עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2014

 סיפור חיים

ציוני דרך בשירותי למען המלכות

ציוני דרך בשירותי למען המלכות

בשנת 1947 ניסו כמרים קתולים בסנטה אנה שבאל סלבדור לעורר תסיסה נגד עדי־יהוה. בזמן שלמדו האחים את שיעור המצפה השבועי, יידו כמה ילדים אבנים גדולות אל תוך בית השליחים מבעד לדלת הפתוחה. אחר כך הגיעו מספר כמרים בראש תהלוכה, אשר חלק ממשתתפיה נשאו לפידים וחלקם החזיקו פסלים. במשך שעתיים הם יידו אבנים על הבניין וקראו: ”תחי הבתולה!” ו”מוות ליהוה!” מטרתם הייתה להפחיד את השליחים ולגרום להם לעזוב את העיר. אני יודעת זאת, כי הייתי אחת מהם — נכחתי באותה אסיפה לפני 67 שנה.‏ *

שנתיים לפי האירוע המתואר למעלה סיימנו שותפתי, אוולין טרברט, ואני ללמוד בכיתה הרביעית של גלעד — בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה, ששכן אז באיתָקה שבמדינת ניו יורק. נשלחנו לשרת בסנטה אנה. אך לפני שאמשיך לספר בקצרה על אודות 29 שנות שירותי כשליחה, הרשו לי לספר לכם מדוע החלטתי לשרת במסגרת זו.‏

מורשתי הרוחנית

בשנת 1923, השנה שבה נולדתי, התגוררו הוריי, ג’ון ואווה אולסון, בספוקיין שבוושינגטון, ארה”ב. הם היו לותרנים אבל לא קיבלו את מה שלימדה הכנסייה על אש הגיהינום, כיוון שלא יכלו ליישב זאת עם אמונתם באל אוהב (‏יוח”א ד’:8‏). אבי עבד במאפייה ובאחד הלילות הראה לו עמית לעבודה שהמקרא אינו מלמד שהגיהינום הוא מקום עינויים. עד מהרה החלו הוריי לקבל שיעורי מקרא מעדי־יהוה ולמדו מה באמת מלמד המקרא בנוגע לחיים אחרי המוות.‏

הייתי רק בת תשע, אבל אני זוכרת שהוריי דיברו בהתלהבות על האמיתות המקראיות החדשות שמצאו. התלהבותם גברה עוד יותר כאשר למדו  ששמו של אל האמת הוא יהוה והשתחררו מתורת השילוש המבלבלת. למדתי את ’האמת המשחררת’ וספגתי בשקיקה את כל האמיתות הנפלאות האלו (‏יוח’ ח’:32‏). לכן מעולם לא חשבתי שמשעמם ללמוד את המקרא ותמיד נהניתי לחקור את דבר־אלוהים. אף שהייתי ביישנית הצטרפתי להוריי בפעילות הבישור. הם נטבלו ב־1934. בשנת 1939, כשהייתי בת 16, נטבלתי גם אני כאחת ממשרתיו של יהוה.‏

עם אמי ואבי בכינוס בסנט לואיס שבמיזורי ב־1941

בקיץ 1940 מכרו הוריי את ביתם והתחלנו שלושתנו לשרת בשירות המורחב כחלוצים בעיר קור ד’אלן שבאיידהו. שכרנו דירה מעל מוסך, וביתנו שימש גם כאולם מלכות. באותם ימים רק לקהילות ספורות היו אולמי מלכות, ולכן התאספו האחים בבתים פרטיים או בחדרים שכורים.‏

ב־1941 נכחנו הוריי ואני בכינוס בסנט לואיס שבמיזורי. יום ראשון היה ”יום הילדים”, וכל הצעירים מגיל 5 עד 18 התבקשו לשבת מול הבמה. בשיא נאומו פנה אח ג’וזף פ. רתרפורד אל הילדים ואמר: ”כל הילדים... [ה]מסכימים לשמוע בקול אלוהים ובקול מלכו, עימדו נא!” כולנו נעמדנו. ואז קרא אח רתרפורד: ”ראו, יותר מ־15,000 עדים חדשים של המלכות!” באותו רגע התחזקה בי ההחלטה להפוך את החלוציות לקריירה.‏

אני ומשפחתי בתפקידי שירות שונים

מספר חודשים לאחר הכינוס בסנט לואיס עברה משפחתי לדרום קליפורניה. תפקידנו היה להקים קהילה בעיר אוקסנרד. גרנו בקרוון נייד קטן, שהייתה בו מיטה אחת. מדי ערב הייתי צריכה להציע את ”מיטתי” על שולחן האוכל — שינוי משמעותי בהשוואה לביתי הקודם שבו היה לי חדר משלי!‏

זמן קצר לפני שהגענו לקליפורניה תקפה יפן ב־7 בדצמבר 1941 את פרל הארבור שבהוואי. למחרת הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הרשויות הכריזו על האפלה, ובלילה היינו צריכים לכבות את כל האורות. צוללות יפניות פיטרלו לאורך חופי קליפורניה, והחשיכה המוחלטת הקשתה עליהן לפגוע במטרות ביבשה.‏

כעבור מספר חודשים, בספטמבר 1942, נכחנו בכינוס התיאוקרטי ”העולם החדש” שנערך בקליבלנד שבאוהיו. שם הקשבנו לאח נתן ה. נור שנאם בנושא ”השלום — האם יחזיק מעמד?” הוא דן בפרק י”ז בספר ההתגלות‏, שבו מתוארת ’חיית פרא’ אשר ”הייתה ואיננה, אך היא עומדת לעלות מן התהום” (‏ההת’ י”ז:8,‏ 11‏). אח נור הסביר ש”חיית הפרא” הייתה ארגון חבר הלאומים שפעילותו הושבתה ב־1939. המקרא ניבא שחבר הלאומים יוחלף, ועקב כך תבוא תקופה של שלום יחסי. וכך באמת קרה ב־1945, כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן הופיעה שוב ה’חיה’ בדמות ארגון האומות המאוחדות. באותה עת הרחיבו עדי־יהוה את מלאכת הבישור העולמית, ומאז אנו עדים לגידול מספרי עצום!‏

תעודת הגמר שלי מבית־הספר גלעד

נבואה זו עזרה לי להבין מה יקרה בעתיד. כאשר הודיעו שבשנה הבאה ייפתח בית־ספר גלעד, ניעור בי הרצון להיות שליחה. ב־1943 מוניתי לשרת כחלוצה בפורטלנד שבאורֶגון. באותם ימים השמענו  דרשות בעזרת פונוגרפים לבעלי הבתים בפתח ביתם, ולאחר מכן הצענו להם ספרות מקראית על מלכות אלוהים. במהלך כל אותה שנה חשבתי על האפשרות לשרת כשליחה.‏

בשנת 1944 הוזמנתי לשמחתי הרבה ללמוד בגלעד יחד עם חברתי היקרה אוולין טרברט. במשך חמישה חודשים לימדו אותנו המורים איך להפיק שמחה מלימוד המקרא. ענוותם הרשימה אותנו. לפעמים בזמן הארוחות שימשו אחים אלה כמלצרים. סיימנו את לימודינו ב־22 בינואר 1945.‏

שנות שירותי כשליחה

אוולין ואני, יחד עם ליאו ואסתר מַהאן הגענו לארץ שליחותנו, אל סלבדור, ביוני 1946 ונוכחנו ששדה זה ’לבן ובשל לקציר’ (‏יוח’ ד’:35‏). המקרה שסיפרתי עליו בהתחלה מראה עד כמה זעמה הכמורה. רק שבוע קודם לכן קיימנו את הכינוס הנפתי הראשון שלנו בסנטה אנה. פרסמנו בהיקף נרחב את הנאום הפומבי, ועד כמה שמחנו שהנוכחות הגיעה לכמעט 500 איש! במקום לפחד ולברוח מן העיר היינו נחושים עוד יותר להישאר ולעזור לישרי הלב. אף שהכמורה הזהירה את האנשים לא לקרוא את המקרא, ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספר מקרא, רבים היו צמאים לאמת. הם העריכו את מאמצינו ללמוד ספרדית כדי שנוכל ללמד אותם על יהוה, אלוהי האמת, ועל הבטחתו הנפלאה לכונן שוב גן עדן עלי אדמות.‏

חמשתנו, בוגרי אותו מחזור בגלעד, נשלחנו לאל סלבדור. משמאל לימין: אוולין טרברט, מילי ברשייר, אסתר מַהאן, אני וליאו מַהאן

רוזה אסנסיו הייתה אחת מתלמידות המקרא הראשונות שלי. לאחר שהתחילה ללמוד את המקרא נפרדה מהגבר שאתו חיה. בהמשך גם הוא התחיל ללמוד את המקרא. הם נישאו ואז נטבלו והפכו לעדים נלהבים של יהוה. רוזה הייתה החלוצה המקומית הראשונה בסנטה אנה.‏ *

לרוזה הייתה חנות מכולת קטנה. כשיצאה לשירות היא הייתה סוגרת את החנות ושמה מבטחה ביהוה שהוא יספק את צרכיה. כשפתחה שוב את החנות כעבור כמה שעות היו הלקוחות נוהרים פנימה. היא התנסתה בהתגשמות הכתוב במתי ו’:33‏, ונותרה נאמנה עד יום מותה.‏

גרנו יחד, שישה שליחים, בבית שכור. יום אחד ביקר הכומר המקומי את בעל הבית והזהיר אותו שאם ימשיך להשכיר לנו את הבית ינודו הוא ואשתו מהכנסייה. בעל הבית, שהיה איש עסקים מכובד וסלד מהתנהגות הכמורה, לא נכנע ללחץ. הוא אף אמר לכומר שלא אכפת לו אם יגורש מהכנסייה, והבטיח לנו שנוכל להמשיך לגור בבית ללא הגבלת זמן.‏

אזרח מכובד הופך לעד־יהוה

בניין הסניף שנבנה ב־1955

בעיר הבירה, סאן סלבדור, נתנה שליחה אחרת  שיעורי מקרא לאשתו של מהנדס ששמו בָּלְטַסַר פֶּרְלָה. אדם טוב לב זה איבד את אמונתו באלוהים לאחר שנוכח בצביעותם של מנהיגי הדת. כשהגיעה העת לבנות משרד סניף הציע בלטסר, שעדיין לא היה בָּאמת, לתכנן ולבנות את המבנה ללא כל תמורה על שירותיו.‏

לאחר שבילה בחברתם של משרתי יהוה במסגרת פרויקט הבנייה, השתכנע בלטסר שהוא מצא את דת האמת. הוא נטבל ב־22 ביולי 1955, וזמן קצר אחריו נטבלה גם פאולינה אשתו. שני ילדיהם משרתים את יהוה בנאמנות. בנו, בלטסר הבן, משרת זה 49 שנה בבית־אל שבברוקלין. שם הוא תומך בפעילות העולמית ההולכת וגדלה וכעת משרת כחבר ועד הסניף של ארצות הברית.‏ *

כאשר התחלנו לקיים כינוסים מחוזיים בסאן סלבדור, עזר לנו אח פֶּרְלָה להשיג אולם ספורט גדול. בתחילה השתמשנו במספר קטן של אזורי ישיבה; אבל בברכת יהוה גדלו שורותינו בהתמדה שנה אחרי שנה עד אשר מילאנו את האולם כולו, והוא בסופו של דבר נעשה כבר קטן מדי עבורנו! בכינוסים משמחים אלה הייתה לי הזדמנות לפגוש תלמידי מקרא שלי לשעבר. תארו לעצמכם עד כמה התרגשתי כשהם הציגו בפניי את ”נכדיי” — אחים טבולים חדשים שהם לימדו!‏

אח פ. ו. פראנץ נושא דברים בפני שליחים בכינוס מחוזי

בכינוס אחד ניגש אליי אח ואמר לי שהוא רוצה להתוודות בפניי. לא זיהיתי אותו והסתקרנתי. הוא אמר: ”הייתי אחד מהילדים שהשליכו עלייך אבנים בסנטה אנה”. עכשיו הוא משרת יחד אתי את יהוה! לבי נמלא שמחה. כינוס זה שכנע אותי עוד יותר שהשירות המורחב הוא הקריירה המתגמלת ביותר.‏

הכינוס הנפתי הראשון שלנו באל סלבדור

בחירות מספקות

במשך קרוב ל־29 שנים שירתתי כשליחה באל סלבדור — תחילה בעיר סנטה אנה, אחר כך בסונסונטה, בהמשך בסנטה טֶקְלָה ולבסוף בסאן  סלבדור. ב־1975, לאחר הרהורים רבים בליווי תפילות, החלטתי לעזוב את שליחותי ולחזור לספוקיין. הוריי הנאמנים שכבר היו מבוגרים נזקקו לעזרתי.‏

אחרי מות אבי ב־1979 טיפלתי באמי, שנחלשה בהדרגה ונזקקה ליותר ויותר עזרה. היא חיה שמונה שנים נוספות, ונפטרה בגיל 94. באותה תקופה קשה נעשיתי מותשת פיזית ורגשית. בעקבות המתח חליתי בשלבקת חוגרת וסבלתי כאבים עזים. אבל בזכות התפילות ותודות לזרועותיו המחבקות והאוהבות של יהוה הצלחתי להחזיק מעמד בַּניסיון. היה זה כפי שאמר יהוה: ”ועד שיבה... אני אשא ואני אסבול ואמלט” (‏יש’ מ”ו:4‏).‏

בשנת 1990 עברתי לאומאק שבוושינגטון ובישרתי שם בשטח של דוברי ספרדית. הרגשתי שאני שוב תורמת, וכמה מתלמידי המקרא שלי נטבלו. בנובמבר 2007 לא יכולתי עוד לטפל בביתי באומאק ולכן עברתי לדירה בעיירה הסמוכה שֶלן שבוושינגטון. מאז דואגת לי הקהילה הספרדית כאן, ועל כך אני אסירת תודה. מאחר שאני העדה הקשישה היחידה בקהילה, ”אימצו” אותי האחים והאחיות כ”סבתם”.‏

אומנם בחרתי לא להינשא ולא להקים משפחה כדי שאוכל לשרת בצורה נרחבת יותר ”ללא הסחות דעת”, אבל יש לי הרבה ילדים רוחניים (‏קור”א ז’:34, 35‏). הבנתי שבחיים הנוכחיים אינני יכולה לקבל את הכול. לכן הצבתי במקום הראשון את הדברים החשובים — ההקדשה שלי ליהוה וההבטחה לשרת אותו בלב ונפש. בעולם החדש יהיה הרבה זמן ליהנות מכל מיני פעילויות משמחות אחרות. הפסוק האהוב עליי הוא בתהלים קמ”ה:16‏, שם מובטח לנו שיהוה ’ישביע לכל חי רצון’.‏

בזכות השירות החלוצי אני נשארת צעירה בלבי

אני היום בת 91 ועדיין נהנית מבריאות טובה יחסית, המאפשרת לי להמשיך בחלוציות. בזכות השירות החלוצי אני נשארת צעירה בלבי ויש לי חיים מלאי תכלית. כשהגעתי לראשונה לאל סלבדור הייתה פעילות הבישור בחיתוליה. למרות התנגדותו הבלתי נלאית של השטן יש כיום באל סלבדור יותר מ־39,000 מבשרים. הדבר מחזק מאוד את אמונתי. אין כל ספק שרוח קודשו של יהוה תומכת במאמצי משרתיו!‏

^ ס' 4 ראה ספר השנה של עדי־יהוה 1981, עמודים 45, 46 (אנג’).‏

^ ס' 19 ספר השנה 1981, עמודים 41, 42.‏

^ ס' 24 ספר השנה 1981, עמודים 66, 67, 74, 75.‏