עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  מאי 2014

 לך בעקבות אמונתם | מרים

היא החזיקה מעמד לנוכח כאב

היא החזיקה מעמד לנוכח כאב

מרים צנחה על ברכיה מרוב יגון. כאבה היה כה עז שלא ניתן לתארו במילים. באוזניה עוד הדהדה זעקתו האחרונה של בנה, שמת לאחר שעות של ייסורים. השמיים החשיכו אף שהייתה זו שעת צהריים. ואז רעדה הארץ בעוצמה רבה (‏מתי כ”ז:45,‏ 51‏). ייתכן שמרים חשבה בלבה שזוהי דרכו של יהוה להראות לעולם שהוא, יותר מכל אחד אחר, כואב את מותו של ישוע המשיח.‏

בשעות אחר הצהריים החלו להפציע קרני השמש מבעד לחשיכה שאפפה את גולגותא (מקום הגולגולת). מרים נותרה במקום וביכתה את מות בנה (‏יוחנן י”ט:17,‏ 25‏). זיכרונות מן העבר הציפו את מוחה. אחד מהם היה אולי מקרה שהתרחש כ־33 שנה קודם לכן. כשהיא ויוסף הביאו את תינוקם האהוב לבית המקדש בירושלים, היה שם אדם קשיש, שמעון שמו, שהתנבא בהשראת רוח הקודש וחזה לישוע גדולות. אך הוא הוסיף שביום מן הימים תרגיש מרים שחרב ארוכה מפלחת את נפשה (‏לוקס ב’:25–35‏). רק בשעה קשה זו היא נוכחה לגמרי באמיתות המילים הללו.‏

כאב חד פילח את נפשה של מרים

מותו של ילד נחשב לאובדן הנורא והכואב ביותר שאדם יכול לחוות. המוות הוא אויב אכזרי המשפיע על כולנו במוקדם או במאוחר (‏רומים ה’:12;‏ קורינתים א’. ט”ו:26‏). האם ניתן להמשיך הלאה לנוכח אובדן כזה? כשנבחן את חייה של מרים לאור האירועים שהתרחשו בתחילת שירותו של ישוע, סביב מותו ולאחר תחייתו, נלמד רבות על האמונה שסייעה לה להמשיך הלאה לנוכח הכאב החד שפילח את נפשה.‏

‏”כל מה שיאמר לכם, עשו”‏

הבה נחזור אחורה שלוש שנים וחצי. מרים חשה ששינוי עומד בפתח. יוחנן המטביל החל להאיץ בעם להתחרט על חטאיהם, והמסר שבפיו עשה לו כנפיים והגיע גם לעיר הקטנה נצרת. מרים שמה לב שבנה הבכור ראה בכך סימן שהגיעה העת להתחיל בשירותו (‏מתי ג’:1,‏ 13‏). היעדרותו של ישוע מהבית תשנה במידה ניכרת את חייהם של מרים וילדיה. מדוע?‏

נראה שבעלה של מרים, יוסף, נפטר עוד קודם לכן. אם כן, מרים כבר ידעה טעמו של אובדן.‏ * באותה עת נודע ישוע בתור ”הנגר” ולא רק בתור ”בנו של הנגר”. סביר להניח שישוע נטל לידיו את העסק של אביו ואת האחריות לפרנס את המשפחה, שכללה לפחות שישה ילדים נוספים (‏מתי י”ג:55, 56;‏ מרקוס ו’:3‏).‏ * גם אם ישוע כבר החל להכשיר את יעקב — שהיה כנראה הבן השני במשפחה — לנהל את העסק המשפחתי, עזיבתו של הבן הבכור את הבית עתידה הייתה להיות מלווה בקשיים. מרים כבר נשאה על שכמה משא כבד. האם היא חששה מפני השינוי? איננו יכולים אלא רק להעלות השערות. אולם נשאלת שאלה חשובה יותר: כיצד תגיב כאשר בנה, ישוע מנצרת, יחל בתפקידו כמשיח המובטח,  אשר לבואו ייחלו דורי דורות? מקרה אחד המתואר במקרא שופך אור על הנושא (‏יוחנן ב’:1–12‏).‏

ישוע הלך להיטבל אצל יוחנן המטביל, וכך החל בתפקידו כמשיח אלוהים (‏לוקס ג’:21, 22‏). לאחר מכן הוא החל לבחור את תלמידיו. אף־על־פי שעמד לרשותו זמן קצר לבצע את פעילותו החשובה, הוא בכל זאת מצא זמן לבלות בנעימים עם משפחתו ועם חבריו. במקרה אחד הוא התלווה לאמו, לתלמידיו ולאחיו לסעודת חתונה בקנה, עיירה שכנראה שכנה על גבעה כ־13 קילומטר מנצרת. במהלך האירוע הבחינה מרים שהתעוררה בעיה. ייתכן שהיא שמה לב שכמה מבני המשפחה של הזוג החליפו מבטים מוטרדים והתלחששו בדאגה. אזל להם היין! בתרבות של אותם ימים, ששמה דגש רב באירוח, מצב כזה היה מבייש את המשפחה ומכתים את האירוע. הדבר נגע ללבה של מרים, והיא פנתה לישוע.‏

‏”אין להם יין”, היא אמרה לבנה. מה היא ציפתה ממנו לעשות? אנו יכולים רק לנחש. בכל אופן, היא ידעה שבנה הוא אדם משכמו ומעלה שעתיד לעשות גדולות. אולי היא קיוותה שהוא יתחיל לפעול כעת. היא בעצם אמרה לו: ”בני, בבקשה תעשה משהו!” תשובתו של ישוע ודאי הפתיעה אותה. הוא אמר: ”מה זה נוגע לי ולך?” דבריו של ישוע לא שיקפו חוסר כבוד, אף־על־פי שיש המפרשים אותם כך. הוא תיקן את אמו בעדינות ועזר לה להבין שלא היה זה מתפקידה לומר לו כיצד עליו למלא את שירותו; היה זה תפקידו הבלעדי של אביו, יהוה.‏

מרים קיבלה את התיקון שנתן לה בנה מכיוון שהייתה אישה נבונה וענווה. היא פנתה למי ששירתו את האורחים ואמרה: ”כל מה שיאמר לכם, עשו”. מרים הבינה שאין זה עוד מתפקידה לתת הנחיות לבנה. אדרבה, היא ואחרים צריכים היו לקבל הנחיות ממנו. ישוע הראה שגם הוא, בדומה לאמו, חש חמלה כלפי הזוג הטרי. הוא ביצע את הנס הראשון שלו והפך מים ליין משובח. מה קרה בעקבות זאת? ”תלמידיו האמינו בו”. גם מרים האמינה בו. הוא כבר לא היה בעיניה רק בנה, אלא גם אדון ומושיע.‏

ההורים בימינו יכולים ללמוד רבות מאמונתה של מרים. כמובן, איש מעולם לא גידל ילד כמו ישוע, שהיה מושלם. בכל אופן, כאשר ילד הופך למבוגר, השינוי כרוך בקשיים. ההורה עלול להמשיך להתייחס לילדו הבוגר כאל ילד קטן, אף שאין עוד מקום לנהוג בו כך (‏קורינתים א’. י”ג:11‏). אם כן, כיצד יכולים ההורים לתמוך בילדיהם הבוגרים? אחת הדרכים היא להביע בכנות את ביטחונם שילדיהם המאמינים ימשיכו ליישם את עקרונות המקרא ויזכו כתוצאה מכך בברכת יהוה. כאשר הורים מגלים ענווה ומביעים את אמונם בילדיהם הבוגרים, הדבר מועיל מאוד לילדיהם. ישוע ללא ספק הוקיר את תמיכתה של אמו במהלך השנים רצופות האירועים שנכונו לו.‏

‏”אחיו לא האמינו בו”‏

ספרי הבשורה אינם מספקים לנו פרטים רבים לגבי מרים בשלוש השנים וחצי של שירותו של ישוע. אולם יש לזכור שהיא קרוב לוודאי הייתה אלמנה, ובתור אם חד־הורית היא הייתה צריכה לדאוג לילדיה שחלקם אולי היו עדיין קטנים. ניתן להבין מדוע לא התאפשר לה להצטרף למסעות ההטפה שערך ישוע לאורכה ולרוחבה של הארץ (‏טימותיאוס א’. ה’:8‏). אך היא המשיכה להרהר בדברים שלמדה על המשיח ולנכוח בבית הכנסת באזור מגוריה, כפי שתמיד היה נהוג במשפחתה (‏לוקס ב’:19,‏ 51; ד’:16‏).‏

 ייתכן מאוד שהיא ישבה בבית הכנסת בנצרת כשישוע קם ודיבר בפני הנוכחים. איזו התרגשות אחזה בה בשמעה את בנה מכריז שהתגשמה בו נבואה משיחית בת מאות שנים! אולם עד כמה קשה היה לה לראות שתושבי עירה לא קיבלו אותו, ואף ניסו להרגו! (‏לוקס ד’:17–30‏).‏

גם לא היה לה קל לראות כיצד בניה האחרים הגיבו למסר של ישוע. מן הכתוב ביוחנן ז’:5 עולה שארבעת אחיו של ישוע לא החזיקו באותה האמונה שהייתה לאמם. נאמר שם: ”אחיו לא האמינו בו”. ידוע לנו שלישוע היו לפחות שתי אחיות, אך המקרא אינו מציין דבר לגביהן. בכל מקרה, מרים התמודדה עם כאב שרק מי שחיים בבית מפולג מבחינה דתית יכולים להבין. היה עליה למצוא את האיזון בין דבקותה בָּאמת לבין רצונה לעזור לילדיה לחבוק את האמת מבלי לכפות עליהם את דעותיה בתוקפנות.‏

במקרה אחד מספר קרובי משפחה של ישוע — וביניהם ככל הנראה גם אחיו — ”יצאו לתפוס אותו”. הם אמרו: ”הוא יצא מדעתו” (‏מרקוס ג’:21,‏ 31‏). מרים, כמובן, לא תמכה בדעותיהם, אך היא התלוותה לבניה אולי בתקווה שהם ילמדו דבר מה שיסייע להם להאמין בישוע. האם זה מה שאירע? אף־על־פי שישוע חולל נסים ולימד אמיתות נפלאות, בניה של מרים עדיין סירבו להאמין בו. האם היא תהתה בתסכול מה עוד אפשר לעשות כדי למצוא מסילות ללבם?‏

האם אתה חי בבית מפולג מבחינה דתית? תוכל ללמוד רבות מאמונתה של מרים. היא לא ראתה בקרובי משפחתה הלא־מאמינים מקרה אבוד. תחת זאת, היא הניחה להם להיווכח שאמונתה מסבה לה שמחה ושלוות נפש ובד בבד המשיכה לתמוך בישוע. האם היא התגעגעה אליו? האם היא לפעמים חשבה כמה טוב היה אילו ישוע עדיין היה בבית אתה ועם המשפחה? אם כן, היא לא נתנה לרגשות הללו להשתלט עליה. היא ראתה בכך זכות לתמוך בישוע ולהיות לו מקור עידוד. האם גם אתה יכול לסייע לילדיך להציב את אלוהים במקום הראשון בחייהם?‏

‏”חרב ארוכה תפלח את נפשך”‏

האם מרים זכתה בגמול על אמונתה בישוע? יהוה תמיד גומל לאנשים המגלים אמונה, ואין ספק שכך אירע גם במקרה של מרים (‏עברים י”א:6‏). תאר לעצמך כיצד היא חשה כאשר הקשיבה לדרשותיו של בנה או שמעה עליהן מאחרים שהיו מבין מאזיניו.‏

רבים ממשליו של ישוע מעידים על ההשפעה של החינוך שהעניקו לו יוסף ומרים

האם מרים הבחינה שבמשליו הזכיר ישוע דברים שספג בילדותו בנצרת? כאשר סיפר על אישה המטאטאת את ביתה בחיפוש אחר מטבע אבוד או טוחנת קמח כדי להכין לחם ועל אדם המדליק מנורה ומניח אותה על כַּן, האם נזכרה מרים כיצד בימי ילדותו היה בנה עומד לצדה וצופה בה בעודה מבצעת את מטלות הבית? (‏לוקס י”א:33; ט”ו:8, 9; י”ז:35‏) כאשר אמר ישוע שנוח עולו וקל משאו, האם הדבר העלה במרים זיכרון נעים מהימים שבהם לימד יוסף את ישוע הצעיר להכין עולים נוחים עבור בעלי חיים? (‏מתי י”א:30‏) מרים שאבה סיפוק עצום מהידיעה שיהוה העניק לה זכות גדולה ביותר — לגדל ולחנך את הילד שנועד להיות המשיח. היא ודאי התמלאה שמחה כשהקשיבה לישוע, גדול המורים עלי אדמות, אשר לימד לקחים עמוקים ביותר באמצעות פריטים שגרתיים ומצבים מחיי היומיום.‏

 עם זאת, מרים נותרה ענווה. בנה מעולם לא ציפה מאחרים להעריץ את אמו, ובוודאי ובוודאי לא רצה שיסגדו לה. במהלך שירותו של ישוע אחת הנשים מבין קהל מאזיניו היללה את אמו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה להביא אותו לעולם. אך הוא תיקן אותה ואמר: ”אשרי השומעים את דבר אלוהים ושומרים אותו!” (‏לוקס י”א:27, 28‏) ובמקרה אחר מספר אנשים שישבו סביב ישוע אמרו לו שאמו ואחיו נמצאים בקרבת מקום, אך הוא השיב להם שכל העושה את רצון אלוהים הוא אחיו ואמו. מרים לא נפגעה מדבריו, אלא הבינה את המסר שרצה להעביר — קשרים רוחניים חשובים הרבה יותר מקשרי דם (‏מרקוס ג’:32–35‏).‏

חשוב כעת על שעותיו האחרונות של ישוע. היש מילים היכולות לתאר את הכאב שחשה מרים כאשר ראתה את בנה מתייסר על עמוד ההוקעה עד נשימתו האחרונה? השליח יוחנן, אחד מעדי הראייה להוצאה להורג, ציין בספר הבשורה שלו שמרים עמדה ”ליד עמוד ההוקעה של ישוע”. דבר לא יכול היה למנוע מאם אוהבת ונאמנה זו לעמוד לצד בנה ברגעיו האחרונים. ישוע התבונן בה, ואף־על־פי שכל נשימה הייתה כרוכה בסבל וכל מילה שיצאה מפיו הסבה לו כאב עז, הוא דיבר אל אמו והפקיד בידי יוחנן שליחו האהוב את האחריות לדאוג לה. הואיל ובאותה העת אחיו של ישוע לא היו מאמינים, הוא לא הטיל עליהם את האחריות למלא את צורכי אמם, אלא על אחד מתלמידיו הנאמנים. בזאת הראה ישוע עד כמה חשוב שאנשים יראי אלוהים ידאגו לצורכי בני משפחתם, בייחוד אם מדובר בצורכיהם הרוחניים (‏יוחנן י”ט:25–27‏).‏

עם מותו של ישוע הרגישה מרים את הכאב שעליו נובא זמן רב לפני כן — את החרב החדה שפילחה את נפשה. אם איננו יכולים לתפוס את גודל יגונה, על אחת כמה וכמה שלא נוכל לתאר לעצמנו את השמחה שחוותה שלושה ימים לאחר מכן. מרים נוכחה לדעת שישוע הוקם לתחייה — הנס הגדול ביותר שהתרחש אי פעם. מה שהוסיף לשמחתה הייתה העובדה שבהמשך התגלה ישוע ליעקב, אחיו למחצה, ככל הנראה באופן אישי (‏קורינתים א’. ט”ו:7‏). פגישה זו השפיעה על יעקב ועל שאר אחיו למחצה של ישוע. בעקבות זאת הם השתכנעו שישוע הוא אכן המשיח. תוך זמן קצר הם החלו להגיע יחד עם אמם לאסיפות המשיחיות ו’התמידו בתפילה’ (‏מעשי השליחים א’:14‏). לימים שניים מאחיו, יעקב ויהודה, כתבו ספרים במקרא‏.‏

מרים שמחה עד מאוד כשבניה האחרים הפכו למשיחיים נאמנים

האזכור האחרון של מרים במקרא נוגע לאסיפות שבהן נכחה עם בניה והתפללה אתם. זהו אכן סיום מתאים לסיפורה. חייה של מרים מהווים עבורנו דוגמה ומופת. בזכות אמונתה היא החזיקה מעמד לנוכח כאב ואובדן, ולבסוף זכתה בגמול נפלא. אם נחקה את אמונתה, גם אנו נצליח להחזיק מעמד לנוכח כל הקשיים שמערים עלינו העולם האכזרי הזה ונזכה בגמול העולה על כל ציפיותינו.‏

^ ס' 8 הפעם האחרונה שיוסף מוזכר בספרי הבשורה נוגעת למקרה שהתרחש כאשר היה ישוע בן 12. לאחר מכן אנו מוצאים התייחסויות לאמו של ישוע ולילדיה הנוספים, אך לא ליוסף. באחד המקרים כונה ישוע ”בנה של מרים” ללא כל אזכור ליוסף (‏מרקוס ו’:3‏).‏

^ ס' 8 הואיל ויוסף לא היה אביו הביולוגי של ישוע, שאר הילדים במשפחה היו למעשה אחיו ואחיותיו למחצה (‏מתי א’:20‏).‏