כי שמע על כל מה שעשתה למען חמותה נעמי. סביר להניח שנעמי שיבחה את כלתה האהובה באוזני נשות בית לחם, ושמע הדבר הגיע לבועז. הוא גם ידע שרות החלה לעבוד את יהוה, שהרי אמר: ”ישלם יהוה פועלך, ותהי משכורתך שלמה מעם יהוה אלוהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו” (‏רות ב’:12‏).‏

29 עד כמה עודדו ודאי מילים אלו את רות! היא אכן החליטה לחסות תחת כנפי יהוה אלוהים, כגוזל המוצא ביטחון והגנה תחת כנפי אמו. היא הודתה לבועז על שניחם את לבה, ולאחר מכן המשיכה לעבוד עד רדת הערב (‏רות ב’:13,‏ 17‏).‏

30, 31. מה אנו יכולים ללמוד מרות באשר להרגלי עבודה, הערכה ואהבה נאמנה?‏

30 אמונתה של רות, אשר אותה הוכיחה בפועל, היא דוגמה מעולה לכל מי שמתמודד עם המציאות הכלכלית הקשה של ימינו. היא לא חשבה שאחרים חבים לה דבר מה, ולכן העריכה את כל מה שהעניקו לה. היא לא התביישה לעבוד שעות ארוכות בעבודה קשה כדי לדאוג לקרובתה האהובה, אף שהייתה זו עבודה פשוטה. היא העריכה ויישמה עצות נבונות לגבי עבודה בסביבה בטוחה ובחברה טובה. אך החשוב מכול, היא מעולם לא שכחה אצל מי תוכל למצוא מחסה אמיתי — אצל אביה המגונן, יהוה אלוהים.‏

31 אם נגלה אהבה נאמנה כדוגמת רות ונחקה את ענוותה, חריצותה והערכתה, תהווה גם אמונתנו דוגמה ומופת לאחרים. אולם כיצד דאג יהוה לצורכיהן של רות ונעמי? על כך נדון בפרק הבא.‏

^ ס' 17 ראוי לציין שרות לא השתמשה רק בתואר הסתמי ”אלוהים” כמנהגם של נוכרים רבים, אלא גם בשמו הפרטי של אלוהים, יהוה. המקרא לפרשן ‏(אנג’) מציין: ”כך מדגיש הכותב שנוכרייה זו היא מעובדיו של אלוהי האמת”.‏

^ ס' 23 היה זה חוק יוצא מגדר הרגיל, וודאי לא היה לו אח ורע במולדתה של רות. במזרח הקרוב הקדום זכו האלמנות ליחס מחפיר. ספר עיון אחד מציין: ”בדרך כלל אחרי מות הבעל הייתה כלכלת האלמנה תלויה בבניה; אם לא היו לה בנים היה עליה למכור את עצמה לעבדות, לרדת לזנות או למות”.‏