עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  יולי 2015

האם זה משנה מי מבחין בעבודתך?‏

האם זה משנה מי מבחין בעבודתך?‏

עבודות בנייה לא היו דבר חדש לבצלאל ולאהליאב. סביר להניח שכעבדים במצרים הם הכינו לבנים רבות מאוד, עבודה שלא הותירה בהם זיכרונות נעימים. אבל השנים האלה כבר מאחוריהם. כעת הם יהפכו לאומנים מן השורה הראשונה, שכן הם התבקשו לנצח על מלאכת בניית המשכן (‏שמ’ ל”א:1–11‏). למרות זאת, מעטים יזכו אי פעם לראות חלק מיצירותיהם המדהימות. האם חוסר הכרה מצד אחרים יעורר בהם תסכול? האם באמת היה זה משנה מי הבחין בעבודתם? האם זה משנה מי מבחין בעבודתך שלך?‏

יצירות מרהיבות עין שרק מעטים ראו

חלק מכלי המשכן היו יצירות אומנות של ממש. תן דעתך, למשל, לכרובים מזהב שהיו מעל ארון הברית. השליח פאולוס תיאר אותם כ”מפוארים” (‏עב’ ט’:5‏). דמיין לעצמך את יופיין העצום של דמויות אלו שהיו בנויות מזהב מפוסל בפטיש (‏שמ’ ל”ז:7–9‏).‏

אם היו מוצאים היום את יצירות כפיהם של בצלאל ושל אהליאב, הן היו ראויות להימצא במוזיאונים הנחשבים ביותר, לעיניהם המתפעלות של ההמונים. אך בתקופה שבה הוכנו, כמה אנשים זכו לראות את הדרן? הכרובים היו ממוקמים בקודש הקודשים, ולכן רק הכוהן הגדול זכה לראותם כאשר נכנס לשם פעם אחת בשנה בלבד, ביום הכיפורים (‏עב’ ט’:6, 7‏). משום כך מעטים מאוד זכו לראותם.‏

מציאת סיפוק ללא הכרה מצד הסביבה

אם היית במקומם של בצלאל ואהליאב ועבדת קשה בהכנת יצירות אומנות מופלאות אלה, איך היית מרגיש לנוכח הידיעה שמעטים מאוד יראו את יצירותיך? כיום אנשים חשים תחושת הגשמה כאשר הם זוכים לשבחים ולהערצה מצד הסובבים אותם. זהו מדד לערך עמלם. אבל לא כך הוא אצל עובדי יהוה. בדומה לבצלאל ואהליאב, אנו מוצאים סיפוק בעשיית רצון אלוהים ובידיעה שהוא מרוצה מאתנו.‏

 בימי ישוע נהגו מנהיגי הדת לשאת תפילות בצורה שנועדה להרשים אחרים. אך ישוע המליץ על גישה אחרת: להתפלל בכנות וללא כל שאיפה לזכות לשבחים מצד המתבוננים מן הצד. ומה תהיה התוצאה? ”אביך המביט בסתר יגמול לך” (‏מתי ו’:5, 6‏). ברור אפוא שמה שחשוב הוא לא מה שאחרים חושבים על תפילותינו, אלא מה שיהוה חושב עליהן. דעתו היא שהופכת את תפילותינו ליקרות ערך. כך הוא לגבי כל דבר שאנו עושים בשירותנו המקודש. חשיבותו אינה נמדדת על־ידי ההכרה מצד הסביבה; למעשה, שירותנו משמח את לב יהוה, ”המביט בסתר”.‏

לאחר שהושלמה בניית המשכן כיסה ענן ”את אוהל מועד, וכבוד יהוה מָלֵא את המשכן” (‏שמ’ מ’:34‏). הייתה זו עדות ברורה לכך שיהוה שבע רצון. מה לדעתך הרגישו באותו רגע בצלאל ואהליאב? אף ששמותיהם לא נחקקו על יצירות כפיהם, הם ודאי חשו סיפוק מן הידיעה שברכת אלוהים שורה על כל מאמציהם (‏מש’ י’:22‏). אין ספק שבחלוף השנים הם שמחו מאוד לראות שיצירות כפיהם המשיכו להיות בשימוש בשירות יהוה. כאשר הם יוקמו לתחייה בעולם החדש הם ודאי ישמחו לשמוע שהמשכן שימש בעבודת אלוהים האמיתית במשך כ־500 שנה!‏

גם אם איש אינו רואה את השירות שאתה מבצע בענווה ובנפש חפצה, יהוה רואה!‏

כיום בארגון יהוה האנימטורים, האומנים, המוזיקאים, הצלמים, המתרגמים והכותבים עובדים כולם בעילום שם. במובן זה איש אינו ”רואה” את מה שהם עושים. את אותו הדבר ניתן לומר על מרבית העבודה הנעשית ביותר מ־110,000 הקהילות שברחבי תבל. מי רואה את האח האחראי על החשבונות ממלא את הטפסים הנחוצים בסוף החודש? מי רואה את המזכיר מכין את דוח שירות השדה של הקהילה? מי רואה את האח או האחות המבצעים תיקון הכרחי באולם המלכות?‏

בסוף חייהם לא היו בידיהם של בצלאל ואהליאב, כגמול על עיצוביהם המרהיבים ועל מלאכתם האיכותית, פרסים או מדליות או לוחות הוקרה שאותם יכלו להציג לעיני כול. אך הם השיגו דבר יקר פי כמה — מעמד רצוי בעיני יהוה. אנו סמוכים ובטוחים שיהוה הבחין בעבודתם. הבה נחקה את דוגמתם של בצלאל ואהליאב אשר שירתו בענווה ובנפש חפצה.‏