עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  דצמבר 2014

שאלות של קוראים

שאלות של קוראים

למה התכוון ירמיהו כשאמר שרחל מבכה על בניה?‏

בירמיהו ל”א:15 נאמר: ”כה אמר יהוה: ’קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים; רחל מבכה על בניה. מֵאֲנָה להינחם על בניה כי איננו’”.‏

הואיל ורחל מתה לפני שני בניה, מה שכתב ירמיהו 1,000 שנה לאחר מותה עשוי להישמע לא־מדויק.‏

בנה הבכור של רחל היה יוסף (‏בר’ ל’:22–24‏). מאוחר יותר נולד לה גם בנימין, אך בלידתו היא נפטרה. מכאן עולה השאלה: מדוע נאמר בירמיהו ל”א:15 שהיא בוכה על בניה ש’אינם’?‏

ראוי לציין שבנה הבכור יוסף הוליד את מנשה ואת אפרים (‏בר’ מ”א:50–52; מ”ח:13–20‏). לימים הפך אפרים לשבט המשפיע והבולט ביותר בכל ממלכת ישראל הצפונית, ושמו היה לשם נרדף לכל עשרת השבטים. מאידך, השבט שיצא מבנה השני, שבט בנימין, הפך לחלק מהממלכה הדרומית יחד עם שבט יהודה. אם כן, במובן מסוים ניתן לומר שרחל סימלה את כל אימהות ישראל, הן בממלכה הצפונית והן בממלכה הדרומית.‏

כאשר נכתב ספר ירמיהו כבר נפלה ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים בידי האשורים ורבים מאנשיה נלקחו בשבי. עם זאת, ייתכן שחלק מצאצאי אפרים נמלטו לאזור יהודה. ב־607 לפה”ס כבשו הבבלים את ממלכת יהודה הדרומית בת שני השבטים. נראה שהכובשים קיבצו שבויים רבים בעיר רמה, ששכנה כ־8 קילומטרים צפונית לירושלים (‏יר’ מ’:1‏). חלקם אולי נטבחו שם, בנחלת בנימין, מקום קבורתה של רחל (‏שמ”א י’:2‏). לכן ייתכן שבכייה של רחל על בניה מצביע בלשון סמלית על התאבלותה על בני שבט בנימין ככלל או על אלה שברמה בפרט. אפשרות נוספת היא שכל האימהות בעם אלוהים בכו על מותם או על הגלייתו של עם ישראל.‏

כך או כך, דברי ירמיהו על רחל המבכה את בניה היו בגדר נבואה על מה שעמד להתרחש מאות שנים מאוחר יותר כשנשקפה סכנה לחייו של הילד ישוע. המלך הורדוס ציווה להמית את כל התינוקות הזכרים מבני שנתיים ומטה בבית לחם, עיר מדרום לירושלים. בנים אלה מתו ולא היו עוד. תאר לעצמך את זעקות השבר של האימהות ששכלו את בניהן! זעקות אלו הגיעו כביכול עד רמה, ששכנה מצפון לירושלים (‏מתי ב’:16–18‏).‏

אם כן, גם בתקופת ירמיהו וגם בימי ישוע היו המילים ”רחל מבכה על בניה” תיאור הולם להבעת יגונן של האימהות היהודיות על ילדיהן שנטבחו. כמובן, המתים שהלכו ל’ארץ האויב’ יוכלו להשתחרר מאחיזתו של אויב זה, המוות, בתחיית המתים (‏יר’ ל”א:16;‏ קור”א ט”ו:26‏).‏