עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  מרס 2015

שאלות של קוראים

שאלות של קוראים

בעבר נהגנו בפרסומינו לייחס משמעות סמלית לפרשות ולדמויות מקראיות, ואילו בשנים האחרונות אנו ממעיטים לעשות כן. מדוע?‏

המצפה מ־15 בספטמבר 1950 הסביר שלפעמים דמויות, אירועים או עצמים כלשהם במקרא מצביעים על דברים גדולים יותר לעתיד לבוא. בעבר נאמר בפרסומינו שגברים ונשים נאמנים כמו איוב, אליהוא, דבורה, יפתח, רבקה ורחב, וכן גם רבים אחרים, שימשו כסמלים או כצללים נבואיים של המשוחים או של ’ההמון הרב’ (‏ההת’ ז’:9‏). לדוגמה, הדעה הייתה שאיוב, יפתח ורבקה סימלו את המשוחים ואילו דבורה ורחב סימלו את ההמון הרב. אולם בשנים האחרונות איננו עורכים השוואות מעין אלה. מדוע?‏

סמל

שה הפסח שהוקרב בישראל הקדומה היה סמל (‏במ’ ט’:2‏)‏

הדבר המסומל

פאולוס זיהה את המשיח כ”שה הפסח שלנו” (‏קור”א ה’:7‏)‏

כתבי־הקודש אכן מלמדים שכמה דמויות מקראיות שימשו כסמל לדברים גדולים יותר. בגלטים ד’:21–31 מדבר השליח פאולוס על דרמה סמלית הקשורה לשתי נשים. הגר, שפחתו של אברהם, סימלה את עם ישראל הגשמי שהיה כפוף ליהוה על בסיס תורת משה. אך שרה, ”האישה החופשייה”, סימלה את אשת אלוהים, החלק השמימי של ארגונו. באיגרתו אל העברים הצביע פאולוס על ההקבלה בין המלך והכוהן מלכי־צדק לבין ישוע והבליט קווי דמיון מסוימים בין השניים (‏עב’ ו’:20; ז’:1–3‏). בנוסף, פאולוס השווה בין ישעיהו ובניו לבין ישוע ותלמידיו המשוחים (‏עב’ ב’:13, 14‏). פאולוס כתב בהשראת אלוהים ולכן אנו מקבלים ללא היסוס את דבריו בנוגע להקבלות ולצללים נבואיים אלה.‏

אולם גם כאשר המקרא מראה שדמות מסוימת משמשת סמל לדמות אחרת, אל לנו להסיק שכל פרט או כל מאורע בחיי הדמות מסמלים דבר גדול יותר. למשל, אף שפאולוס אומר לנו שמלכי־צדק מסמל את ישוע, אין הוא מתייחס כלל לעובדה שמלכי־צדק הגיש לחם ויין לאברהם לאחר שהלה  הביס ארבעה מלכים. אם כן, אין כל בסיס מקראי לחפש משמעות נסתרת באותו מקרה (‏בר’ י”ד:1,‏ 18‏).‏

במאות שלאחר מות המשיח נפלו מספר כותבים במלכודת — הם ייחסו משמעות סמלית לכל דבר. בהתייחסה לתורותיהם של אוריגנס, אַמְבּרוֹזיוּס והירונימוס מציינת האנציקלופדיה הבינלאומית הסטנדרטית למקרא ‏(אנג’): ”הם חיפשו, וכמובן מצאו, משמעויות סמליות בכל אירוע ואירוע בכתבי־הקודש, זניח ככל שיהיה. אפילו במקרים הפשוטים והשכיחים ביותר הם סברו שחבויה אמת עמוקה מאוד... גם במספר הדגים שלכדו התלמידים בלילה שבו נראה אליהם המושיע לאחר תחייתו — עד כמה ניסו אחדים לפענח את המספר הזה, 153!”‏

אוֹגוּסטינוּס מהִיפּוֹ התייחס בהרחבה לפרשה שבה האכיל ישוע כ־5,000 גברים בחמש כיכרות לחם שעורים ושני דגים. הואיל ושעורה נחשבה לפחות איכותית מחיטה הסיק אוֹגוּסטינוּס שחמש כיכרות הלחם מסמלות את חמשת חומשי התורה (’השעורה’ הנחותה מסמלת את ”הברית הישנה” שנחשבה לנחותה). ומה סימלו שני הדגים? משום מה הוא דימה אותם למלך ולכוהן. חוקר אחר שאהב לחפש משמעויות סמליות טען שרכישת זכות הבכורה בידי יעקב מאת עשיו בתמורה לנזיד עדשים אדום מסמלת את רכישת הנחלה השמימית שביצע ישוע עבור האנושות באמצעות דמו האדום.‏

אם פרשנויות אלה נראות מופרכות, תוכל להבין את הדילמה. בני האדם אינם יכולים לדעת אילו פרשות מקראיות מהוות צללים נבואיים ואילו לא. קו הפעולה הנבון הוא שכאשר כתבי־הקודש מלמדים שדמות, מאורע או עצם מהווים סמל לדבר אחר, אנו מקבלים זאת. מאידך, אל לנו למהר לייחס משמעות סמלית לדמות או לפרשה כלשהן אם אין בסיס מקראי לעשות כן.‏

אם כן, כיצד נוכל להפיק תועלת מהמאורעות ומהדוגמאות שבכתבי־הקודש? ברומים ט”ו:4 אנו קוראים את דבריו של השליח פאולוס: ”כל מה שנכתב מקדם נכתב להדרכתנו, כדי שבזכות עמידתנו האיתנה ותודות לנחמה שמתוך הכתובים תהיה לנו תקווה”. פאולוס בעצם אמר שאחיו המשוחים בני המאה הראשונה יכולים ללמוד לקחים רבי־עוצמה מן המאורעות המתועדים בכתבי־הקודש. עם זאת, משרתי אלוהים בכל דור ודור, אם מן המשוחים ואם מן ’הכבשים האחרים’, אם ”באחרית הימים” ואם בתקופה אחרת, הפיקו תועלת — או יכולים להפיק תועלת — מהלקחים הנלמדים מ”כל מה שנכתב מקדם” (‏יוח’ י’:16;‏ טימ”ב ג’:1‏).‏

במקום לחשוב שמרבית הפרשות הללו מוצאות את התגשמותן אך ורק בקבוצה אחת — המשוחים או ההמון הרב — ואך ורק בתקופת זמן אחת, יכולים משרתי אלוהים משתי הקבוצות ובכל תקופת זמן ליישם רבים מהלקחים הנלמדים מפרשות אלו. לדוגמה, אין כל סיבה לחשוב שספר איוב מצביע אך ורק על החוויות שעברו על המשוחים במהלך מלחמת העולם הראשונה. רבים ממשרתי אלוהים — גברים ונשים, משוחים וחברי ההמון הרב — עברו ניסיונות דומים לאלה שעבר איוב ו’ראו מה היה באחריתם בזכות יהוה; הם נוכחו כי עמוקה חיבתו של יהוה וכי רחום הוא’ (‏יעקב ה’:11‏).‏

צא וחשוב: האין אנו מוצאים בקהילותינו כיום נשים מבוגרות הנאמנות כדבורה, זקני־קהילה צעירים טובים הנבונים כאליהוא, חלוצים אמיצים הקנאים כיפתח וגברים ונשים נאמנים הסבלניים כאיוב? עד כמה אנו אסירי תודה על כך שיהוה שימר את ”כל מה שנכתב מקדם” כדי ש”תודות לנחמה שמתוך הכתובים תהיה לנו תקווה”!‏

לכן מסיבות אלו מדגישים פרסומינו בשנים האחרונות את הלקחים הנלמדים מן הפרשות המקראיות במקום לנסות למצוא צללים נבואיים ומשמעויות סמליות.‏