עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2015

 סיפור חיים

לא היו לו שום חרטות על ההחלטה שקיבל בנעוריו

לא היו לו שום חרטות על ההחלטה שקיבל בנעוריו

בשנים האחרונות לחייו העלה דודי הגדול, ניקולאי דובובינסקי, על הכתב את חוויותיו המשמחות והקשות. חייו היו מוקדשים לשירות יהוה, וחלק ניכר מהם עברו עליו בתקופת החרם בברית המועצות לשעבר. למרות הקשיים והאתגרים הוא תמיד היה נאמן והייתה לו שמחת חיים יוצאת מגדר הרגיל. דוד ניקולאי נהג לומר שהוא רוצה שצעירים ישמעו את סיפורו, ולכן ברצוני לחלוק אתכם כמה נקודות בולטות מחייו. הוא נולד בשנת 1926 למשפחת איכרים בכפר פודביריווקה שבמחוז צ’רנוביץ שבאוקראינה.‏

ניקולאי מספר כיצד הוא מצא את האמת

דוד ניקולאי מתחיל בסיפורו: ”יום אחד ב־1941 הביא הביתה אחי הגדול איוואן את הספרים נבל האלוהים והתוכנית האלוהית לדורות, וכן גם מספר כתבי עת המצפה וכמה ספרונים. קראתי את הכול. הופתעתי ללמוד שהשטן, ולא אלוהים, הוא המקור לכל בעיות העולם. מלבד אותם פרסומים קראתי את ספרי הבשורה והגעתי למסקנה שמצאתי את האמת. התחלתי לשתף אחרים בהתלהבות בתקוות המלכות שהייתה לי. ככל שלמדתי את הפרסומים הללו כך הבנתי יותר את האמת ופיתחתי רצון עז לשרת את יהוה.‏

‏”ידעתי שאסבול בשל אמונותיי. זו הייתה תקופת מלחמה, ולא הייתה לי כל כוונה להרוג אף אחד. כדי להיערך למבחנים שציפו לי התחלתי ללמוד בעל־פה פסוקים מן המקרא כגון מתי י’:28 ו־‏כ”ו:52‏. הייתי נחוש לשמור תמיד אמונים ליהוה גם אם אשלם על כך בחיי!‏

‏”בהגיעי לגיל 18 בשנת 1944 נקראתי לשרת בצבא. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מצאתי את עצמי בקרב בני אמונתי — אחים צעירים אחרים בגיל צבא שהתאספו גם הם בנקודת הגיוס. אמרנו בתוקף לרשויות שלא ניטול חלק במלחמה. אנשי הצבא זעמו ואיימו שהם ירעיבו אותנו, יאלצו אותנו לחפור תעלות או יירו בנו. ללא פחד השבנו: ’אנחנו בידיכם. אבל למרות כל מה שתעשו לנו, לא נפר את מצוות אלוהים: ”לא תרצח”’ (‏שמ’ כ’:13‏).‏

‏”שני אחים ואני נשלחנו לבלרוס לעבוד בשדות ולשפץ בתים שניזוקו. אני עדיין זוכר את נזקי המלחמה המחרידים שנראו בפאתי מינסק. עצים חרוכים היו פזורים בדרכים. גופות לא־קבורות ופגרי סוסים נפוחים היו שרועים בתעלות וביער. ראיתי עגלות  וכלי ארטילריה נטושים ואפילו שברי מטוס. כאן לנגד עיניי חזיתי בתוצאות הפרת מצוות אלוהים.‏

‏”המלחמה הסתיימה ב־1945, אך למרות זאת נידונו לעשר שנות מאסר בגין סירובנו להילחם. בשלוש השנים הראשונות לא יכולנו להתרועע עם אחים אחרים ולא היה לנו שום מזון רוחני בדמות ספרות מודפסת. יכולנו להתכתב עם כמה אחיות, אבל גם הן נעצרו ונידונו ל־25 שנות מאסר במחנה עבודה.‏

‏”בהמשך זכינו לשחרור מוקדם בשנת 1950 ושבנו הביתה. בתקופת מאסרי נעשו אמי ואחותי הצעירה מריה עדות־יהוה. אחיי הגדולים טרם נעשו עדים, אבל הם למדו את המקרא. מאחר שהייתי פעיל בהכרזת הבשורה רצתה סוכנות הביטחון הסובייטית לשלוח אותי שוב לכלא. באותו זמן ביקשו ממני האחים האחראים על הפעילות לסייע בהפקת הספרות במחתרת. הייתי בן 24”.‏

הכנת ספרות

‏”העדים אהבו לומר: ’אם פעילות המלכות תוחרם מעל פני השטח, היא תמשיך מתחת לפני השטח’ (‏מש’ כ”ח:28‏). רוב עבודות ההדפסה שלנו בעת ההיא נעשו במקומות מסתור מתחת לפני הקרקע. ’חדר העבודה’ הראשון שלי היה בונקר בשטח שבו התגורר אחי הגדול דמיטרי. לעיתים נותרתי בבונקר במשך שבועיים רצופים. אם מנורת הנפט כבתה ממחסור בחמצן הייתי שוכב ומחכה עד אשר יתמלא החדר באוויר צח.‏

תרשימי הבונקר הסודי שמתחת לבית שבו שכפל ניקולאי ספרות

 ‏”יום אחד שאל אותי אח שעבדתי אתו: ’ניקולאי, כבר נטבלת?’ אף ששירתי עד אז את יהוה כבר 11 שנה טרם נטבלתי. לכן הוא שוחח אתי על כך, ובאותו לילה, בגיל 26, נטבלתי באגם. בחלוף שלוש שנים קיבלתי תפקיד נוסף: חבר בוועד הארצי. בתקופה ההיא האחים שעדיין היו חופשיים החליפו את מי שנעצרו, ופעילות המלכות נמשכה”.‏

קשיי העבודה מתחת לאדמה

‏”עבודות הדפוס מתחת לפני הקרקע היו קשות בהרבה ממאסר! כדי לחמוק מעיני הקג”ב לא יכולתי במשך שבע שנים לנכוח באסיפות הקהילה והיה עליי לדאוג בעצמי לרוחניותי. ראיתי את משפחתי אך ורק כאשר הלכתי לבקר אותם, וזה קרה לעיתים רחוקות. למרות זאת, הם הבינו את מצבי, והדבר עודד אותי. המתח המתמיד והצורך הבלתי פוסק להיות זהיר התישו את כוחי. היה עלינו להיות מוכנים לכול. לדוגמה, ערב אחד הגיעו שני שוטרים אל הבית שבו שהיתי. קפצתי מן החלון בצדו השני של הבית ורצתי אל היער. בהגיעי לשדה שמעתי קולות שריקה מוזרים. כששמעתי יריות רובה הבנתי שאלו היו שריקות קליעים! אחד מרודפיי זינק על גב סוס וירה לעברי ללא הפסק תוך כדי רכיבה עד אשר נגמרה לו התחמושת. אחד הקליעים פגע בזרועי. לבסוף, אחרי מרדף של חמישה קילומטרים, הסתתרתי ביער וחמקתי מהם. מאוחר יותר נאמר לי במשפטי שהם ירו עליי 32 פעם!‏

‏”מאחר שביליתי זמן רב מתחת לפני האדמה הייתי חיוור מאוד. הדבר הסגיר מייד את מה שאני עושה. לכן השתדלתי להיות זמן רב ככל האפשר בשמש. החיים מתחת לאדמה גם פגעו בבריאותי. יום אחד לא יכולתי אף לנכוח בישיבה חשובה עם אחים אחרים משום שדיממתי מאפי ומפי”.‏

מעצרו של ניקולאי

במחנה העבודה במורדוביה, 1963

‏”בתאריך 26 בינואר 1957 נעצרתי. כעבור שישה חודשים הכריז בית המשפט העליון של אוקראינה את גזר דיני. נידונתי למוות מול כיתת יורים, אבל מאחר שעונש המוות בוטל במדינה הומתק עונשי ל־25 שנות מאסר. שמונה מאתנו נידונו לסך כולל של  130 שנות מאסר במחנות עבודה. נשלחנו למחנות במורדוביה שבהם היו כ־500 עדים. התאספנו בסתר בקבוצות קטנות כדי ללמוד את המצפה. סוהר אחד שבחן חלק מכתבי העת המוחרמים שלנו אמר: ’אם תמשיכו לקרוא אותם אתם תהיו בלתי מנוצחים!’ תמיד עבדנו בחריצות ולא פעם עשינו אף יותר ממה שהתבקשנו. למרות זאת, מפקד המחנה התלונן: ’העבודה שאתם עושים כאן לא חשובה לנו. אנחנו צריכים את הנאמנות ואת המסירות שלכם’”.‏

‏”תמיד עבדנו בחריצות ולא פעם עשינו אף יותר ממה שהתבקשנו”‏

נאמנותו לא דעכה

אולם מלכות בעיר וליקיי לוקי

לאחר ששוחרר ממחנה העבודה ב־1967 עזר דוד ניקולאי בארגון קהילות באסטוניה ובסנט פטרסבורג שברוסיה. בתחילת 1991 בוטל גזר הדין משנת 1957 בשל היעדר ראיות לביצוע פשע. באותה עת זוכו עדים רבים שסבלו תחת ידן הקשה של הרשויות. בשנת 1996 עבר ניקולאי לעיר וליקיי לוקי שבמחוז פסקוב כ־500 קילומטר מסנט פטרסבורג. הוא קנה בית קטן, ובשנת 2003 נבנה אולם מלכות בשטחו. כיום מתאספות שם שתי קהילות משגשגות.‏

בעלי ואני משרתים במשרד הסניף של עדי־יהוה ברוסיה. במרס 2011, חודשים ספורים לפני מותו, ביקר אותנו בפעם האחרונה דוד ניקולאי. מילותיו ריגשו אותנו עמוקות כאשר אמר לנו עם ניצוץ בעיניו: ”נדמה לי שאפשר לומר שהיום השביעי של הצעדה סביב יריחו החל” (‏יהו’ ו’:15‏). הוא היה בן 85. אף שלא היו לו חיים קלים הוא תיאר אותם במילים הבאות: ”עד כמה אני מאושר שכשהייתי צעיר החלטתי לשרת את יהוה! מעולם לא התחרטתי על כך!”‏