עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אפריל 2015

 סיפור חיים

ברכות ”הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים”‏

ברכות ”הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים”‏

כשיצאתי לאוויר העולם במרס 1930 הייתי מוקף בקרובי משפחה וחברים ששירתו את יהוה בנאמנות. היה זה בכפר נמקומבה הסמוך לעיר לילוֹנגווֶה בארץ הנקראת כיום מלאווי. ב־1942 הקדשתי את חיי לאלוהים ונטבלתי באחד מנהרות ארצנו המרהיבים. במהלך 70 השנים שלאחר מכן השתדלתי ליישם את מה שהשליח פאולוס האיץ בטימותיאוס לעשות: ”הכרז את דבר אלוהים, עשה זאת בדחיפות, הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים” (‏טימ”ב ד’:2‏).‏

ביקורם הראשון של נתן ה. נור ומילטון ג’. הנשל במלאווי בתחילת 1948 הצית בי את הרצון לשרת את יהוה במסגרת השירות המורחב. אני זוכר בחיבה את דברי העידוד של אותם נציגים מהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין, ניו יורק. עמדנו כ־6,000 איש בשדה בוצי והקשבנו קשב רב להרצאה המעודדת שנאם אח נור בנושא: ”מנהיג נצחי לכל העמים”.‏

כשפגשתי את לידַסי, אחות מקסימה שגדלה אף היא במשפחה של עדי־יהוה, התברר לי שגם היא הציבה לעצמה את המטרה לשרת בשירות המורחב. בשנת 1950 התחתנו, ובשנת 1953 כבר היו לנו שני ילדים. למרות אחריות נוספת זו החלטנו שאוכל להתחיל לשרת כחלוץ רגיל. כעבור שנתיים הוזמנתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏

זמן קצר לאחר מכן נפלה בחלקי הזכות לבקר בקהילות שונות כמשגיח נפה. הודות לתמיכתה הרבה של לידסי עלה בידי לדאוג למשפחתי מבחינה חומרית ורוחנית ובה בעת לעסוק בפעילות זו.‏ * אך רצוננו העז היה ששנינו נשרת בשירות המורחב. בעזרת תכנון קפדני ובזכות שיתוף הפעולה מצד חמשת ילדינו התאפשר ללידסי להתחיל בשירות המורחב בשנת 1960.‏

הכינוסים חיזקו אותנו לקראת הרדיפות שנכונו לנו

בזמנים נוחים אלה שירתנו בשמחה את אחינו ואחיותינו בקהילות שונות. במסגרת שירותנו הגענו ממדרונותיו היפהפיים של רכס מולאנג’י בדרום עד לחופיו השלווים של אגם מלאווי הנמתח לאורך כמעט כל חלקה המזרחי של המדינה. ראינו את העלייה המתמדת במספר המבשרים ובמספר הקהילות בנפות שבהן שירתנו.‏

 בשנת 1962 נהנינו מהכינוס המחוזי ”מבשרים אמיצים”. במבט לאחור, אירועים רוחניים אלה היו בדיוק מה שנדרש לכולנו במלאווי על מנת להיערך לזמנים הקשים שנכונו לנו. כעבור שנה שוב ביקר אח הנשל במלאווי, ובכינוס מיוחד שנערך מחוץ לעיר בלנטייר נכחו כ־10,000 איש. כינוס מעודד זה היווה עבורנו מקור עזרה וחיזוק לקראת הניסיונות הבאים.‏

זמנים קשים

הפעילות הוצאה אל מחוץ לחוק, והממשלה עיקלה את הסניף

ב־1964 התנסו העדים בניסיונות קשים בשל סירובם להשתתף בפעילויות פוליטיות. מעל 100 אולמי מלכות ולמעלה מ־1,000 בתי עדים נהרסו בגל הרדיפות. עם זאת, התאפשר לנו להמשיך בשירות הנפתי עד שרשויות מלאווי הוציאו את פעילותם של העדים אל מחוץ לחוק ב־1967. הסניף בבלנטייר עוקל, השליחים גורשו ועדים מקומיים רבים, ובכללם אני ולידסי, הושלכו לכלא. לאחר שחרורנו המשכנו לשרת בשירות הנפתי במחתרת.‏

יום אחד באוקטובר 1972 יצאו לכיוון ביתנו כמאה חברי תנועה פוליטית הידועה כ”ליגת צעירי מלאווי”. אחד מהם הגיע אלינו בריצה לפניהם ואמר לי להסתתר מפני שהם מתכוונים להרוג אותי. אמרתי לאשתי ולילדיי להתחבא בין עצי הבננה שבקרבת מקום, ואז רצתי וטיפסתי על עץ מנגו גדול. משם צפיתי בביתנו וראיתי איך הם הורסים את כל חפצינו האישיים.‏

מאחר שאחינו לא התערבו בפוליטיקה הוצתו בתיהם

עם התגברות הרדיפות במלאווי ברחו אלפי עדים מהמדינה. משפחתנו שהתה במחנה פליטים במערב מוזמביק עד יוני 1974. באותו זמן התבקשנו לידסי ואני לשרת כחלוצים מיוחדים בעיירה דומווה שבמוזמביק, ליד גבול מלאווי. המשכנו לשרת שם עד 1975, השנה שבה זכתה מוזמביק לעצמאות מפורטוגל. ואז יחד עם עדים אחרים נאלצנו לשוב למלאווי ולרודפים שמהם נמלטנו.‏

עם שובנו למלאווי התמניתי לבקר בקהילות שונות בעיר הבירה לילוֹנגווֶה. למרות הרדיפות ולמרות כל הקשיים גדל מספר הקהילות בנפות שבהן זכינו לשרת.‏

תמיכת יהוה

פעם אחת הגענו לכפר בעיצומה של עצרת פוליטית. חלק מתומכי המפלגה גילו שאנחנו עדי־יהוה ואילצו אותנו לשבת בין חברי תנועת נוער פוליטית בשם ”החלוצים הצעירים של מלאווי”. התפללנו בעוז ליהוה וביקשנו שיעזור לנו וידריך אותנו במצב נפיץ זה. בסיום העצרת הם החלו להכות אותנו. לפתע הגיעה אישה מבוגרת בריצה וצעקה: ”בבקשה, עזבו אותם בשקט! זה הבן של אחי. תנו לו ללכת!” האחראי על העצרת  אמר: ”תנו להם ללכת!” אנחנו לא יודעים מה עבר בראשה של אותה אישה, כי היא לא הייתה קרובת משפחתנו. אנחנו בטוחים שיהוה שמע את תפילתנו.‏

כרטיס מפלגה

בשנת 1981 שוב נתקלנו בכמה מאנשי תנועת ”החלוצים הצעירים של מלאווי”. הם לקחו לנו את האופניים, את המזוודות, את קרטוני הספרים ואת מסמכי הנפה. נמלטנו בריצה לביתו של זקן־קהילה אחד. שוב התפללנו וביקשנו את עזרת אלוהים. חששנו מכך שכל המידע במסמכי הנפה מצוי בידיהם. כאשר חברי התנועה עיינו במסמכים, הם מצאו מכתבים הממוענים אליי מכל רחבי מלאווי. הם נבהלו כי חשבו שאני פקיד ממשל, ולכן השיבו מייד לזקני־הקהילה המקומיים את כל המסמכים בדיוק כפי שמצאו אותם.‏

יום אחד חצינו נהר בסירה. בעל הסירה היה המנהיג הפוליטי של האזור, והוא החליט לבדוק אם לכל הנוסעים יש כרטיסי מפלגה. לפני שהספיק להגיע אלינו הוא תפס גנב שהיה מבוקש על־ידי הרשויות. קמה מהומה לא־קטנה, וכך הסתיים החיפוש אחר כרטיסי המפלגה. שוב חשנו בתמיכתו האוהבת של יהוה.‏

מעצר וכלא

בפברואר 1984, כשהייתי בדרכי ללילוֹנגווֶה כדי להגיש דוחות למשרד הסניף בזמביה, עצר אותי שוטר וערך חיפוש בתיק שלי. הוא מצא בו ספרות מקראית ולכן לקח אותי לתחנת המשטרה והחל להכות אותי. אחר כך קשר אותי בחבלים ושם אותי בתא אחד עם אסירים שנתפסו כשברשותם סחורה גנובה.‏

למחרת לקח אותי מנהל המשטרה לחדר אחר, ושם כתב הצהרה ובה נאמר: ”אני, טרופים ר. נסומבה, חדלתי להיות אחד מעדי־יהוה כדי שאוכל להשתחרר”. השבתי לו: ”אני מוכן לא רק להיאסר אלא גם למות. אני עדיין עד־יהוה”. סירבתי לחתום על המסמך. הדבר הכעיס את מפקד המשטרה, והוא הלם באגרופו על השולחן בחוזקה עד כדי כך ששוטר מהחדר הסמוך רץ לראות מה קרה. המפקד אמר לו: ”האיש הזה לא מוכן לחתום שהוא כבר לא עד־יהוה. אז תן לו לחתום שהוא אחד מעדי־יהוה ונשלח אותו למאסר בלילוֹנגווֶה”. באותו זמן אשתי היקרה תהתה מה קרה לי. כעבור ארבעה ימים סיפרו לה כמה אחים היכן אני.‏

בתחנת המשטרה בלילוֹנגווֶה התייחסו אליי יפה. מפקד המשטרה אמר: ”מגיעה לך צלחת אורז כי נאסרת בגלל דבר־אלוהים. שאר האנשים כאן הם גנבים”. לאחר מכן הוא שלח אותי לכלא קָאשֶרֶה, ושם החזיקו בי חמישה חודשים.‏

מפקד בית הסוהר שמח שהגעתי; הוא רצה שאהיה ”הכומר” של הכלא. הוא הסיר מתפקידו  את הכומר הנוכחי ואמר לו: ”אני לא רוצה שתלמד את דבר־אלוהים כאן שוב, כי הגעת לכלא בגלל שגנבת מהכנסייה שלך!” לכן הוטל עליי התפקיד ללמד את המקרא מדי שבוע באסיפות שאורגנו לאסירים.‏

מאוחר יותר חלה הידרדרות במצב. קציני הכלא חקרו אותי כדי לדעת כמה עדים יש במלאווי. כשלא השבתי להם לשביעות רצונם, הם היכו אותי עד אובדן הכרה. באחת החקירות הם רצו לדעת היכן ממוקמים המשרדים הראשיים שלנו. אמרתי להם: ”שאלתם שאלה פשוטה ואני אענה לכם”. השוטרים שמחו והדליקו את מכשיר ההקלטה. הסברתי להם שהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה מוזכרים במקרא. הם הופתעו ושאלו, ”איפה במקרא?”‏

‏”‏בישעיהו מ”ג:12‏”, השבתי. הם פתחו את הפסוק וקראו אותו בעיון: ”’אתם עדיי’, נאום יהוה, ’ואני אל’”. הם חזרו וקראו את הפסוק הזה שלוש פעמים, ואז שאלו אותי: ”איך יכול להיות שהמשרדים הראשיים של עדי־יהוה נמצאים במקרא ולא באמריקה?” אמרתי להם: ”גם עדי־יהוה באמריקה מאמינים שהפסוק הזה מדבר על המשרדים הראשיים שלהם”. מאחר שלא אמרתי להם את מה שרצו לשמוע, הועברתי לכלא דְזַאלֶקָה, צפונית ללילוֹנגווֶה.‏

ברכות גם בזמנים קשים

ביולי 1984 הצטרפתי ל־81 העדים שבכלא דְזַאלֶקָה. הצטופפו שם 300 אסירים שישנו זה לצד זה על הרצפה. עם הזמן התחלקנו כל האחים לקבוצות קטנות כדי לדון מדי יום בפסוק כלשהו, כשבכל פעם הציע אחד מאתנו פסוק לדיון. התעודדנו מכך מאוד.‏

בהמשך הפריד אותנו מפקד בית הסוהר משאר האסירים. אחד הסוהרים אמר לנו בסתר: ”הממשלה לא שונאת אתכם. אנחנו מחזיקים אתכם בכלא משתי סיבות: הממשלה חוששת ש’החלוצים הצעירים של מלאווי’ יהרגו אתכם, והסיבה השנייה היא שאתם מבשרים על מלחמה שעתידה לפרוץ, והממשלה פוחדת שחייליה לא ירצו להילחם”.‏

אחים נלקחים למאסר לאחר משפטם

באוקטובר 1984 הועמדנו כולנו למשפט. כל אחד מאתנו נידון לשנתיים מאסר. כפי שקרה קודם לכן כלאו אותנו עם אסירים שאינם עדי־יהוה. אך מפקד בית הסוהר הודיע לכולם: ”סוהרים, עדי־יהוה לא מעשנים, אז אל תפריעו להם ואל תבקשו מהם סיגריות ואל תשלחו אותם לאסוף פחמים בוערים כדי להדליק את הסיגריות שלכם. הם אנשי אלוהים! פעמיים ביום צריך להגיש לכל עדי־יהוה מזון, כי הם לא כאן בגלל פשעים שביצעו אלא בגלל שהם מאמינים במקרא”.‏

 השם הטוב שרכשנו לעצמנו גם הועיל לנו בדרכים אחרות. כשהיה חשוך או גשום לא הורשו האסירים להסתובב, אבל לנו הרשו לצאת מהמבנה בכל פעם שרצינו. הם ידעו שלא ננסה להימלט. לדוגמה, פעם חלה אחד הסוהרים שהשגיח עלינו בזמן שעבדנו בשדות ונשאנו אותו למתחם הכלא לקבלת טיפול רפואי. קציני הכלא ידעו שאפשר לסמוך עלינו. התמדנו להתנהג היטב, ותודות לכך זכינו לראות ששם יהוה מהולל בפי שובינו (‏פט”א ב’:12‏).‏ *

שוב זמנים נוחים

ב־11 במאי 1985 שוחררתי מכלא דְזַאלֶקָה. איזו שמחה הייתה זו להתאחד שוב עם משפחתי! הודינו ליהוה על כך שעזר לנו לשמור על נאמנותנו בזמנים קשים מאוד אלה. באשר לאותה תקופה אנו מזדהים עם השליח פאולוס שכתב: ”אחים, אנו רוצים שתדעו על הצרה שפקדה אותנו... חששנו מאוד לחיינו. למעשה, היינו משוכנעים שנגזר עלינו גזר דין מוות. כך היה כדי שנבטח, לא בעצמנו, אלא באלוהים המקים את המתים. הוא הציל אותנו ממוות נורא” (‏קור”ב א’:8–10‏).‏

אח נסומבה ואשתו לידסי מול אולם מלכות, 2004

ואכן הרגשנו לפעמים שלא נצליח לשרוד. אבל תמיד ביקשנו מיהוה שייתן לנו את האומץ והחוכמה לשמור על ענווה כדי שנוכל להמשיך להסב כבוד לשמו הגדול.‏

יהוה בירך אותנו בשירותו הן בזמנים נוחים והן בזמנים קשים. אנו נרגשים מאוד כיום לראות את משרד הסניף בלילוֹנגווֶה שהושלם בשנת 2000, ואת למעלה מ־1,000 אולמי המלכות החדשים שנבנו בכל רחבי מלאווי. ברכות אלה מיהוה כל כך מעשירות מבחינה רוחנית שבעיני לידסי ובעיניי זה נראה כמעט כמו חלום!‏ *

^ ס' 7 אחים המטופלים בילדים קטינים אינם מוזמנים עוד לשרת בשירות הנפתי.‏

^ ס' 30 למידע על הרדיפות במלאווי, ראה ספר השנה של עדי־יהוה 1999, עמודים 171–223 (אנג’).‏

^ ס' 34 בעת הכנת המאמר נפטר אח נסומבה בגיל 83.‏