עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  ספטמבר 2013

 סיפור חיים

עניים מבחינה חומרית אך עשירים רוחנית

עניים מבחינה חומרית אך עשירים רוחנית

סבי ואבי התגוררו בקוטיוז’אני, עיירה כפרית בצפון מולדובה של ימינו, בבית שבנייתו לא הושלמה. שם נולדתי בדצמבר 1939. בראשית שנות ה־30 הם הפכו לעדי־יהוה. בהמשך גם אמי הפכה לאחת מעדי־יהוה, וזאת לאחר שנוכחה לדעת שסבי הכיר את המקרא טוב יותר מהכומר של העיירה שלנו.‏

כשהייתי בן שלוש, הוגלו אבי, דודי וסבי למחנות עבודה בשל עמדתם הניטרלית כמשיחיים. רק אבי נותר בחיים. בשנת 1947, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא שב הביתה עם פציעה קשה בגבו. אף שהיה שבר כלי מבחינה גופנית, אמונתו הייתה איתנה כסלע.‏

חיינו משתנים מן הקצה אל הקצה

כשהייתי בן תשע, הוגלתה משפחתנו לסיביר יחד עם מאות עדי־יהוה אחרים ממולדובה. היה זה ב־6 ביולי 1949. דחסו אותנו אל תוך קרונות בקר ונסענו במשך 12 יום ללא עצירות מרחק של למעלה מ־6,400 קילומטר. לבסוף עצרנו בתחנת רכבת בלבייז’ה, ושם חיכו לנו נציגים של הרשויות המקומיות. חולקנו לקבוצות קטנות ומייד נשלחנו למקומות שונים באזור. את הקבוצה שלנו שיכנו בבית־ספר קטן ונטוש. היינו תשושים ומדוכאים. אישה מבוגרת שהייתה עמנו החלה לזמזם שיר שכתבו עדי־יהוה בזמן מלחמת העולם השנייה, ועד מהרה כולנו הצטרפנו אליה והתחלנו לשיר מעומק הלב:‏

‏”אחים כה רבים למרחקים הוגלו.‏

צפונה ומזרחה המה נלקחו.‏

בשל שירותם לאלוהים נידונו לצרות וייסורים, ושם אל מול פני המוות נותרו נאמנים”.‏

עם הזמן התאפשר לנו להגיע בכל יום ראשון לאסיפות מקראיות שהתקיימו במקום שהיה מרוחק כ־13 קילומטר מאזור מגורינו. בחורף לא אחת יצאנו מוקדם בבוקר בעוד חושך, כשהטמפרטורה עמדה על 40 מעלות מתחת לאפס, ופילסנו את דרכנו בשלג שהגיע עד המותניים. היינו חמישים איש, ולעיתים אף יותר, והצטופפנו יחד בחדר ששטחו היה פחות מ־20 מטר מרובע. בתחילת האסיפה שרנו שיר או שניים או שלושה. אחד הנוכחים נשא תפילה מעומק הלב, וערכנו דיונים בשאלות מקראיות. החלק הזה ארך כשעה. אחרי כן שרנו עוד שירים ושוחחנו על שאלות מקראיות נוספות. האסיפות הללו חיזקו אותנו מאוד מבחינה רוחנית.‏

התמודדות עם קשיים חדשים

בתחנת הרכבת בג’נקוי, בערך 1974

עד 1960 כבר הוענקה חירות רבה יותר לעדי־יהוה שהוגלו ממקום מגוריהם. אף שהיינו עניים התאפשר לי לבקר במולדובה, ושם פגשתי את נינה, שהוריה והורי אמה היו גם הם עדי־יהוה. תוך זמן קצר נישאנו וחזרנו לסיביר. שם נולדו שני ילדינו — דינה ב־1964 וויקטור  ב־1966. כעבור שנתיים עברנו לאוקראינה והתגוררנו בבית קטן בג’נקוי, עיר השוכנת כ־160 קילומטר מהעיר ילטה שבחצי האי קרים.‏

כמו בברית המועצות כולה גם בחצי האי קרים הייתה פעילותם של עדי־יהוה מחוץ לחוק. אולם היא לא הוגבלה בצורה נוקשה, ובפועל לא חווינו רדיפות. בעקבות כך התפתחה גישה של שאננות אצל כמה מאחינו לאמונה. הם סברו שלאחר כל התלאות והייסורים שעברו בסיביר, אין כל פסול בכך שעכשיו הם יחתרו להשיג חיים נוחים.‏

התפתחויות מרגשות

ב־27 במרס 1991 זכתה פעילותנו בברית המועצות להכרה חוקית. מייד החלו האחים לערוך תוכניות כדי לקיים שבעה כינוסים מיוחדים בני יומיים ברחבי המדינה. אנחנו הוזמנו לנכוח בכינוס שעתיד היה להתקיים ב־24 באוגוסט באודסה שבאוקראינה. הגעתי לשם חודש לפני מועד הכינוס כדי לעזור להכין את אצטדיון הכדורגל הענק לקראת המאורע.‏

עבדנו שעות על גבי שעות ופעמים רבות ישנו בלילות על ספסלי האצטדיון. קבוצות של עדות־יהוה ניקו את הפארק שמסביב למבנה. הן פינו כ־70 טון של אשפה. האחים במחלקת הלינה הפכו כל אבן בעיר כדי למצוא מקומות לינה עבור 15,000 הנציגים שהוזמנו לכינוס. אך לפתע הגיעו לאוזנינו חדשות שזעזעו אותנו!‏

ב־19 באוגוסט, חמישה ימים בלבד לפני תחילת הכינוס, נעצר מיכאיל גורבצ’וב, נשיא ברית המועצות דאז, בזמן שנפש באזור ילטה, לא רחוק מאתנו. האישור שקיבלנו לקיום הכינוס בוטל. האחים שהתכוונו להגיע לאירוע החלו להתקשר למשרד הכינוס כדי לברר מה לעשות עם כרטיסי האוטובוס והרכבת שרכשו. לאחר תפילות עזות אמרו להם מארגני הכינוס: ”תבואו בכל מקרה”.‏

המשכנו בהכנות — וכן גם בתפילות. האחים במחלקת ההסעות אספו את המבקרים שהגיעו מאזורים רבים בברית המועצות והביאו אותם למקומות הלינה שלהם. מדי בוקר נפגשו חברי ועד הכינוס עם הרשויות המקומיות. בכל ערב הם חזרו בידיים ריקות.‏

תפילותינו נענו

ביום חמישי 22 באוגוסט — יומיים לפני תחילת הכינוס — חזרו חברי ועד הכינוס כשבשורות טובות בפיהם: התקבל אישור לערוך את הכינוס! בשעה ששרנו את שיר הפתיחה והקשבנו לתפילה, לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. בתום התוכנית ביום שבת נשארנו באצטדיון עד שעות הערב המאוחרות כדי לשוחח עם הנוכחים ולחדש קשרים עם ידידים מן העבר. האצטדיון היה מלא במשרתי אלוהים בעלי אמונה עזה שעמדו איתן לנוכח מבחנים קשים ביותר.‏

הכינוס באודסה, 1991

חלפו למעלה מ־22 שנה מאז אותו כינוס, ובמהלך התקופה הזו התרחשה צמיחה רוחנית מדהימה באוקראינה. נבנו אולמי מלכות בכל רחבי המדינה, ומספרם של עדי־יהוה גדל מ־25,000 איש בשנת 1991 ללמעלה מ־150,000 כיום!‏

נהנים משפע רוחני גם כיום

משפחתנו עדיין מתגוררת באותו הבית בעיר ג’נקוי המונה כיום כ־40,000 תושבים. כשהגענו לשם מסיביר ב־1968, היו בה כמה משפחות בודדות של עדי־יהוה, ואילו כיום יש כאן שש קהילות.‏

גם משפחתי גדלה, וכיום יש בה ארבעה דורות של משרתי יהוה — אשתי ואני, ילדינו, נכדינו ונינינו.‏