עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2015

קרבת אלוהים לי טוב

קרבת אלוהים לי טוב

בגיל תשע חדלתי לגדול. זה היה לפני 34 שנה בחוף השנהב, וגם היום גובהי אינו יותר ממטר אחד. כאשר ניתן היה להבחין במצבי הפיזי עודדו אותי הוריי לעבוד קשה כדי שלא אחשוב כל הזמן על המראה שלי. הקמתי דוכן פירות מול ביתנו. שמרתי אותו נקי ומסודר, ותודות לכך היו לי לקוחות רבים.‏

כמובן, העבודה הקשה לא שינתה את הכול. עדיין הייתי נמוכה מאוד, והיה לי קשה להסתדר אפילו עם דברים פשוטים בחיים כמו גובה דוכני החנויות. הרגשתי שהכול מתוכנן לאנשים שגובהם כמעט כפול מגובהי. ריחמתי על עצמי, אבל בגיל 14 חל שינוי.‏

יום אחד הגיעו לדוכן שתי עדות־יהוה וקנו פירות. בהמשך החלו לתת לי שיעורי מקרא. בתוך זמן קצר הבנתי שהכרת יהוה ומטרתו חשובה יותר ממצבי הפיזי. הדבר הועיל לי, ותהלים ע”ג:28 הפך לפסוק האהוב עליי. החלק הראשון של הפסוק אומר: ”קרבת אלוהים לי טוב”.‏

די במפתיע עברה משפחתי אל בורקינה פאסו, וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה. בשכונתי בחוף השנהב כולם כבר היו רגילים לראות אותי ליד דוכן הפירות. אבל בסביבתנו החדשה הייתי זרה, ובעיני רבים גם מוזרה. אנשים נעצו בי מבטים. בתגובה היו פעמים שלא יצאתי מביתי במשך שבועות שלמים. ואז נזכרתי כמה טוב היה לי להתקרב אל יהוה. כתבתי אל משרד הסניף של עדי־יהוה, וביקרה אצלי האישה הנכונה — נאני, שליחה על קטנוע.‏

הדרכים החוליות בשכונתנו היו תמיד חלקלקות, ובעונת הגשמים, בוציות. נאני נפלה מן הקטנוע אינספור פעמים בדרכה אליי ללמד אותי, אבל זה לא הרתיע אותה. אחר כך היא הציעה שהיא תיקח אותי לאסיפות. הבנתי שזה אומר שיהיה עליי לקחת את הסיכון לצאת מביתי ולהתמודד עם מבטיהם החודרים של האנשים. בנוסף לכך, ידעתי שאם היא תרכיב אותי על גב הקטנוע ייווצר משקל נוסף שיקשה עליה לתמרן אתו בדרכים, מה שכבר היה קשה ממילא. למרות זאת הסכמתי, וזאת מתוך מודעות לחלק השני של הפסוק האהוב עליי: ”שַׁתי [שמתי] באדוני יהוה מחסי”.‏

 נאני ואני נפלנו לפעמים אל תוך הבוץ, אבל הנוכחות באסיפות הייתה שווה את המאמץ. איזה הבדל חד בין החיוכים האוהבים שקיבלתי באולם המלכות לבין המבטים החודרים שספגתי בחוץ! כעבור תשעה חודשים נטבלתי.‏

המילים ”לספר כל מלאכותיך” הן החלק השלישי של הפסוק האהוב עליי. ידעתי שהשירות יהיה האתגר הגדול ביותר שלי. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שבה בישרתי מבית לבית. ילדים ומבוגרים נעצו בי מבטים, עקבו אחריי וחיקו את אופן הליכתי. זה מאוד פגע בי, אבל שוב ושוב הזכרתי לעצמי שהם זקוקים לגן עדן באותה מידה כמוני; ולכן התמדתי.‏

כדי להקל עליי השגתי תלת־אופן המונע בעזרת דוושות יד. שותפתי לשירות דחפה אותי בעליות; ובירידות כשצברנו תנופה הייתה קופצת על התלת־אופן ומצטרפת אליי לנסיעה. השירות, שהיה בתחילה מאתגר, הפך אצלי למקור של שמחה גדולה עד כדי כך שבשנת 1998 הצטרפתי לשורות החלוצים הרגילים.‏

ניהלתי תוכניות שיעורי מקרא רבות, וארבעה מתלמידיי נטבלו. גם אחת מאחיותיי קיבלה את האמת! פעמים רבות, כששמעתי איך אחרים מתקדמים, זה רומם את רוחי בדיוק בזמן שבו הייתי זקוקה לעידוד. לדוגמה, יום אחד כשסבלתי מהתקף מלריה הגיע אליי מכתב מחוף השנהב. במכתב קראתי על סטודנט שהתחלתי לתת לו שיעורי מקרא על מפתן הדלת בבורקינה פאסו ושהעברתי את פרטיו לאח. מאוחר יותר עבר הסטודנט לחוף השנהב. עד כמה שמחתי לקרוא שהוא נעשה למבשר לא־טבול!‏

כיצד אני מתפרנסת? ארגון אחד המסייע לנכים הציע לי לימודי תפירה. אחת המדריכות הבחינה בהרגלי העבודה שלי ואמרה: ”אנחנו צריכים ללמד אותך להכין סבונים”. וכך עשו. אני מכינה בביתי סבוני כביסה וסבוני ידיים. אנשים אוהבים את הסבונים שאני מייצרת וממליצים עליהם לאחרים. אני עושה משלוחים בעצמי בעזרת תלת־אופן ממונע.‏

למרבה הצער, הכאבים מן העקמת בעמוד השדרה גברו עד כדי כך שבשנת 2004 נאלצתי לפרוש מן החלוציות. למרות זאת, אני עדיין משתתפת השתתפות מלאה בשירות.‏

אנשים אומרים שאני ידועה בזכות החיוך המידבק שלי. יש לי כל סיבה שבעולם להיות שמחה משום שקרבת אלוהים לי טוב (‏סיפורה של שרה מייגה‏).‏