עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  אוגוסט 2013

 לך בעקבות אמונתם | נוח

אלוהים ”שמר את נוח” ואת משפחתו

אלוהים ”שמר את נוח” ואת משפחתו

נוח ומשפחתו התקבצו יחד בשעה שהגשם העז ניתך ארצה. נסה לדמיין לעצמך את מתאר פניהם המואר בחשיכה על־ידי מנורת שמן ואת עיניהם הפעורות לרווחה כשהם מקשיבים למים הניתכים על גג התיבה ומכים בחוזקה בדופנותיה. הרעש ודאי היה עצום.‏

כאשר הביט נוח במשפחתו האהובה — באשתו הנאמנה, בשלושת בניו החסונים ובנשיהם — אין ספק שלבו נתמלא רגשות תודה. בשעות חשוכות אלה הוא ככל הנראה מצא נחמה בכך שהאנשים שאהב יותר מכול היו שם עמו. כולם היו בריאים ושלמים. הוא ודאי נשא תפילת הודיה לאלוהים בשמו ובשם משפחתו, כשהוא מרים את קולו על מנת להתגבר על שאון הגשם.‏

נוח היה אדם בעל אמונה עזה. תודות לאמונתו, החליט יהוה אלוהיו להגן עליו ועל משפחתו (‏עברים י”א:7‏). אך האם עתה משהחל לרדת הגשם הם לא היו צריכים עוד לגלות אמונה? ההיפך הוא הנכון. נדרשה להם תכונה זו גם בימים הקשים שעתידים היו לבוא. אותו הדבר נכון לגבינו בימים סוערים אלה. הבה נראה מה נוכל ללמוד מאמונתו של נוח.‏

‏”ארבעים יום וארבעים לילה”‏

מחוץ לתיבה המשיך לרדת גשם זלעפות במשך ”ארבעים יום וארבעים לילה” (‏בראשית ז’:4,‏ 11, 12‏). מפלס המים עלה עוד ועוד. נוח היה עד לכך שיהוה אלוהיו מגן על הצדיקים ובה בעת מעניש את הרשעים.‏

המבול עצר את התפשטותו של מרד שפרץ קודם לכן בקרב המלאכים. בהשפעתו האנוכית של השטן נטשו מלאכים רבים את ”מעונם” בשמיים כדי לקיים יחסי מין עם נשות הארץ, דבר שהביא להולדתם של בני כלאיים שכונו נפילים (‏יהודה 6;‏ בראשית ו’:4‏). אין ספק שהשטן שמח מאוד עם התפתחות המרד, מכיוון שמרד זה השחית עוד יותר את האדם, גולת הכותרת של בריאתו הארצית של יהוה.‏

אולם כאשר החלו גשמי המבול לשטוף את הארץ, נאלצו המלאכים המורדים לפשוט את גופם הגשמי ולחזור לתחום הרוחני. מאז ואילך הם לא יכלו עוד לעטות גוף בשר ודם. הם נטשו את נשיהם ואת צאצאיהם מאחור והניחו להם למות במבול יחד עם כל החברה האנושית דאז.‏

עוד מימי חנוך, כמעט שבע מאות שנה קודם לכן, הזהיר יהוה את בני האדם שהוא עומד להשמיד את כל הרשעים (‏בראשית ה’:24;‏ יהודה 14, 15‏). מהימים ההם והלאה התנהגותם של בני האדם רק הלכה והידרדרה, והם השחיתו את הארץ ומילאו אותה באלימות. אך יום אחד ניחת עליהם אסון. האם נוח ומשפחתו שמחו מכך?‏

לא. גם אלוהיהם הרחום לא שמח מכך (‏יחזקאל ל”ג:11‏). יהוה עשה כל מה שניתן היה לעשות כדי להושיע כמה שיותר אנשים. הוא הטיל על חנוך להכריז מסר של אזהרה והורה לנוח לבנות תיבה. במשך עשרות שנים עמלו נוח ומשפחתו על פרויקט אדיר זה לעיני כול. נוסף על כך, יהוה ציווה על נוח לשמש כ’מבשר צדקה’ (‏פטרוס ב’.  ב’:5‏). בדומה לחנוך, הוא הזהיר את בני דורו מפני המשפט שעתיד היה לבוא על העולם. ומה הייתה תגובתם? ישוע, שהיה עד למאורעות הללו מן השמיים, ציין לימים שהאנשים בימי נוח ”לא שמו לב עד שבא המבול וסחף את כולם” (‏מתי כ”ד:39‏).‏

תאר לעצמך כיצד חשו נוח ומשפחתו במהלך 40 הימים שחלפו מהרגע שסגר יהוה את דלת התיבה. הגשמים העזים המשיכו להכות בתיבה יום אחר יום. תוך כדי כך סביר להניח שהשמונה סיגלו לעצמם שגרה מסוימת. הם דאגו זה לזה, תחזקו את התיבה וטיפלו בבעלי החיים. אך יום אחד החל המבנה הכביר להיטלטל ולהתנודד. התיבה התחילה לזוז! המים הגואים הקיפו אותה מכל עבר, והתיבה התרוממה מעלה מעלה עד אשר צפה גבוה מעל הארץ (‏בראשית ז’:17‏). איזה ביטוי רב־עוצמה לכוחו של יהוה, האל הכול יכול!‏

נוח ודאי היה אסיר תודה לא רק על כך שהוא ובני משפחתו ניצלו, אלא גם על רחמיו של יהוה אשר שלח אותם להזהיר את האנשים שנותרו כעת מחוץ לתיבה ואיבדו כתוצאה מכך את חייהם. ייתכן שבמרוצת השנים שבהן עמלו ויגעו הם חשו שכל מאמציהם נעשו לשווא. האנשים היו כה אדישים. חשוב לרגע: סביר להניח שלפני המבול היו לנוח אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות, אך מלבד משפחתו הקרובה אף אחד לא הקשיב לו (‏בראשית ה’:30‏). השמונה, אשר ישבו כעת לבטח בתיבה, ודאי התנחמו בזכרם את כל הזמן שהם השקיעו בניסיון לעזור לאנשים להינצל.‏

יהוה לא השתנה מאז ימי נוח (‏מלאכי ג’:6‏). כמו כן, ישוע המשיח הסביר שימינו דומים מאוד ל”ימי נוח” (‏מתי כ”ד:37‏). אנו חיים בתקופה ייחודית בהיסטוריה, בזמנים קשים ביותר שעתידים לבוא אל קצם בהשמדתו של הסדר העולמי המושחת הזה. גם כיום משרתי אלוהים מכריזים מסר אזהרה לכל מי שמוכן להטות להם אוזן. האם תיתן דעתך למסר שבפיהם? אם מסר מציל חיים זה כבר מצא מסילות ללבך, האם גם אתה תחלוק אותו עם אחרים? נוח ומשפחתו הציבו לכולנו דוגמה בכך.‏

 ‏’נישאו בבטחה דרך המים’‏

בזמן שהתיבה נסחפה במים הגועשים, כל מי שהיו בתוכה שמעו את קולות החריקה של קורות העץ המסיביות. האם נוח היה מודאג מגובה הגלים או חשש שהתיבה לא תחזיק מעמד? לא. דאגות מעין אלה עשויות לצוץ במוחם של ספקנים בימינו, אך נוח לא היה אדם כזה. במקרא נאמר: ”בזכות אמונה... בנה [נוח] תיבה” (‏עברים י”א:7‏). במה האמין נוח? יהוה כרת עמו ברית, הסכם רשמי שלפיו הוא וכל מי שיהיו עמו יינצלו מן המבול (‏בראשית ו’:18, 19‏). הייתכן שייבצר מהאל שברא את היקום, את הארץ ואת כל היצורים החיים עליה לשמור על התיבה מכל פגע? ודאי שלא. הייתה לנוח כל סיבה לבטוח בכך שיהוה יעמוד בהבטחתו. ואכן, הוא ומשפחתו ’נישאו בבטחה דרך המים’ (‏פטרוס א’. ג’:20‏).‏

בחלוף ארבעים יום וארבעים לילה פסק הגשם. לפי לוח השנה המודרני, היה זה בדצמבר 2370 לפה”ס. אך עתידים היו לעבור על המשפחה עוד ימים רבים בתיבה. התיבה שהייתה מלאה בבעלי חיים שטה לה לבדה בים גלובלי שכיסה אף את פסגות ההרים הגבוהים ביותר (‏בראשית ז’:19, 20‏). נדמיין לעצמנו את נוח מחלק את המטלות הקשות בינו לבין בניו — שם, חם ויפת. היה עליהם להאכיל את כל בעלי החיים ולדאוג לניקיונם ולבריאותם. כמובן, האל אשר דאג שכל חיות הבר הללו יהיו מספיק כנועות כדי להיכנס לתיבה יכול היה לגרום להן להישאר כך לאורך כל תקופת המבול.‏ *

נוח תיעד את מאורעות המבול בקפידה. הוא ציין מתי החלו לרדת הגשמים ומתי הם פסקו. הוא גם הוסיף שבמשך 150 ימים כיסו המים את הארץ כולה. לבסוף החל מפלס המים לרדת. באחד הימים התרחש מאורע רב־חשיבות: התיבה נחה ”על הרי אררט”, הממוקמים בטורקיה של ימינו. הדבר אירע ככל הנראה באפריל 2369 לפה”ס. רק לאחר 73 ימים, בחודש יוני, ניתן היה לראות את ראשי ההרים. לאחר שלושה חודשים, בחודש ספטמבר, החליט נוח להסיר חלק מהמכסה, או הגג, של התיבה. מאמציו נשאו פרי, ואל התיבה חדרו אור ואוויר צח. עוד קודם לכן החל נוח לבדוק אם סביבת התיבה בטוחה וראויה למגורים. הוא שחרר עורב, אשר עף מחוץ לתיבה ושב בחזרה מספר פעמים, אולי רק כדי לנוח עליה בין מעוף למעוף. אחרי כן הוא שלח יונה שבכל פעם שבה אליו, עד שלבסוף מצאה מקום לקנן בו (‏בראשית ז’:24 עד ח’:13‏).‏

נוח ודאי העניק הדרכה רוחנית למשפחתו גם בזמנים הקשים ביותר

אין ספק שדברים רוחניים תפסו את המקום המרכזי בשגרת היומיום של נוח. אנו יכולים לדמיין לעצמנו את המשפחה מתאספת בקביעות כדי להתפלל יחדיו ולשוחח על אביהם השמימי המגונן. נוח נשען על יהוה לפני כל החלטה חשובה שהיה עליו לקבל. גם כאשר ראה נוח ש”יָבשה הארץ” — בחלוף למעלה משנה מאז נכנסה המשפחה לתיבה — הוא עדיין לא פתח את דלת התיבה והוציא את כולם ממנה (‏בראשית ח’:14‏). הוא חיכה להנחיה מיהוה.‏

ראשי משפחה בימינו יכולים ללמוד רבות מאיש נאמן זה. הוא היה מאורגן, חרוץ וסבלן. הוא גם דאג לרווחתם של כל מי שהיו תחת חסותו. אך מעל לכול, היה חשוב לו להציב את רצון יהוה אלוהים במקום הראשון בחייו. אם נחקה את אמונתו של נוח בהיבטים הללו, הדבר יהיה לתועלתם של כל יקירינו.‏

‏”צא מן התיבה”‏

לבסוף הגיעה הנחיה מיהוה. ”צא מן התיבה”, אמר אלוהים לנוח, ”אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך”. בני המשפחה צייתו לצו אלוהים ויצאו מן התיבה, וכל בעלי החיים הלכו בעקבותיהם. האם בעלי החיים השתוללו והתפרעו בזמן היציאה מן התיבה? כלל וכלל לא! הכתוב מוסר שכולם ’יצאו מן התיבה לפי משפחותיהם’ (‏בראשית ח’:15–19‏). כשעמדו נוח ובני משפחתו מחוץ לתיבה ונשמו את האוויר הצלול והתבוננו בהרי אררט, נגלתה לעיניהם ארץ מטוהרת. לא היו עוד נפילים, אלימות, מלאכים מורדים ואנשים מרושעים!‏ * המין האנושי קיבל הזדמנות לפתוח דף חדש.‏

 נוח ידע מה עליו לעשות. הוא קודם כול החל בעבודת אלוהים. הוא בנה מזבח ובחר כמה בעלי חיים מבין אלה שנחשבו בעיני אלוהים לטהורים — אשר הובאו לתיבה ”שבעה שבעה” — והקריב אותם ליהוה כקורבן עולה (‏בראשית ז’:2; ח’:20‏). האם צורת פולחן זו השביעה את רצון יהוה?‏

המקרא משיב במילים המעודדות הבאות: ”ויָרח יהוה את ריח הניחוח”. בעבר ראה אלוהים את בני האדם ממלאים את העולם באלימות, ולבו התמלא כאב. אך כעת כשהתבונן במשפחה זו של עובדי אל נאמנים הנחושים לעשות את רצונו, התמלא לבו בתחושה נעימה של נחת רוח. עם זאת, יהוה לא ציפה מהם להיות מושלמים, שהרי בהמשך הפסוק כתוב: ”יֵצֶר לב האדם רע מנעוריו” (‏בראשית ח’:21‏). שים לב כיצד המשיך יהוה לנהוג באנושות בסבלנות וברחמים.‏

אלוהים הסיר את הקללה שהטיל על האדמה לאחר מרדם של אדם וחוה. בשל קללה זו היה קשה במיוחד לעבד את האדמה. למך, אביו של נוח, קרא לבנו בשם זה שמשמעו ככל הנראה ”מנוחה” או ”נחמה” וניבא שהוא יוביל את האנושות לתקופה שבה תנוח האדמה מקללה זו. נוח ודאי שמח מאוד מכך שהוא עמד לחזות בהתגשמותה של הנבואה ושכעת יהיה קל יותר לעבד את אדמת הארץ. אין פלא אפוא שתוך זמן קצר החל נוח לעסוק בעבודה חקלאית (‏בראשית ג’:17, 18; ה’:28, 29; ט’:20‏).‏

נוח ומשפחתו יצאו מן התיבה אל ארץ מטוהרת

באותו הזמן נתן יהוה לכל צאצאי נוח כמה חוקים ברורים ופשוטים כדי להדריך אותם, לרבות האיסור לרצוח ולעשות שימוש פסול בדם. אלוהים גם כרת ברית עם בני האדם, שלפיה הבטיח לעולם לא להביא שוב מבול שישמיד את מי שחיים עלי אדמות. כאות למהימנות דבריו הראה יהוה לבני האדם בפעם הראשונה תופעת טבע מופלאה — הקשת. מאז ועד ימינו כל קשת שאנו רואים היא תזכורת מנחמת להבטחתו האוהבת של יהוה (‏בראשית ט’:1–17‏).‏

אילו סיפורו של נוח היה סיפור אגדה, הוא היה נגמר ככל הנראה באותה קשת. אבל נוח היה אדם אמיתי, וחייו לא היו כל כך פשוטים. בימים ההם תוחלת החיים הייתה ארוכה הרבה יותר, ונוח הנאמן חי עוד 350 שנה לאחר המבול. השנים הללו הסבו לו כאב רב. במקרה אחד הוא עשה טעות חמורה כשהשתכר, אך נכדו כנען החריף את המצב כאשר ביצע חטא חמור אף יותר — חטא שהוביל להשלכות מרות על משפחתו של כנען. נוח חי מספיק זמן כדי לראות את החטאים שביצעו צאצאיו בימי נמרוד, חטאים כגון עבודת אלילים והתנהגות אלימה. אך מצד שני, נוח זכה לראות את בנו שֵׁם מציב דוגמה טובה של אמונה עבור משפחתו (‏בראשית ט’:21–28; י’:8–11; י”א:1–11‏).‏

בדומה לנוח עלינו לגלות אמונה גם לנוכח קשיים. כאשר אחרים סביבנו מתעלמים מאלוהי האמת או חדלים לשרתו, עלינו להמשיך ללכת בדרך הישר כפי שעשה נוח. יהוה מוקיר מאוד אנשים הנותרים נאמנים לו חרף בעיות, שהרי ישוע המשיח אמר: ”המחזיק מעמד עד הקץ הוא ייוושע” (‏מתי כ”ד:13‏).‏

^ ס' 17 לפי אחת הסברות, אלוהים דאג שבעלי החיים יהיו במצב של כמעט חוסר פעילות, בדומה לתרדמת חורף, כדי שהם יזדקקו לפחות מזון. בין שהוא עשה זאת ובין שלא, אלוהים קיים את הבטחתו והגן על כל מי שהיו בתיבה והצילם.‏

^ ס' 22 גם לא היה עוד זכר לגן עדן, אשר נמחה ככל הנראה במימי המבול. אם אכן כך היה, יכלו הכרובים ששמרו על הכניסה לגן לשוב לשמיים לאחר שהשלימו את משימתם שנמשכה כ־1,600 שנה (‏בראשית ג’:22–24‏).‏