עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  אפריל 2014

תומאס אמלין — כופר באמונה או לוחם למען האמת?‏

תומאס אמלין — כופר באמונה או לוחם למען האמת?‏

מי היה תומאס אמלין, ומה גרם לו להתייצב לצד האמת? מה נוכל ללמוד ממנו?‏

על מנת לענות על השאלות הללו, עלינו לחזור בזמן לאנגליה ואירלנד לתקופה שבין שלהי המאה ה־17 ותחילת המאה ה־18. באותם ימים החזיקה הכנסייה האנגליקנית בסמכות רבה. אולם קבוצות ויחידים שהשתייכו לזרם הפרוטסטנטי חלקו על תורותיה של הכנסייה.‏

תחילת דרכו

זו הייתה האווירה ששררה באנגליה כשנולד תומאס אמלין ב־27 במאי 1663 בסטמפורד, לינקולנשייר. בגיל 19 הוא נשא את דרשתו הראשונה. בהמשך שימש ככומר של רוזנת בלונדון, ולימים עבר לבלפסט שבאירלנד.‏

בבלפסט הוא כיהן ככומר בכנסייה מקומית. אחרי כן שירת ככומר בכנסיות באזורים שונים, לרבות דבלין.‏

מדוע הוא הואשם בכפירה?‏

אמלין חקר את המקרא בשקדנות. בעקבות מחקריו הוא החל להטיל ספק בדוקטרינת השילוש אף שקודם לכן האמין בה. לאחר שחקר את ספרי הבשורה, הוא השתכנע שהם תומכים בהבנתו החדשה.‏

בתחילה אמלין לא חשף את ממצאיו. אך כמה מחברי כנסייתו בדבלין הבחינו בכך שהוא אינו מתייחס לשילוש בדרשותיו. הוא ידע שממצאיו לא יתקבלו בעין יפה, ולכן כתב: ”אם אצהיר מה הן השקפותיי, לא אוכל לצפות להמשיך לכהן בתפקידי הנוכחי”. ביוני 1702 דרשו שניים מעמיתיו לדעת מדוע הוא אינו מזכיר את השילוש בדרשותיו. אמלין הודה שהוא אינו מאמין עוד בדוקטרינה זו והגיש את התפטרותו.‏

ספרו של אמלין שבו הציג ראיות מכתבי־הקודש אשר מוכיחות שלא ייתכן שישוע הוא האל העליון

תוך מספר ימים הוא עזב את דבלין ועבר לאנגליה. אולם כעבור עשרה שבועות הוא שב לדבלין במטרה להסדיר כמה עניינים כדי שיוכל לעבור לצמיתות ללונדון. בניסיון להגן על השקפותיו הוא פרסם בתקופת שהותו בדבלין ספר שדן בדמותו של ישוע לאור הכתוב בספרי הבשורה (An Humble Inquiry Into the Scripture-Account of Jesus Christ). בספר זה הציג אמלין ראיות חותכות מכתבי־הקודש לכך שלא ייתכן שישוע הוא האל העליון. הדבר עורר את זעמם של חברי כנסייתו לשעבר בדבלין. כתוצאה מכך הוגשה נגדו תלונה רשמית.‏

ב־14 ביוני 1703 נעצר אמלין והובא אל בית המשפט של ספסל המלכה בדבלין. בחיבורו הסיפור האמיתי של המשפט ‏(True Narrative of the Proceedings) ציין אמלין שהוא הואשם ”בכתיבה ובהוצאה לאור של ספר אשר בו הצהרתי לכאורה הצהרות זדוניות ומחללות קודש, לפיהן ישוע המשיח אינו שווה לאלוהים האב”. למרבה הצער, אמלין לא זכה למשפט הוגן. לצד השופטים ישבו שבעה בישופים  מטעם הכנסייה של אירלנד, ואמלין לא הורשה ללמד זכות על עצמו. ריצ’ארד לווינס, עורך דין בעל שם, אמר לאמלין שיצודו אותו ”כמו זאב, מבלי חוקים ומבלי משחקים”. לקראת תום המשפט אמר ריצ’ארד פיין, זקן השופטים של אירלנד, לחבר המושבעים שעליהם לפסוק כמצופה מהם מפני ש”האדונים [שלו], הבישופים, נמצאים שם”; ייתכן שבדבריו אלה רמז שהם ייענשו אם לא יעשו זאת.‏

‏”אני סובל למען מה שאני סבור שהוא אמיתו וכבודו [של אלוהים]” (תומאס אמלין)‏

לאחר שחבר המושבעים פסקו שאמלין אשם, הציע לו הפרקליט הכללי להתכחש לעמדותיו. אמלין סירב, ובעקבות זאת הוטל עליו קנס ונגזרה עליו שנת מאסר. מאחר שלא היה בידו לשלם את הקנס, הוא נותר בכלא למשך שנתיים עד שאחד מחבריו שכנע את הרשויות להפחית את סכום הקנס. לבסוף שוחרר אמלין ב־21 ביולי 1705. ההשפלה שחווה גרמה לו לומר את המשפט שצוטט קודם לכן: ”אני סובל למען מה שאני סבור שהוא אמיתו וכבודו [של אלוהים]”.‏

אמלין עבר ללונדון, ושם חבר אל ויליאם ויסטון, חוקר מקרא נוסף שנודה מהחברה בעקבות פרסום חיבורים שחשפו מהי על־פי הבנתו האמת המקראית. ויסטון רחש כבוד רב לאמלין וכינה אותו ”’מליץ היושר הראשון במעלה’ של ’המשיחיות הקדומה’”.‏

מדוע הוא חדל להאמין בשילוש?‏

בדומה לוויליאם ויסטון ולחוקר ידוע נוסף, אייזק ניוטון, אמלין גילה שהמקרא אינו תומך בדוקטרינת השילוש. הוא הסביר: ”לאחר שהקדשתי לעניין מחשבה רבה וערכתי מחקר מעמיק בכתבי־הקודש, ... הגעתי למסקנה שיש סיבות רבות... לשנות את השקפתי הקודמת לגבי השילוש”. הוא הסיק ש”אלוהיו ואביו של ישוע המשיח הוא לבדו האל העליון”.‏

כיצד הגיע אמלין למסקנה זו? הוא מצא פסוקים רבים המצביעים על כך שקיימים הבדלים בין ישוע לבין האב. להלן מספר דוגמאות (הערותיו של אמלין על הפסוקים מופיעות בכתב נטוי):‏

  •  יוחנן י”ז:3‏: ‏”מעולם לא נאמר שישוע הוא האל היחיד או האל הכול יכול”. האב לבדו מכונה ”האל האמיתי היחיד”.‏

  •  יוחנן ה’:30‏: ‏”הבן אינו עושה את רצונו שלו, אלא את רצון האב”.‏

  •  יוחנן ה’:26‏: ‏”חייו ‏[‏של הבן ‏] הוענקו לו מאת האב”.‏

  •  אפסים א’:3‏: ‏”ישוע המשיח מכונה פעמים רבות בן אלוהים. לעומת זאת, האב לעולם אינו נקרא אביו של אלוהים, אך הוא לא אחת נקרא האב של אדוננו ישוע”.‏

לאחר שבחן אמלין את כל הראיות, הוא הצהיר בנחישות: ”אין בכתבי־הקודש ולו פסוק אחד שניתן לטעון שמצוין בו מפורשות שהאב, הבן ורוח הקודש שווים ומהווים ישות אחת”.‏

מה אנו למדים מאמלין?‏

רבים כיום חוששים לצדד בעיקרי האמונה המצויים בכתבי־הקודש. אך אמלין היה מוכן להתייצב לצד האמת המקראית. הוא שאל: ”מה הטעם לקרוא ולחקור את כתבי־הקודש אם לא חושפים את האמיתות החשובות לאין ערוך הכתובות שם בצורה מפורשת וברורה?” אמלין דבק באמת ללא פשרות.‏

לאור דוגמתם של אמלין ואחרים נוכל לשאול את עצמנו אם אנו מוכנים לנקוט עמדה לצד האמת גם לנוכח בוז ולעג. כמו כן, נוכל לשאול את עצמנו: ’מה חשוב לי יותר — לזכות בכבוד ותמיכה מצד החברה או לצדד באמת שבדבר־אלוהים?’‏