כיצד אטמו בוני ספינות בימי קדם את כלי השיט שלהם?‏

ליונל קאסון, מומחה לימאות בימי קדם, מסביר מה עשו בוני ספינות בתקופה הרומית לאחר שסתמו את הסדקים בין קורות העץ של כלי השיט שלהם. הם נהגו ”למרוח זפת [ביטומן] או זפת ושעווה על החריצים או אף על כל גוף האונייה מבחוץ. הם כיסו בשכבת זפת גם את דופנותיה הפנימיות של האונייה”. האכדים והבבלים השתמשו גם הם בביטומן לאיטום כלי השיט שלהם, וזאת זמן רב לפני הרומאים.‏

ביטומן נוזלי כדוגמת זה היה מצוי בשפע בארצות המקרא

אנו מוצאים בבראשית ו’:14 דוגמה לשימוש דומה בביטומן. החומר ”כופר” המוזכר בפסוק זה הוא ככל הנראה ביטומן, תוצר טבעי של נפט.‏

הביטומן קיים בטבע בשני מצבי צבירה — נוזל ומוצק. בוני ספינות בימי קדם השתמשו בביטומן הנוזלי; הם מרחו אותו ישירות על כלי השיט שלהם. לאחר מכן הביטומן הנוזלי התייבש והתקשה, וכך הפך לציפוי חסין מים.‏

הביטומן היה מצוי בשפע בארצות המקרא. בעמק השִׂדים באזור ים המלח היו ”בארות בארות חמר [ביטומן]” (‏בראשית י”ד:10‏).‏

באילו שיטות שימרו דגים בימים עברו?‏

מאז ומתמיד הדגים היו מצרך מזון חשוב. כמה משליחיו של ישוע היו דייגים בכינרת לפני שהצטרפו אליו במסעותיו (‏מתי ד’:18–22‏). לפחות חלק מהדגים שנתפסו בכינרת עובדו ב”מפעלים” בקרבת מקום.‏

תחריט עץ של דייגים מצרים קדומים

השיטה לשימור דגים שבה קרוב לוודאי השתמשו באזור הגליל בימי קדם עדיין נהוגה במקומות מסוימים כיום. תחילה היו מוציאים את האיברים הפנימיים מהדג ושוטפים אותו במים. הספר מחקרים על טכנולוגיה קדומה ‏(Studies in Ancient Technology) מתאר את הצעדים הבאים בתהליך: ”בהמשך שמו מלח גס בזימים, בפה ובקשקשים של הדג. אחר כך סידרו את הדגים בשורות, הפרידו כל שורה בשכבת מלח ועטפו אותם במחצלת יבשה. לאחר המתנה של 3 עד 5 ימים הפכו את הערימה וחיכו פרק זמן דומה. בתהליך זה הנוזלים של הדגים יצאו מגופם, ותמיסת המלח חדרה פנימה. בתום תהליך הייבוש הדגים נעשו מוצקים וקשיחים”.‏

איננו יודעים למשך כמה זמן נשתמרו דגים שעובדו בשיטה זו. אולם העובדה שהמצרים הקדומים ייצאו דגים משומרים לסוריה מעידה על כך ששיטות השימור היו די יעילות.‏