עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  ספטמבר 2015

 סיפור חיים

ברכת יהוה העשירה את חיי

ברכת יהוה העשירה את חיי

נולדתי בשנת 1927 בעיירה הקטנה וואקה במחוז ססקצ’וון שבקנדה. לאבי ואמי היו שבעה ילדים — ארבעה בנים ושלוש בנות — כך שבשלב מוקדם בחיי ידעתי איך זה לחיות במחיצת אחרים.‏

משפחתי חוותה על בשרה את תקופת המשבר הכלכלי הקשה בשנות ה־30 הידועה בכינוי ”השפל הגדול”. לא היינו עשירים, אבל לא חסר לנו מזון. היו לנו כמה תרנגולות ופרה אחת, ולכן תמיד היו לנו ביצים, חלב, שמנת, גבינה וחמאה. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לכל אחד בחווה המשפחתית היו מטלות.‏

יש לי זיכרונות נעימים רבים מאותם ימים, כמו ריח התפוחים המתקתק שמילא את החדר. אבי נהג ללכת העירה בסתיו כדי למכור את תוצרי החווה וחזר פעמים רבות כשבאמתחתו ארגז של תפוחים טריים ישר מן העץ. איזה תענוג היה זה לאכול מדי יום תפוח עסיסי!‏

משפחתי לומדת את האמת

כשהייתי בת שש שמעו הוריי על האמת. בנם הבכור, ג’וני, מת זמן קצר לאחר לידתו. הוריי הנסערים שאלו את הכומר המקומי: ”איפה נמצא ג’וני?” הכומר אמר להם שהתינוק טרם הוטבל ולכן הוא אינו בשמיים אלא בלימבו. עוד אמר הכומר שאם הוריי ישלמו לו הוא יתפלל שג’וני יצא מן הלימבו וייכנס לשמיים. איך היית מרגיש אם היית במקומם? אבי ואמי התאכזבו קשות והחליטו שלא לדבר שוב עם אותו כומר. אך הם עדיין תהו מה עלה בגורלו של ג’וני.‏

יום אחד נתקלה אמי בספרון היכן המתים? ‏(בלעז) שיצא לאור מטעם עדי־יהוה וקראה אותו בשקיקה. כשחזר אבי הביתה היא אמרה לו בהתרגשות: ”אני יודעת איפה ג’וני! הוא עכשיו ישן, אבל יום אחד הוא יתעורר”. באותו ערב קרא אבי את כל הספרון. הוריי התנחמו מן הידיעה שלפי המקרא המתים ישנים ושבעתיד תהיה תחיית מתים (‏קהלת ט’:5,‏ 10;‏ מה”ש כ”ד:15‏).‏

מה שהם מצאו שינה את חיינו לטובה והעניק לנו נחמה ואושר. הם החלו לקבל שיעורי מקרא מן העדים ולנכוח באסיפות עם הקהילה הקטנה בוואקה, אשר רוב חבריה היו מרקע אוקראיני. עד מהרה היו אמי ואבי פעילים בהכרזת הבשורה הטובה.‏

כעבור זמן קצר עברנו למחוז קולומביה הבריטית והתקבלנו באחת הקהילות שם בזרועות פתוחות. אני נזכרת בעונג איך היינו מתכוננים כמשפחה לשיעור המצפה באסיפות של ימי ראשון. כולנו פיתחנו אהבה עמוקה ליהוה ולאמת המקראית. ראיתי כיצד חיינו נעשים עשירים וכיצד יהוה מברך אותנו.‏

 מובן שלא היה לנו קל כילדים לדבר עם אחרים על אמונתנו. אך אחד הדברים שעזרו לנו מאוד היא שאחותי הקטנה אווה ואני הכנו פעמים רבות את הצגת הדברים של החודש והדגמנו אותה באסיפת השירות. למרות הביישנות שלנו זו הייתה בשבילנו דרך נפלאה ללמוד איך לדבר עם אחרים על המקרא. אני כל כך אסירת תודה על ההכשרה שקיבלנו בהכרזת הבשורה!‏

אחת החוויות הבולטות בילדותנו הייתה לארח בביתנו אחים בשירות המורחב. לדוגמה, עד כמה נהנינו כאשר משגיח הנפה שלנו, ג’ק נתן, ביקר בקהילתנו והתארח בביתנו.‏ * זו הייתה הנאה צרופה לשמוע את סיפוריו הרבים מספור, ושבחיו הכנים עוררו בנו את הרצון לשרת את יהוה בנאמנות.‏

אני זוכרת שחשבתי, ”כשאגדל אני רוצה להיות כמו אח נתן”. לא תיארתי לעצמי אז שדוגמתו סייעה לי להיערך לקריירה בשירות המורחב. כבר בגיל 15 הייתי נחושה לשרת את יהוה, ובשנת 1942 נטבלנו אווה ואני.‏

מבחני אמונה

במרוצת מלחמת העולם השנייה כאשר התעצמו רגשי הפטריוטיות סולקו מבית־הספר שתי אחיותיי ואחד מאחיי בידי גברת סקוט, שהייתה מורה חסרת כל סובלנות. מדוע הם סולקו? משום שהם סירבו להצדיע לדגל. אחר כך היא יצרה קשר עם מורתי ולחצה עליה לסלק גם אותי. אבל מורתי אמרה לה: ”אנחנו חיים במדינה חופשית, ויש לנו זכות שלא להשתתף בטקסים פטריוטיים”. למרות הלחצים הרבים מצד גברת סקוט אמרה מורתי בתקיפות: ”זו החלטתי”.‏

על כך השיבה לה גברת סקוט: ”לא, זו לא החלטתך. אני אדווח עלייך אם לא תסלקי את מליטה”. מורתי הסבירה להוריי שכדי להמשיך בעבודתה אין לה ברירה אלא לסלק אותי, למרות שהיא מאמינה שזהו צעד פסול. מכל מקום, השגנו חומרי לימוד שיכולנו ללמוד בבית. כעבור זמן קצר עברנו למקום אחר המרוחק כ־30 קילומטר, ושם התקבלנו לבית־ספר אחר.‏

בשנות המלחמה הוחרמה הספרות שלנו, אך המשכנו לבשר מבית לבית בעזרת המקרא. כתוצאה מכך נעשינו מיומנים בהכרזת הבשורה הטובה על המלכות ישירות מכתבי־הקודש, והדבר עזר לנו לגדול מבחינה רוחנית ולהתנסות בתמיכת יהוה.‏

מצטרפת לשירות המורחב

היה לי כישרון בעיצוב שיער ואף זכיתי בכמה פרסים

מייד לאחר שסיימנו את לימודינו בבית־הספר התחלנו אווה ואני בשירות החלוצי. לפרנסתי עבדתי בתחילה במעדנייה. עם הזמן עברתי קורס תסרוקות בן שישה חודשים, דבר שתמיד אהבתי לעשות בבית. מצאתי עבודה במספרה יומיים בשבוע, וגם לימדתי עיצוב שיער פעמיים בחודש. כך יכולתי להתפרנס ולשרת בשירות המורחב.‏

בשנת 1955 רציתי לנכוח בכינוס ”המלכות המנצחת” בניו יורק סיטי שבארה”ב ובנירנברג שבגרמניה. לפני שנסעתי לניו יורק פגשתי את אח נתן נור מן המשרדים הראשיים. הוא ואשתו  נכחו בכינוס בוונקובר שבקנדה. במהלך ביקורם התבקשתי לספר את אחות נור. אח נור היה מרוצה מהתוצאה ורצה להיפגש אתי. במרוצת שיחתנו סיפרתי לו שאני מתכננת לבקר בניו יורק לפני נסיעתי לגרמניה. הוא הזמין אותי לעבוד תשעה ימים בבית־אל שבברוקלין.‏

נסיעה זו שינתה את חיי. בניו יורק פגשתי אח צעיר בשם תיאודור (טד) ג’רס. זמן קצר לאחר שפגשתי אותו הוא שאל אותי להפתעתי: ”את חלוצה?” ”לא”, השבתי. חברתי לאבון שמעה זאת במקרה והתפרצה לשיחה: ”כן, היא חלוצה”. טד היה מבולבל ושאל את לאבון: ”אז מי כאן יודעת יותר טוב, את או היא?” הסברתי לו ששירתי כחלוצה והתכוונתי להתחיל שוב מייד לאחר שובי מהכינוסים.‏

האדם הרוחני שאתו התחתנתי

טד נולד בשנת 1925 בקנטקי שבארה”ב, ובגיל 15 נטבל כסמל להקדשת חייו ליהוה. אף שאיש מבני משפחתו לא נכנס לאמת הוא הצטרף כעבור שנתיים לשורות החלוצים הרגילים. בזאת החל קריירה של קרוב ל־67 שנה בשירות המורחב.‏

ביולי 1946 בגיל 20 סיים טד את לימודיו בכיתה השביעית של גלעד — בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה. בהמשך שירת כמשגיח נודד בקליבלנד שבאוהיו. בחלוף ארבע שנים בקירוב, בשנת 1951, התמנה למשרת הסניף באוסטרליה.‏

טד היה בכינוס בנירנברג שבגרמניה ובילינו זמן מה ביחד. נוצר בינינו קשר רומנטי. שמחתי שמטרותיו היו ממוקדות בשירות יהוה בלב ונפש. הוא היה אדם מסור מאוד — רציני במסירותו אבל טוב לב וידידותי באופיו. הרגשתי שטובת אחרים חשובה לו יותר מטובתו שלו. לאחר הכינוס חזר טד לאוסטרליה ואני חזרתי לוונקובר, אבל שמרנו על קשר בהתכתבות.‏

אחרי סך כולל של כחמש שנות שירות באוסטרליה שב טד לארצות הברית ובהמשך עבר לשרת כחלוץ בוונקובר. שמחתי לראות עד כמה משפחתי אוהבת אותו. אחי הגדול, מייקל, גונן עליי מאוד ולא פעם הביע דאגה אם אח צעיר התעניין בי. אבל טד התחבב מהר מאוד על מייקל. ”מליטה”, אמר לי אחי, ”יש לך כאן בחור טוב. כדאי שתתייחסי אליו יפה ושתהיי חכמה מספיק בשביל לא לאבד אותו”.‏

לאחר שנישאנו בשנת 1956 נהנינו יחד משנים מאושרות רבות בשירות המורחב

גם אני אהבתי מאוד את טד. התחתנו ב־10 בדצמבר 1956. שירתנו יחד כחלוצים בוונקובר, ואחר כך בקליפורניה, ובהמשך נשלחנו לשרת בשירות הנפתי במיזורי ובארקנזס. במשך כ־18 שנה היה לנו מדי שבוע בית אחר, שכן שירתנו בשירות הנפתי והמחוזי בשטח רחב ידיים בארצות הברית. היו לנו חוויות נפלאות בשירות והתרועעות מהנה עם אחים ואחיות, והדבר פיצה מעל ומעבר על האי־נוחות שבחיים על מזוודות.‏

אחד הדברים שכיבדתי במיוחד אצל טד היה שהוא אף פעם לא התייחס ליחסיו עם יהוה כאל דבר מובן מאליו. הוא הוקיר את שירותו המקודש עבור הישות הנעלה ביותר ביקום. אהבנו לקרוא וללמוד יחד את המקרא. בלילות לפני השינה כרענו ברך ליד המיטה, והוא התפלל עבור שנינו. אחר כך נשאנו כל אחד תפילה אישית. תמיד ידעתי מתי טד מוטרד מעניין רציני כלשהו. הוא היה קם מן המיטה, כורע שוב על ברכיו ומתפלל תפילה ארוכה וחרישית. הערכתי מאוד את העובדה  שהוא תמיד רצה להתפלל ליהוה בנושאים גדולים וקטנים.‏

מספר שנים לאחר שנישאנו הסביר לי טד שהוא עומד להתחיל ליטול מן הסמלים בערב הזיכרון. ”התפללתי על כך בעוצמה כדי להיות בטוח לחלוטין שאני עושה את מה שיהוה רוצה ממני”, אמר. לא הייתי מופתעת לגמרי מכך שהוא נמשח ברוח אלוהים כדי לשרת בשמיים. ראיתי זאת לזכות לתמוך באחד מאחי המשיח (‏מתי כ”ה:35–40‏).‏

תחום חדש בשירות המקודש

בשנת 1974, להפתעתנו הרבה, הוזמן טד לשרת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה. בהמשך נקראנו לשרת בבית־אל שבברוקלין. בשעה שמילא טד את תפקידיו בגוף המנהל עבדתי במשק הבית או במספרה.‏

כחלק מתפקידיו של טד הוטל עליו לבקר בסניפים שונים. הוא התעניין במיוחד בפעילות הבישור בארצות שמאחורי מסך הברזל. יום אחד, במהלך חופשה בשבדיה אשר נזקקנו לה מאוד, אמר לי טד: ”מליטה, פעילות הבישור אסורה בפולין, והייתי מאוד רוצה לעזור לאחים שם”. לכן הוצאנו ויזות ונסענו לפולין. טד נפגש עם חלק מן האחים שהשגיחו על פעילותם של עדי־יהוה, והם יצאו להליכה ארוכה כדי שאיש לא יוכל לשמוע את שיחתם. במשך ארבעה ימים ערכו האחים ישיבות אינטנסיביות, אבל שמחתי לראות עד כמה אהב טד לעזור למשפחתו הרוחנית.‏

ביקורנו הבא בפולין היה בנובמבר 1977. האחים פ. וו. פראנץ, דניאל סידליק וטד ערכו שם את הביקור הרשמי הראשון מטעם הגוף המנהל. פעילותנו הייתה עדיין אסורה, אבל שלושת חברי הגוף המנהל האלה הצליחו לשוחח עם משגיחים, חלוצים ועדים ותיקים בערים שונות.‏

טד ואחרים במשרד המשפטים במוסקבה אחרי שפעילותנו זכתה להכרה רשמית

כעבור שנה כאשר ביקרו בפולין מילטון הנשל וטד, הם נפגשו עם פקידי ממשל אשר נעשו יותר סובלניים כלפינו וכלפי פעילויותינו. בשנת 1982 הרשתה ממשלת פולין לאחינו לערוך כינוסים חד־יומיים. בחלוף שנה נערכו כינוסים גדולים יותר, מרביתם באולמות שכורים. בשנת 1985, בשעה שהאיסור על פעילותנו היה עוד בתוקף, הותר לנו לערוך ארבעה כינוסים באיצטדיונים גדולים. ואז, במאי 1989, בשעה שנערכו תוכניות לכינוסים גדולים אף יותר, העניקה ממשלת פולין לעדי־יהוה הכרה חוקית. מעטים האירועים שהסבו לטד שמחה גדולה יותר.‏

כינוס מחוזי בפולין

 התמודדות עם קשיים בריאותיים

בשנת 2007 היינו בדרכנו לחנוכת סניף בדרום אפריקה. באנגליה סבל טד מלחץ דם גבוה, ואחד הרופאים יעץ לו לדחות את נסיעתו. לאחר שהתאושש שבנו לארצות הברית. אך כעבור מספר שבועות לקה טד בשבץ מוחי חמור ששיתק את צדו הימני.‏

החלמתו הייתה איטית, ובתחילה לא יכול היה ללכת אל המשרד. אך שמחנו שדיבורו לא נפגע. למרות מגבלותיו הוא ניסה להמשיך בשגרת חייו ואף השתתף דרך הטלפון בישיבות השבועיות של הגוף המנהל מהסלון שלנו.‏

טד העריך מאוד את הטיפולים הפיזיותרפיים שקיבל במרפאת בית־אל. אט אט השתקמה חלק ניכר מיכולת הניידות שלו. הוא הצליח למלא כמה מתפקידיו התיאוקרטיים ותמיד שמר על מצב רוח מרומם.‏

כעבור שלוש שנים לקה בשבץ נוסף ומת בשלווה ביום רביעי ב־9 ביוני 2010. אף שתמיד ידעתי שטד יצטרך לסיים את חייו הארציים, אינני יכולה לתאר את הכאב שחשתי על אובדנו ועד כמה הוא חסר לי. למרות זאת, יום יום אני מודה ליהוה על העזרה שעלה בידי להעניק לטד. נהנינו יחד מלמעלה מ־53 שנה בשירות המורחב. אני מודה ליהוה על כך שטד עזר לי להתקרב עוד יותר אל אבי השמימי. כיום אין לי ספק שמשימתו החדשה מסבה לו הנאה וסיפוק מרביים.‏

התמודדות עם קשיים חדשים בחיים

נהניתי מאוד לעבוד ולתת הכשרה במספרה של בית־אל

לאחר כל כך הרבה שנים עסוקות ומאושרות עם בעלי לא היה קל להסתגל לקשיים הנוכחיים. טד ואני אהבנו לפגוש אורחים בבית־אל ובאולם המלכות שלנו. כעת כשטד יקירי אינו כאן ואני כבר לא חזקה כבעבר, אני פחות מבלה בחברת אחרים. למרות זאת, אני עדיין נהנית להימצא במחיצת אחיי ואחיותיי היקרים בבית־אל ובקהילה. השגרה בבית־אל אינה קלה, אבל אני שמחה שיש לי אפשרות לשרת כך את אלוהים. כמו כן, אהבתי לפעילות הבישור בשום אופן לא דעכה. אף שאני מתעייפת ואינני יכולה לעמוד על רגליי זמן ממושך, אני שואבת סיפוק רב מן הבישור ברחובות וממתן שיעורי מקרא.‏

כשאני רואה את כל הדברים הנוראיים שקורים היום בעולם, עד כמה אני שמחה שזכיתי לשרת את יהוה לצד בן זוג כל כך נפלא! ברכת יהוה אכן העשירה את חיי (‏מש’ י’:22‏).‏

^ ס' 13 סיפור חייו של ג’ק נתן התפרסם בהוצאת המצפה מ־1 בספטמבר 1990, עמ’ 10–14 (אנג’).‏