עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  פברואר 2015

 מתוך אוצר הארכיון

‏”עונה מיוחדת ביותר”‏

‏”עונה מיוחדת ביותר”‏

בשנת 1870 החלה קבוצה קטנה בפיטסבורג (אלגני) שבפנסילבניה, ארה”ב, לערוך מחקרים בכתבי־הקודש. בהדרכתו של צ’ארלס טייז ראסל הם חקרו את נושא הכופר שסיפק המשיח ועד מהרה הבינו שלכופר יש מקום מרכזי במטרת יהוה. עד כמה התרגשו הם ללמוד שבזכות הכופר נפתחה הדרך לישועה, גם עבור מי שעדיין לא שמעו על ישוע! מלאי רגשות הערכה הם החלו לציין את מותו של ישוע מדי שנה לזכרו (‏קור”א י”א:23–26‏).‏

בהמשך החל אח ראסל להוציא לאור את המצפה של ציון שהרים על נס את דוקטרינת הכופר כביטוי נעלה של אהבת אלוהים. המצפה כינה את תקופת ערב הזיכרון למות המשיח ”עונה מיוחדת ביותר”, ועודד את קוראיו לציין את הערב בפיטסבורג או באזורים אחרים בקבוצות מקומיות. ”גם אם יהיו רק שניים או שלושה השותפים לאותה אמונה יקרת ערך” — או רק אדם אחד — הם יהיו ”מאוחדים בלב אחד עם האדון”.‏

מדי שנה הלך וגדל מספרם של האנשים שהגיעו לפיטסבורג כדי לציין את ערב הזיכרון. ”תתקבל כאן בחמימות לב”, נאמר בהזמנה. ואכן, תלמידי מקרא מקומיים אירחו ברצון את אחיהם ואחיותיהם הרוחניים בביתם. ב־1886 נערכה בעונת ערב הזיכרון ”אסיפה כללית” שנמשכה מספר ימים. ”בואו”, הפציר המצפה, ‏”בלב שופע אהבה לאדון ולאחיו ולאמת שלו”.‏

תרשים של העברת סמלי ערב הזיכרון ב”לונדון טברנקל”‏

במשך מספר שנים ערכו תלמידי המקרא בפיטסבורג כינוסים למאמינים בכופר שבאו לציין את ערב הזיכרון. ככל שהתרחבו שורות תלמידי המקרא כך גדל מספר הנוכחים בערב הזיכרון, ובמקביל החלו התכנסויות לציון הערב במקומות נוספים ברחבי העולם. ריי בופ, מקהילת שיקגו, סיפר שבעשור השני של המאה ה־20 נדרשו מספר שעות להעביר את הסמלים בין מאות הנוכחים, משום שכמעט כולם נטלו מהם.‏

באילו סמלים השתמשו? אף שכתב העת המצפה ציין שישוע השתמש ביין במהלך סעודת האדון, הומלץ בו במשך זמן מסוים להשתמש במיץ ענבים טריים או במיץ צימוקים מבושלים כדי שלא להציב פיתוי בפני מי ”שבשרם חלש”. אולם הוגש יין למי שסברו ש”צריך להשתמש ביין שעבר תהליך תסיסה”. מאוחר יותר הבינו תלמידי המקרא שיין אדום טהור הוא הסמל הראוי לדמו של ישוע.‏

נייר ועיפרון שהועברו מתא לתא בכלא בניקרגואה לתיעוד מספר הנוכחים בערב הזיכרון

ציון מותו של ישוע העניק לנוכחים הזדמנות  להרהורים עמוקים. מעניין לציין שבחלק מהקהילות הייתה אווירת אבל ובסיום התוכנית כולם עזבו את המקום מבלי להחליף מילה כמעט. אך בספר יהוה שיצא לאור ב־1934 נאמר שערב הזיכרון לא צריך להתנהל ”באווירה עצובה” על מותו הכואב של ישוע, אלא ”בשמחה” על כך שהוא מולך מאז 1914.‏

אחים במחנה עבודה במורדוביה שברוסיה התכנסו לציון טקס הזיכרון ב־1957

בשנת 1935 התחולל שינוי דרמטי שהשפיע על אופן קיום ערב הזיכרון — התבהרה זהותו של ’ההמון הרב’ המוזכר בספר ההתגלות ז’:9‏. עד אז החזיקו משרתי יהוה בדעה שקבוצה זו היא קבוצת משיחיים מוקדשים פחות נלהבים. המון זה זוהה כעת כמשרתי יהוה נאמנים שתקוותם לחיות בגן עדן על כדור הארץ. לאחר הבהרה זו ובחינה עצמית מעמיקה אמר ראסל פוגנסי: ”יהוה לא העניק לי ברוח קודשו את התקווה השמימית”. אח פוגנסי, בדומה לאחים נאמנים רבים כמוהו, הפסיק ליטול מן הסמלים אך המשיך לנכוח בערב הזיכרון.‏

במהלך ”עונה מיוחדת ביותר” זו נערכו מבצעי הטפה מיוחדים שהעניקו הזדמנות מצוינת לכול לגלות הערכה לכופר. ב־1932 האיץ גיליון בּוּלֶטִין במשיחיים שלא להיות ”קדושי ערב הזיכרון”, כלומר כאלה הנוטלים מן הסמלים אך אינם ”מבשרים פעילים” המכריזים את מסר האמת. ב־1934 יצאה קריאה בגיליון בּוּלֶטִין למבשרים ”עוזרים” והועלתה השאלה: ”האם נגיע ל־1,000 איש שייענו לקריאה עד תקופת ערב הזיכרון?” באשר למשוחים נמסר בגיליון המודיע: ‏”שמחתם תהיה שלמה רק אם ישתתפו במתן עדות על המלכות”. לימים היה הדבר נכון גם לגבי בעלי התקווה הארצית.‏ *

הרולד קינג כתב שירים ופואמות על ערב הזיכרון כשהוחזק בבידוד

ערב הזיכרון הוא הערב הקדוש ביותר בשנה עבור כל משרתי יהוה. הם מציינים אותו אף בנסיבות קשות. ב־1930 צעדו פרל אינגליש ואחותה אורה 80 קילומטרים בקירוב כדי לנכוח בערב הזיכרון. הרולד קינג ששירת כשליח והוחזק בבידוד בכלא בסין, כתב שירים ופואמות על ערב הזיכרון והשתמש בדומדמניות שחורות ואורז להכנת הסמלים. באזורים כמו מזרח אירופה, אמריקה המרכזית ואפריקה הפגינו המשיחיים אומץ לב וציינו את מותו של ישוע הן בעתות מלחמה והן תחת חרם. אין זה משנה היכן אנו נמצאים ובאילו נסיבות אנו נתונים, אנחנו נאספים יחדיו כדי לכבד את יהוה אלוהים ואת ישוע המשיח במהלך העונה המיוחדת ביותר של ערב הזיכרון.‏

^ ס' 10 גיליון בּוּלֶטִין נקרא מאוחר יותר המודיע, וכיום הוא מכונה שירות המלכות.‏