עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  נובמבר 2014

 לך בעקבות אמונתם | יוסף

‏”איך אעשה הרעה הגדולה הזאת?”‏

‏”איך אעשה הרעה הגדולה הזאת?”‏

הנער שאף לקרבו את האוויר הסמיך והחם. הוא הריח את ניחוח פריחת הלוטוס ואת ריחם של צמחי מים אחרים. הסוחרים שהחזיקו ביוסף חצו את דלתת הנילוס העצומה. ראה בדמיונך את שיירת הגברים החולפים ליד עוד עיר מצרית, כשהם מוליכים את גמליהם לאורך אפיקי מים ומבריחים מדי פעם מדרכם אנפה או מגלן המשכשכים במים. מחשבותיו של יוסף נדדו שוב אל ביתו בחברון ההררית שטופת הרוחות, ששכנה מאות קילומטרים הרחק משם. הוא מצא את עצמו בעולם שונה לחלוטין.‏

דמיין לעצמך קופים צווחים במלוא גרונם בצמרות הדקלים ועצי התאנה. שפתם של העוברים ושבים נשמעה ליוסף בלתי מובנת באותה המידה. אולי הוא ניסה להבין כמה מהמילים והמשפטים שנקלטו באוזניו. הוא ידע שבשלב כלשהו יהיה עליו ללמוד את השפה מפני שלמיטב ידיעתו הוא לעולם לא יראה שוב את ביתו.‏

יוסף היה רק נער — בן 17 או 18 — אך הוא ניצב בפני קשיים שגם אנשים מבוגרים היו מתקשים להתמודד עמם. יוסף היה הבן האהוב על אביו, ובשל כך אחיו אכולי הקנאה זממו לרצוח אותו. אולם לבסוף הם מכרו אותו לסוחרים הללו (‏בראשית ל”ז:2,‏ 5,‏ 18–28‏). לאחר מסע של שבועות היו הסוחרים ודאי במצב רוח מרומם, שכן הם הלכו והתקרבו למטרופלין האדירה — העיר שבה עמדו לקצור רווחים נכבדים ממכירתו של יוסף ושאר סחורותיהם היקרות. כיצד הצליח יוסף למנוע מהייאוש להכות שורש בלבו ולשבור את רוחו? ומה נוכל לעשות כדי שהקשיים והמהמורות שאנו חווים לא יביאו לאובדן אמונתנו? דוגמתו של יוסף יכולה לעזור לנו רבות.‏

‏”ויהי יהוה את יוסף”‏

‏”ויוסף הורד מצרימה, ויקנהו פוטיפר, סריס פרעה שר הטבחים, איש מצרי, מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה” (‏בראשית ל”ט:1‏). במילים הללו עוזר לנו המקרא להבין איזו השפלה חש הנער כשנמכר בשנית. התייחסו אליו כאל רכוש ותו לא. נדמיין לעצמנו את יוסף צועד בעקבות הסריס המצרי, שהפך זה עתה לאדונו, ברחובות העיר ההומה עמוסת השווקים אל עבר ביתו החדש.‏

היה הבדל של יום ולילה בין בית פוטיפר לבין הסביבה המוכרת ליוסף. הוא גדל במשפחת נוודים שוכני אוהלים שעברו לעיתים תכופות ממקום למקום ועסקו ברעיית צאן. לעומת זאת, מצרים עשירים כדוגמת פוטיפר התגוררו בבתים מהודרים צבועים בצבעים בוהקים. ארכיאולוגים מציינים שלמצרים הקדומים היו גנים מוקפי חומות ששפעו עצי צל ובריכות נוי, ובהן גדלו צמחי פפירוס, פרחי לוטוס וצמחי מים אחרים. חלק מהבתים ניצבו מבודדים בלב גנים רחבי ידיים. היו בהם חדרים רבים, מרפסות שבהן ישבו דרי הבית ונהנו ממשבי רוח נעימים, חלונות גדולים לאוורור הבית, חדר אוכל מרווח ומגורי משרתים.‏

 האם התמלא יוסף התפעלות לנוכח ההוד וההדר שנגלו לעיניו? סביר להניח שלא. ככל הנראה הרגש שגאה בו יותר מכול היה בדידות. הכול היה זר לו: שפתם של המצרים, לבושם, המראה שלהם ומעל לכול — דתם. הם סגדו למגוון עצום של אלים ועסקו בתורת הנסתר ובכישוף, והייתה להם נטייה חולנית לעסוק במוות ובחיים שלאחר המוות. אולם היה גורם אחד שבזכותו לא כרע יוסף תחת עול הבדידות. במקרא נאמר: ”ויהי יהוה את יוסף” (‏בראשית ל”ט:2‏). אין ספק שיוסף נהג לשפוך את לבו בפני אלוהיו. במקרא כתוב: ”קרוב יהוה לכל קוראיו” (‏תהלים קמ”ה:18‏). באילו דרכים נוספות התקרב יוסף לאלוהיו?‏

הוא סירב לשקוע במרה שחורה והיה נחוש בדעתו לבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר. כך הוא אפשר ליהוה לברכו במידה רבה, ועד מהרה גדל חִנו בעיני אדונו החדש. פוטיפר הבחין שיוסף עבדו הצעיר זוכה לברכת יהוה אלוהיו, וברכתו העצימה את השגשוג והשפע בביתו. מיום ליום גברה הערכתו של פוטיפר כלפי יוסף, ולבסוף הוא הפקיד בידיו האמונות את כל אשר לו (‏בראשית ל”ט:3–6‏).‏

יוסף משמש דוגמה ומופת לצעירים המשרתים את אלוהים. לדוגמה, בבית־הספר הם לעיתים נאלצים להימצא בסביבה זרה ומנוכרת, בחברת אנשים הנמשכים לתורת הנסתר ומחזיקים בהשקפת חיים קודרת ונטולת תקווה. אם אתה מתמודד עם מצב כזה, זכור שיהוה אינו משתנה (‏יעקב א’:17‏). גם היום הוא תומך בכל מי ששומרים על נאמנות ומתאמצים לחיות בדרך המשביעה את רצונו. הוא מרעיף שפע ברכות על נאמניו, והוא יברך גם אותך.‏

בהמשך סיפורו של יוסף אנו קוראים שהוא הלך והתבגר. הוא הפך מנער לגבר ”יפה תואר ויפה מראה”. המילים הללו מרמזות על כך שארבה לו סכנה, שהרי לא אחת יופי חיצוני מושך תשומת לב לא רצויה ובלתי הולמת.‏

יוסף הנאמן משך את תשומת לבה של אשת פוטיפר

‏”ולא שמע אליה”‏

בעיני יוסף נאמנות הייתה תכונה חשובה ביותר, ואילו בעיני אשת פוטיפר עובדת האלילים לתכונה זו לא היה כל ערך. אנו קוראים: ”ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותאמר: ’שכבה עמי’” (‏בראשית ל”ט:7‏). האם התפתה יוסף להיענות להצעתה הנועזת? במקרא לא נאמר שיוסף היה חסין בפני התאוות והתשוקות האופייניות לבחורים בגילו, וסביר להניח שאישה מטופחת כמותה  הנשואה לשר עשיר ורב־השפעה הייתה אישה מושכת. האם יוסף חשב לעצמו שאדונו לעולם לא יגלה דבר? האם קסמו לו היתרונות החומריים שיוכל ליהנות מהם אם ינהל מערכת יחסים עם אשת אדונו?‏

כמובן, איננו יודעים אילו מחשבות חלפו במוחו. אך מדבריו אנו מבינים מה היה טמון בלבו. תשובתו חושפת זאת בבירור: ”הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים?” (‏בראשית ל”ט:8, 9‏) נסה לדמיין את יוסף אומר את המילים הללו בנחישות ובמלוא הרצינות. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו למלא את מבוקשה. מדוע?‏

כפי שציין יוסף, אחת הסיבות הייתה שאדונו בטח בו. פוטיפר הפקיד בידיו את כל אשר בביתו, ולא חשך ממנו דבר, פרט לאשתו. יוסף לא היה מסוגל למעול באמונו. עצם המחשבה לעשות זאת עוררה בו שאט נפש. אך הידיעה שיהיה זה חטא ליהוה אלוהיו גרמה לו לסלוד עוד יותר מן המעשה. יוסף למד רבות מהוריו על השקפתו של אלוהים לגבי נישואין ונאמנות. יהוה ייסד את קשר הנישואין הראשון והבהיר חד־משמעית מהי עמדתו בנושא: הבעל והאישה צריכים לדבוק זה בזה ולהפוך ”לבשר אחד” (‏בראשית ב’:24‏). מי שניסו לחלל את קשר הנישואין היו עלולים להביא על עצמם את חרון אפו של אלוהים. לדוגמה, הגברים שהתכוונו לקיים יחסים עם אשת אברהם, אם סבתו של יוסף, ועם אשת יצחק, סבתו של יוסף, כמעט המיטו אסון על עצמם (‏בראשית כ’:1–3; כ”ו:7–11‏). יוסף הפנים את הלקח והיה נחוש לחיות את חייו בהתאם.‏

תשובתו של יוסף כלל לא מצאה חן בעיני אשת פוטיפר. איך ייתכן שעבד נחות ידחה אותה ואף יתאר את הצעתה כ’רעה גדולה’? למרות סירובו היא לא הרפתה ממנו. ייתכן שגאוותה הפגועה הגבירה את נחישותה להפוך את ה’לא’ שלו ל’כן’. היא למעשה פעלה כדוגמת השטן. כשהוא נכשל בניסיונותיו לפתות את ישוע, הוא לא ויתר, אלא המתין ל”הזדמנות מתאימה אחרת” (‏לוקס ד’:13‏). מכאן שמי שחפצים לשמור על נאמנות צריכים לגלות נחישות ולעמוד איתנים. כך נהג יוסף. אף שהיה עליו להתמודד עם המצב ”יום יום”, הוא לא נכנע. אנו קוראים: ”ולא שמע אליה” (‏בראשית ל”ט:10‏). אך אשת פוטיפר הייתה נחושה ללכוד אותו ברשתה.‏

היא חיכתה לרגע שאיש מהמשרתים לא יהיה בבית. היא ידעה שיוסף יהיה חייב להיכנס פנימה כדי לבצע את מלאכתו. כשהוא נכנס לבית, היא ניצלה את שעת הכושר. היא תפסה בבגדו ושוב הפצירה בו: ”שכבה עמי!” יוסף הגיב במהירות. בניסיון להשתחרר מלפיתתה הוא נסוג לאחור, אך היא לא הרפתה מבגדו. לבסוף הצליח להינתק מאחיזתה ולברוח, אך בגדו נותר בידה (‏בראשית ל”ט:11, 12‏).‏

המקרה הזה מזכיר לנו את ההנחיה שכתב השליח פאולוס בהשראת אלוהים: ”נוסו מן הזנות” (‏קורינתים א’. ו’:18‏). יוסף הציב דוגמה נעלה לכל משרתי אלוהים האמיתיים. בחיי היומיום אנחנו לפעמים נאלצים לשהות בקרבת אנשים המזלזלים בחוקי המוסר של אלוהים. אבל גם בנסיבות כאלה אנו יכולים להדוף את הלחץ לעשות את הרע. עלינו לנוס מן הרע בכל מחיר!‏

המחיר ששילם יוסף היה גבוה. אשת פוטיפר חיפשה נקמה. היא החלה לצעוק בקול רם וקראה למשרתים להיכנס לבית. היא טענה שיוסף ניסה לאנוס אותה וברח מן המקום כשזעקה לעזרה. היא שמרה אצלה את הבגד המפליל וחיכתה לשובו של בעלה. כאשר הגיע פוטיפר הביתה, חזרה אשתו על השקר באוזניו ורמזה שהכול אירע באשמתו, שהרי זה הוא שהביא עבד זר לביתם. כיצד הגיב פוטיפר? במקרא נאמר: ”וייחר אפו”. הוא השליך את יוסף לבית הסוהר (‏בראשית ל”ט:13–20‏).‏

‏”עינו בכבל רגלו”‏

אין בידנו מידע רב על בתי הסוהר במצרים בימים ההם. ארכיאולוגים מצאו הריסות של מקומות כאלה וגילו שהיו אלה מבנים עצומים  דמויי מבצרים בעלי תאים וצינוקים. לימים תיאר יוסף את המקום ששהה בו כ”בור” — מקום אפל וחסר תקווה (‏בראשית מ’:15‏). בתהלים אנו קוראים שיוסף חווה ייסורים נוספים: ”עינו בכבל רגלו, ברזל באה נפשו” (‏תהלים ק”ה:17, 18‏). המצרים נהגו לקשור את זרועות האסירים מאחורי גבם בעזרת כבלים שנכרכו סביב המרפקים. היו אסירים שסביב צווארם שמו קולר מברזל. עד כמה סבל יוסף בשל היחס האכזרי שקיבל — ועל לא עוול בכפו!‏

ואם לא די בכך, הוא לא שהה שם רק תקופה קצרה. במקרא מסופר: ”ויהי שם בבית הסוהר”. במשך שנים הוא היה כלוא במקום האיום הזה.‏ * הוא לא ידע אם אי פעם יצא לחופשי. ימי ההלם הראשוני התארכו לשבועות, והשבועות לחודשים. מה עזר ליוסף לא לשקוע בתהומות הייאוש?‏

המקרא חושף בפנינו את העובדה המנחמת הבאה: ”ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד” (‏בראשית ל”ט:21‏). לא חומות בית סוהר, לא כבלים ולא תאי צינוק אפלים לא יוכלו למנוע מיהוה להרעיף את חסדו על משרתיו (‏רומים ח’:38, 39‏). בעיני רוחנו אנו יכולים לראות את יוסף שופך את מר יגונו באוזני אביו השמימי האוהב ולאחר מכן מתמלא שלוות נפש ורוגע שרק ”אלוהי כל נחמה” יכול להעניק (‏קורינתים ב’. א’:3, 4;‏ פיליפים ד’:6, 7‏). מה עוד עשה יהוה למען יוסף? אנו קוראים: ”וייתן חִנו בעיני שר בית הסוהר”.‏

כפי הנראה האסירים קיבלו מטלות שונות, ויוסף שוב פעל באופן שאפשר ליהוה לברך אותו. הוא עבד בחריצות וביצע כל מטלה כמיטב יכולתו. את כל הדברים האחרים הוא הותיר בידי יהוה. הודות לברכתו של יהוה זכה יוסף לאמון וכבוד, כפי שקרה קודם לכן בבית פוטיפר. במקרא מסופר: ”וייתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר, ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה. אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו, באשר יהוה אתו, ואשר הוא עושה יהוה מצליח” (‏בראשית ל”ט:22, 23‏). הידיעה שיהוה דואג לו ניחמה אותו עד מאוד.‏

יוסף ביצע בחריצות את מלאכתו בבית הסוהר, ויהוה בירך אותו

גם אנו עלולים לחוות תהפוכות ותמורות ואף להתמודד עם עוולות אכזריות. אך נוכל ללמוד רבות מאמונתו של יוסף. אנו מאפשרים ליהוה לברך אותנו כאשר אנו קרבים אליו בתפילה‏, שומרים את מצוותיו בנאמנות ומתאמצים לעשות את הטוב בעיניו. מה עלה בגורלו של יוסף? לימים הוא זכה לברכות גדולות מיהוה, ואת זאת נראה במאמרים הבאים בסדרה.‏

^ ס' 23 על־פי המקרא, יוסף היה כבן 17 או 18 כשהגיע לבית פוטיפר, ובתקופת מגוריו שם הוא גדל והפך לבחור צעיר — תקופה שכנראה ארכה כמה שנים. הוא היה בן 30 כששוחרר מבית הסוהר (‏בראשית ל”ז:2; ל”ט:6; מ”א:46‏).‏