עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  ינואר 2014

 בכוחו של המקרא לשנות חיים

‏”יהוה לא שכח אותי”‏

‏”יהוה לא שכח אותי”‏
  • שנת לידה: 1922

  • ארץ לידה: ספרד

  • עבר: מורה לדת

רקע:‏

נולדתי בשכונה של בני מעמד הביניים בבילבאו שבצפון ספרד. הייתי השנייה מבין ארבע בנות. היינו קתולים אדוקים, ונכחתי מדי יום בטקס המיסה בכנסייה. בגיל 23 התחלתי לעבוד כמורה — מקצוע שאהבתי ועסקתי בו במשך 40 שנה. לימדתי מקצועות שונים, אך אהבתי במיוחד ללמד על הדת הקתולית. בערבים העברתי שיעורי הכנה לילדות לקראת טקס אכילת לחם הקודש הראשון שלהן.‏

לאחר 12 שנות נישואין מאושרות התאלמנתי, והיה עליי לגדל לבדי את ארבע בנותיי. הייתי רק בת 33. ניסיתי למצוא נחמה באמונתי הקתולית, אך לא מצאתי מענה לשאלות שניקרו במוחי. שאלתי את עצמי: ’מדוע בני האדם מתים אם המשיח כבר פדה אותנו מחטאינו? מדוע אנו מתפללים לבואה של מלכות אלוהים אם האנשים הטובים הולכים לגן עדן?’ והשאלה שהטרידה אותי יותר מכול הייתה: ’אם אלוהים שופט אותנו במותנו, מדוע עלינו לעזוב אחרי כן את גן עדן, כור המצרף או הגיהנום כדי להתייצב למשפט הסופי?’‏

שאלתי מספר כמרים את השאלות הללו. אחד מהם השיב: ”אינני יודע. שאלי את הבישוף. מה זה משנה? את מאמינה באלוהים, נכון? פשוט תניחי לזה”. בכל זאת המשכתי לחפש תשובות לשאלותיי. נכחתי בהרצאות של ישועים, פנטקוסטלים וגנוסטים. אבל עדיין לא מצאתי בשום מקום תשובות מספקות לשאלותיי.‏

כיצד שינה המקרא את חיי:‏

כאשר הייתי בשנות ה־60 לחיי, תלמידה בת שבע הזמינה אותי לאסיפה של עדי־יהוה. אהבתי את מה שראיתי ושמעתי שם, אולם בשל שגרת חיי העמוסה לא יצרתי קשר עם עדי־יהוה באותה תקופה. שנתיים לאחר מכן חואן ומאיטה, זוג עדי־יהוה, דפקו על דלת ביתי. במשך שלושה חודשים ניהלנו דיונים אינטנסיביים של שאלות ותשובות, ובעקבות כך התחלתי לקבל מהם שיעורי מקרא קבועים.‏

ציפיתי בכיליון עיניים לכל שיעור. חקרתי כל נושא ביסודיות והשתמשתי בשלושה תרגומי מקרא כדי לבדוק  אם עדי־יהוה מלמדים את האמת. עד מהרה הבנתי שבמשך עשרות שנים הייתי מבולבלת מבחינה דתית. נדהמתי מהפערים העצומים שבין אמונתי הקודמת לבין מה שלמדתי מן המקרא. הרגשתי כאילו עיקרי אמונתי המושרשים נעקרים מן היסוד.‏

ידעתי שמצאתי אוצר

בהמשך לקה בעלי השני במחלה קשה ונפטר. בערך באותה תקופה פרשתי מעבודתי ועזבתי לזמן מה את בילבאו. גם חואן ומאיטה עברו למקום אחר. לצערי, לא המשכתי ללמוד את המקרא. אבל עמוק בתוכי ידעתי שמצאתי אוצר. מעולם לא שכחתי זאת.‏

כ־20 שנה לאחר מכן, כאשר הייתי בת 82, חזרו חואן ומאיטה לבילבאו וביקרו אותי. כל כך שמחתי לראות אותם שוב! הבנתי שיהוה לא שכח אותי וחידשתי את שיעורי המקרא שלי. פעמים רבות שאלתי שוב ושוב את אותן השאלות, אך חואן ומאיטה גילו כלפיי סבלנות רבה. הייתי צריכה לשמוע פעם אחר פעם את אותם הסברים מקראיים כדי להשתחרר מהכבלים הרגשיים שקשרו אותי לאמונתי הקודמת. הדבר גם נתן לי את הכלים להסביר את האמת המקראית לחברים ולקרובי משפחה.‏

לבסוף נטבלתי בגיל 87, וזה היה היום המאושר ביותר בחיי. הטבילה נערכה במסגרת כינוס של עדי־יהוה. זקן־קהילה נשא נאום מקראי שהיה מיועד במיוחד למי שעמדו להיטבל. הנאום ריגש אותי עד דמעות. הקשבתי לנאום בתחושה שיהוה מדבר אליי ישירות. לאחר שנטבלתי ניגשו אליי עשרות עדי־יהוה, שרובם אפילו לא הכירו אותי, ובירכו אותי.‏

התועלת שצמחה לי מהשינוי:‏

תמיד ידעתי שישוע המשיח הוא ”הדרך” (‏יוחנן י”ד:6‏). אך כאשר למדתי את המקרא עלה בידי להכיר את יהוה, שאליו מוביל אותנו ישוע. כעת כשאני מתפללת לאלוהים אני פונה אליו כאל אב וחבר יקר. קריאת הספר קרב אל יהוה  * הייתה נקודת מפנה בחיי. קראתי את הספר כולו בלילה אחד! התרגשתי מאוד ללמוד על עומק רחמיו של יהוה.‏

במבט לאחור על המסע הארוך שלי בחיפוש אחר דת האמת, אני נזכרת בדבריו של ישוע: ”המשיכו לבקש ויינתן לכם; המשיכו לחפש ותמצאו; המשיכו לדפוק וייפתח לכם” (‏מתי ז’:7‏). כעת, משכבר מצאתי את התשובות שכה נכספתי להן, אני שמחה מאוד לחלוק אותן עם אחרים.‏

אף־על־פי שאני בת 90, אני מרגישה שאני נמצאת בתחילת דרכי הרוחנית. כל אסיפה באולם המלכות היא מאורע מיוחד עבורי. שם אני רוכשת ידע רב־ערך ונהנית מחברתם של אחיי ואחיותיי היקרים. אני מייחלת ליום שבו אחיה בגן העדן הארצי המובטח ושוב אהיה מורה (‏ההתגלות כ”א:3, 4‏). אני במיוחד מצפה לתחיית המתים כדי לפגוש את יקיריי שאינם עוד בין החיים וללמד אותם את האמת המקראית (‏מעשי השליחים כ”ד:15‏). אני משתוקקת לספר להם איזו מתנה יקרה העניק לי יהוה לעת זקנה.‏

^ ס' 15 יצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏