עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  מאי 2015

 סיפור חיים

אני זוכר את אהבתי הראשונה ומחזיק מעמד

אני זוכר את אהבתי הראשונה ומחזיק מעמד

היה זה בתחילת קיץ 1970. שכבתי במיטתי בבית החולים ואלי פורג’ שבפניקסוויל, פנסילבניה, ארצות הברית. אח אחד מדד כל חצי שעה את לחץ הדם שלי. הייתי חייל בן 20 וסבלתי ממחלה זיהומית קשה. האח, שהיה מבוגר ממני בשנים ספורות, נראה מוטרד. כשלחץ הדם שלי הלך וירד אמרתי לו, ”בטח אף פעם לא ראית אדם גוסס ומת, נכון?” הצבע אזל מפניו, והוא השיב, ”לא, אף פעם”.‏

בימים ההם העתיד שלי נראה קודר. אבל איך בכלל הגעתי לבית החולים? הרשו לי לספר לכם מעט מסיפור חיי.‏

היחשפותי הראשונה למלחמה

חליתי כששירתי כטכנאי חדר ניתוח במלחמת וייטנאם. אהבתי לעזור לחולים ולפצועים ושמתי לי למטרה להפוך למנתח. נָחַתי בווייטנאם ביולי 1969. כמו כל החדשים נתנו לי שבוע אוריינטציה כדי שאסתגל לאזור הזמן השונה ולחום היוקד.‏

זמן קצר לאחר שהתייצבתי בבסיס שלי בבית חולים כירורגי בדונג טאם שבדלתת המקונג הגיעו מסוקים רבים עמוסים בפצועים. הייתי מאוד פטריוטי ואהבתי לעבוד, ולכן רציתי מייד להיות מעורב. הפצועים הוכנו ואז הובהלו אל מכולות המתכת הממוזגות ששימשו כחדרי ניתוח. בתוך החלל הקטן הזה הצטופפו מנתח, מרדים, אח רחוץ ואח מסתובב ועשו כל מאמץ להציל חיים. שמתי לב שבתוך המסוקים נותרו שקים שחורים גדולים אשר לא פורקו. אמרו לי שהשקים האלה מכילים חלקי גופות של חיילים שהתפוצצו ונקרעו לגזרים בקרבות. כך נחשפתי לראשונה למלחמה.‏

חיפושי אחר אלוהים

בצעירותי נחשפתי במידת מה לאמת

בצעירותי נחשפתי במידת מה לאמת שמלמדים עדי־יהוה. אמי היקרה למדה את המקרא בסיועם של העדים, אבל לא התקדמה עד לשלב הטבילה. נהניתי מאוד לנכוח בשיעורים שקיבלה אמי. בערך באותו זמן חלפתי ליד אולם מלכות עם אבי החורג.  שאלתי אותו, ”מה זה המקום הזה?” והוא השיב, ”אף פעם אל תתקרב לאנשים האלה!” אהבתי את אבי החורג ובטחתי בו, ולכן שמעתי בעצתו. בעקבות זאת איבדתי קשר עם עדי־יהוה.‏

לאחר שובי מווייטנאם חשתי שאני זקוק לאלוהים בחיי. זיכרונות כואבים הותירו אותי משותק מבחינה רגשית. נדמה היה שאף אחד לא ממש מבין מה קורה בווייטנאם. אני זוכר הפגנות שבהן המפגינים כינו את חיילי ארה”ב ’רוצחי תינוקות’ כי הגיעו דיווחים על ילדים חפים מפשע שנטבחו במלחמה.‏

כדי להשביע את רעבוני הרוחני התחלתי לנכוח בטקסים בכנסיות שונות. תמיד הייתה לי אהבה לאלוהים, אבל לא התרשמתי ממה שחוויתי בכנסיות. לבסוף הלכתי לאולם מלכות של עדי־יהוה בדלריי ביץ’ שבפלורידה. היה זה ביום ראשון, בפברואר 1971.‏

כשנכנסתי לאולם, ההרצאה הפומבית עמדה להסתיים, אז נשארתי לשיעור המצפה שנערך בהמשך. אינני זוכר על איזה נושא דיברו, אבל אני עדיין זוכר את הילדים הקטנים שדפדפו בדפי המקרא שלהם כדי למצוא פסוקים. זה ממש הרשים אותי! הקשבתי בשקט והתבוננתי. בצאתי מאולם המלכות ניגש אליי אח יקר בן 80 בערך. שמו היה ג’ים גרדנר. הוא הושיט לי את הספר האמת המובילה לחיי־נצח ושאל, ”היית רוצה את הספר?” קבענו להיפגש בחמישי בבוקר לשיעור המקרא הראשון שלנו.‏

באותו יום ראשון היה עליי לעבוד בלילה. עבדתי בחדר המיון בבית חולים פרטי בבוקה רטון שבפלורידה. המשמרת שלי הייתה מ־11 בלילה עד 7 בבוקר. היה זה לילה שקט, ויכולתי לקרוא את הספר האמת. אחות בכירה ניגשה אליי, חטפה את הספר מידיי, הביטה בכריכה וצעקה, ”אני מקווה שאתה לא מתכוון להיות אחד מהם!” חטפתי מידה את הספר ואמרתי לה, ”הגעתי רק עד לחצי הספר אבל נראה לי שזה מה שיקרה!” היא עזבה אותי לנפשי, ובאותו לילה סיימתי לקרוא אותו.‏

מורה המקרא שלי היה ג’ים גרדנר, אח משוח שהכיר את צ’ארלס טייז ראסל

בתחילת שיעור המקרא הראשון שלי עם אח גרדנר שאלתי, ”אז מה אנחנו הולכים ללמוד?” ”את הספר שנתתי לך”, השיב. ”כבר קראתי אותו”, אמרתי. אח גרדנר הגיב באדיבות ואמר, ”טוב, בוא נעבור על הפרק הראשון”. נדהמתי מכמות המידע שהחמצתי. הוא ביקש ממני לפתוח פסוקים רבים בתרגום המקרא שבידי, תרגום המלך ג’יימס באותיות אדומות. סוף סוף למדתי על האל האמיתי, יהוה. אח גרדנר, שנהגתי לקרוא לו בחיבה ג’ים, לימד אותי באותו בוקר שלושה פרקים מן הספר. מאז, מדי יום חמישי בבוקר למדנו  שלושה פרקים. נהניתי מאוד מהשיעורים האלה. איזו זכות הייתה זו ללמוד בעזרת אח משוח אשר הכיר אישית את צ’ארלס ט. ראסל!‏

כעבור מספר שבועות אישרו לי לשרת כמבשר הבשורה הטובה. ג’ים עזר לי להתמודד עם חששות רבים, כולל הקושי לבשר מבית לבית (‏מה”ש כ’:20‏). עם הזמן כשבישרתי עם ג’ים למדתי ליהנות מפעילות הבישור. אני עדיין מחשיב את השירות לזכות הגדולה מכל שנפלה בחלקי. עד כמה מהנה להיות שותפו של אלוהים לעבודה! (‏קור”א ג’:9‏).‏

אהבתי הראשונה ליהוה

עכשיו אספר לכם על משהו אישי מאוד — על אהבתי הראשונה ליהוה (‏ההת’ ב’:4‏). אהבתי ליהוה עזרה לי להתמודד עם זיכרונות כואבים מהמלחמה ועם ניסיונות וקשיים רבים אחרים (‏יש’ ס”ה:17‏).‏

אהבתי ליהוה עזרה לי להתמודד עם זיכרונות כואבים מהמלחמה ועם ניסיונות וקשיים רבים אחרים

נטבלתי ביולי 1971 בכינוס המחוזי ”שם אלוהים” באיצטדיון ינקי

אני זוכר יום מיוחד באביב 1971. זמן קצר קודם לכן סולקתי מן הדירה שבה הרשו לי הוריי להתגורר. אבי החורג לא היה מוכן שעד־יהוה יגור בשטח שלו! לא היה לי אז הרבה כסף. בבית החולים שבו עבדתי קיבלתי משכורת כל שבועיים ובדיוק הוצאתי את רוב המשכורת על בגדים אלגנטיים כדי שאוכל לבשר ולייצג כראוי את יהוה. היה לי חיסכון, אבל זה היה בבנק במישיגן, המדינה שבה גדלתי. לכן נאלצתי ללון במכוניתי למספר ימים. הייתי מתגלח ומתרחץ בחדרי שירותים בתחנות דלק.‏

יום אחד, בתקופה שבה לנתי במכוניתי, הגעתי לאולם המלכות שעתיים לפני המפגש לשירות  השדה. בדיוק סיימתי משמרת בבית החולים. כשישבתי מאחורי אולם המלכות הרחק מעיני אחרים הציפו אותי הזיכרונות מווייטנאם — ריח בשר אדם חרוך ומראות הדם הקרוש. יכולתי בשכלי לשמוע ולראות בבירור צעירים מתחננים אליי ושואלים, ”אני אצא מזה? אני אצא מזה?” ידעתי שהם ימותו, אבל ניסיתי לנחם אותם ככל יכולתי מבלי שעיניי יסגירו את האמת המרה. כשישבתי שם הייתי בסערת רגשות.‏

אני עושה כל מאמץ, בייחוד בשעת ניסיונות וקשיים, שלא לאבד את אהבתי הראשונה ליהוה

התפללתי ונהר של דמעות שטף את לחיי (‏תהל’ נ”ו:9‏). התחלתי לחשוב לעומק על תקוות תחיית המתים. ואז ניחתה עליי ההכרה: בתחיית המתים יתקן יהוה את כל הקטל שראיתי ואת הכאב הרגשי שאני ואחרים חווינו. אלוהים יקים לתחייה את הצעירים האלה, ותהיה להם ההזדמנות ללמוד את האמת עליו (‏מה”ש כ”ד:15‏). באותו רגע הוצף לבי באהבה ליהוה אשר חדרה עד עמקי נשמתי. יום זה הוא עדיין יום מיוחד עבורי. מאז אני עושה כל מאמץ, בייחוד בשעת ניסיונות וקשיים, שלא לאבד את אהבתי הראשונה ליהוה.‏

יהוה היה טוב אליי

במלחמה אנשים עושים דברים נוראיים, ואני לא יוצא מן הכלל. אבל מה שעוזר לי הוא להרהר בשניים מן הפסוקים האהובים עליי. הראשון הוא ההתגלות י”ב:10, 11 האומר שאת השטן אפשר לנצח לא רק בזכות העדות שבפינו אלא גם בדם השה. השני הוא גלטים ב’:20‏. מן הפסוק הזה אני יודע שהמשיח ישוע מת ‏”בעדי”. יהוה מביט בי מבעד לדמו של ישוע, והוא סלח לי על מה שעשיתי. ידיעת העובדה הזו מאפשרת לי ליהנות ממצפון מטוהר ומניעה אותי לעשות כל שבכוחי כדי לעזור לאחרים להכיר את האמת על אלוהינו הרחום, יהוה (‏עב’ ט’:14‏).‏

במבט לאחור אני מעריך מאוד את יהוה על כך שהוא תמיד דאג לי. לדוגמה, ביום שגילה ג’ים שאני לן במכוניתי הוא הפנה אותי לאחות שהייתה בעלת אכסניה. אני באמת מאמין שיהוה השתמש בג’ים ובאחות היקרה הזו כדי שיהיה לי מקום נחמד לגור בו. יהוה כל כך טוב! והוא דואג לעובדיו הנאמנים.‏

למדתי למצוא את האיזון בין קנאות לטקט

במאי 1971 היה עליי להגיע למישיגן כדי לטפל באיזה עניין מסוים. לפני שעזבתי את קהילת דלריי ביץ’ שבפלורידה מילאתי את תא המטען של מכוניתי בספרות, ונסעתי צפונה בכביש אינטרסטייט 75. תא המטען כבר התרוקן לפני שעזבתי את מדינת ג’ורג’יה הסמוכה. בישרתי בקנאות את הבשורה הטובה על המלכות בכל מיני מקומות. עצרתי בבתי סוהר ואפילו נתתי עלונים לגברים בחדרי השירותים בתחנות הרענון שבצד הדרך. עד היום אני תוהה אם חלק מהזרעים האלה נבטו (‏קור”א ג’:6, 7‏).‏

אבל אני חייב להודות שכשלמדתי את האמת לא הייתי הכי טקטי, בייחוד כשדיברתי עם משפחתי הקרובה. הואיל ובערה בי אהבתי הראשונה ליהוה, בישרתי להם באומץ לב אך בצורה בוטה. אני אוהב מאוד את אחיי, ג’ון ורון, ואילצתי אותם לשמוע את האמת. מאוחר יותר הייתי חייב להתנצל על חוסר הרגישות שלי. עם זאת, אני לעולם לא מפסיק להתפלל שהם יקבלו את האמת. מאז חינך אותי יהוה, ואני מגלה יותר טקט כשאני מבשר ומלמד (‏קול’ ד’:6‏).‏

 אהבות נוספות בחיי

אני בהחלט זוכר את אהבתי ליהוה, אבל אינני שוכח את האהבות הנוספות שלי בחיים. אהבתי השנייה היא אשתי היקרה, סוזן. ידעתי שאני רוצה שותפה שתעזור לי לבצע את הפעילות למען המלכות. סוזן היא אישה רוחנית חזקה. אני זוכר היטב ביקור אחד בביתה בתקופה שבה יצאנו. סוזן ישבה במרפסת הקדמית בבית הוריה בקראנסטון שברוד איילנד וקראה את המצפה כשהמקרא לידה. מה שהרשים אותי היה שהיא קראה את אחד המאמרים המשניים ופתחה את הפסוקים. חשבתי לעצמי, ’איזו אישה רוחנית!’ התחתנו בדצמבר 1971 ואני אסיר תודה על כך שמאז היא עומדת לצדי ותומכת בי. מה שאני באמת מעריך אצלה היא העובדה שהיא אומנם אוהבת אותי, אבל את יהוה היא אוהבת יותר.‏

עם אשתי סוזן ועם בנינו, פול וג’סי

סוזן ואני התברכנו בשני בנים, ג’סי ופול. יהוה היה אתם לאורך השנים (‏שמ”א ג’:19‏). הואיל ואימצו את האמת ללבם, הם גורמים לי ולסוזן להיראות טוב. הם ממשיכים לשרת את יהוה כי הם זוכרים את אהבתם הראשונה אליו. כל אחד מהם משרת בשירות המורחב כבר יותר מ־20 שנה. אני גם גאה בשתי כלותיי היפהפיות, סטפני וראקל,  שאני מחשיב אותן לבנותיי. שני בניי נשאו נשים רוחניות האוהבות את יהוה אלוהים בכל לבבן ובכל נפשן (‏אפ’ ו’:6‏).‏

נהנינו לבשר כמשפחה בשטחים דלי פעילות

אחרי טבילתי שירתי 16 שנה ברוד איילנד ורקמתי קשרי ידידות יקרים. שירתי לצד זקני־קהילה יוצאים מן הכלל, והם הותירו בי זיכרונות נפלאים רבים. בנוסף לכך, אני אסיר תודה לכל המשגיחים הנודדים, שמספרם רב מכדי להזכיר את שמם, אשר השפיעו עליי לטובה. מה גדולה היא הזכות לשרת לצד אחים שהחזיקו באהבתם ליהוה! בשנת 1987 עברנו לקרוליינה הצפונית כדי לשרת היכן שהיה צורך רב יותר, ושם יצרנו קשרי ידידות יקרים נוספים.‏ *

מדריך מפגש לשירות השדה במסגרת השירות הנפתי

באוגוסט 2002 נענינו סוזן ואני להזמנה להצטרף למשפחת בית־אל בפטרסון שבארצות הברית. עבדתי במחלקת שירות וסוזן במכבסה. היא אהבה לעבוד שם! ואז, באוגוסט 2005, הוענקה לי הזכות לשרת כחבר בגוף המנהל. חשתי שאינני ראוי לתפקיד. אשתי היקרה נלחצה מעצם המחשבה על האחריות, העבודה והנסיעות הכרוכות בכך. סוזן אף פעם לא אהבה לטוס, אבל אנחנו טסים הרבה! סוזן אומרת שדברים שאמרו לה באהבה נשות חברי גוף מנהל אחרות מגבירים בה את הנחישות לתמוך בי ככל האפשר. היא בהחלט עושה כן, ואני אוהב אותה על כך.‏

במשרדי אני מוקף בתמונות רבות שיש להן משמעות רבה עבורי. הן מזכירות לי עד כמה נפלאים חיי. כבר זכיתי לברכות נהדרות רבות על כך שאני עושה כל מאמץ לזכור את אהבתי הראשונה ליהוה!‏

אני נהנה מאוד לבלות במחיצת משפחתי

^ ס' 31 לפרטים על שירותו המורחב של אח מוריס ראה הוצאת המצפה מ־15 במרס 2006 עמוד 26‏.‏