עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  אפריל 2014

 בכוחו של המקרא לשנות חיים

הם השיבו על כל שאלותיי מתוך המקרא!‏

הם השיבו על כל שאלותיי מתוך המקרא!‏
  • שנת לידה: 1950

  • ארץ לידה: ספרד

  • עבר: נזירה קתולית

רקע:‏

נולדתי בכפר בגליסיה שבצפון־מערב ספרד שבו הייתה להוריי חווה קטנה. הייתי הרביעית מתוך שמונה ילדים. בביתנו שררה אווירה חמה ואוהבת. באותה תקופה נהוג היה בספרד לשלוח לפחות ילד אחד במשפחה לסמינר דתי או למנזר. במשפחתי שלושה מהילדים בחרו לעבור למוסדות כאלה.‏

בגיל 13 הצטרפתי לאחותי שהתגוררה במנזר במדריד. האווירה שם הייתה קרה. חיינו בצניעות רבה, ולא היה ניתן לרקום קשרי ידידות במנזר. היו שם רק כללים ותפילות. מוקדם בבוקר היינו הולכות לקפלה כדי להרהר, אך לרוב לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. לאחר מכן שרנו שירים דתיים וערכנו את טקס המיסה, והכול בשפה הלטינית. לא הבנתי דבר מהנאמר, והרגשתי שאלוהים רחוק ממני. רוב הזמן נדרשנו לשמור על דממה מוחלטת. כשאחותי ואני היינו חולפות זו על פני זו, הדבר היחיד שיכולנו לומר אחת לשנייה היה: ”ברוכה מריה הקדושה”. הנזירות הרשו לבנות במנזר לדבר רק במשך חצי שעה לאחר הארוחות. איזה הבדל עצום מחיי המשפחה המאושרים שהיו לי בבית. הרגשתי בודדה ובכיתי פעמים רבות.‏

אף שמעולם לא חשתי קרובה לאלוהים, נדרתי בגיל 17 את נדרי הנזירוּת. לאמיתו של דבר רק עשיתי את מה שציפו ממני, אך עד מהרה התעוררו בלבי ספקות, וכבר לא הייתי בטוחה שנועדתי להיות נזירה. הנזירות אמרו שמי שיש לו ספקות כאלה עתיד להישרף באש גיהינום. אולם הספקות לא הרפו ממני. ידעתי שישוע המשיח לא פרש מחיי החברה. אדרבה, הוא לימד אחרים ועזר לזולת (‏מתי ד’:23–25‏). בגיל 20 כבר לא ראיתי כל סיבה להמשיך להיות נזירה. למרבה ההפתעה, אם המנזר אמרה לי שאם אני נמצאת בפרשת דרכים, מוטב שאעזוב מהר ככל האפשר. כנראה היא חששה שאשפיע על הבנות האחרות. לכן עזבתי את המנזר.‏

כאשר חזרתי הביתה, הוריי גילו כלפיי הבנה רבה. אך מכיוון  שבכפר שלנו לא היו מקומות עבודה, עברתי לגרמניה, לאזור שבו התגורר אחד מאחיי. הוא השתייך לקבוצה קומוניסטית של מהגרים מספרד. הם לחמו למען זכויות העובדים ולמען שוויון זכויות לנשים, וחשתי בנוח בחברתם. משום כך הפכתי לקומוניסטית ובהמשך התחתנתי עם אחד מחברי הקבוצה. כשחילקתי ספרות קומוניסטית והשתתפתי בצעדות מחאה, הרגשתי שאני עושה משהו חשוב.‏

אולם עם הזמן שוב נחלתי אכזבה. שמתי לב שפעמים רבות הקומוניסטים לא נהגו בהתאם לאידיאולוגיה שלהם. הספקות שלי גברו כאשר ב־1971 שרפו כמה פעילים צעירים מקבוצתנו את הקונסוליה הספרדית בפרנקפורט. הם עשו זאת כאות מחאה על המשטר הדיקטטורי בספרד. אך לדעתי זו לא הייתה הדרך הנכונה להביע את מורת רוחם.‏

כאשר נולד בננו הראשון, אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להפסיק להגיע למפגשים הקומוניסטיים. הייתי בודדה מאוד מפני שאף אחד מחבריי הקודמים לא ביקר אותי ואת התינוק שלי. תהיתי מהי משמעות החיים. האם באמת היה טעם לנסות לשפר את החברה?‏

כיצד שינה המקרא את חיי:‏

ב־1976 דפקו על דלת ביתנו זוג עדי־יהוה ממוצא ספרדי ונתנו לי חומר קריאה המבוסס על המקרא. בפעם השנייה שהם ביקרו אותי המטרתי עליהם שאלות רבות לגבי סבל, אי־שוויון וחוסר צדק. להפתעתי, הם השיבו על כל שאלותיי מתוך המקרא! הם הציעו לי ללמוד את המקרא, ונעניתי בשמחה להצעתם.‏

בהתחלה רציתי רק להעשיר את הידע שלי. אולם ההשקפה שלי השתנתה לאחר שבעלי ואני התחלנו לנכוח באסיפות באולם המלכות של עדי־יהוה. באותה תקופה היו לנו שני ילדים. חברי הקהילה שמחו להסיע אותנו לאולם המלכות ועזרו לנו לשמור על הילדים במהלך האסיפות. כתוצאה מכך, התחלתי לפתח רגשות חמים כלפיהם.‏

עם זאת, עדיין היו לי ספקות בנוגע לדת. החלטתי לבקר את משפחתי בספרד. דודי, שהיה כומר, ניסה לשכנע אותי להפסיק ללמוד את המקרא. אך חברי הקהילה המקומית עזרו לי מאוד. הם השיבו לי על שאלותיי מתוך המקרא, בדיוק כפי שעשו עדי־יהוה בגרמניה. החלטתי שכשאחזור לגרמניה אחדש את שיעורי המקרא שלי. אף־על־פי שבעלי לא רצה להמשיך ללמוד את המקרא, עמדתי בהחלטתי. ב־1978 נטבלתי כאחת מעדי־יהוה.‏

התועלת שצמחה לי מהשינוי:‏

הודות לידע המדויק שרכשתי מתוך המקרא יש לי מטרה ברורה וכיוון מוגדר בחיים. לדוגמה, הכתוב בפטרוס א’. ג’:1–4 מעודד את הנשים ’להיכנע לבעליהן’ מתוך ”כבוד עמוק” ולפתח ”ענווה, אשר יקרה היא מאוד בעיני אלוהים”. עקרונות אלה סייעו לי למלא את תפקידיי כרעיה וכאם.‏

חלפו כ־35 שנה מאז הפכתי לעדת־יהוה. אני שמחה לשרת את אלוהים כחלק ממשפחה רוחנית אמיתית, ואני מאושרת שארבעה מתוך חמשת ילדיי החליטו גם הם לעשות כן.‏