עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אפריל 2014

הידעת?‏

הידעת?‏

איזו משמעות הייתה לכך שאדם קרע את בגדיו בימי המקרא?‏

כתבי־הקודש מתארים מספר מקרים שבהם אנשים קרעו את לבושם. פעולה זו נראית מוזרה בעיני קוראים בני זמננו, אולם בקרב היהודים זה היה נחשב לביטוי של רגש עז הנגרם כתוצאה מייאוש, מיגון, מהשפלה, מכעס או מאבל.‏

לדוגמה, ראובן ’קרע את בגדיו’ כאשר גילה שתוכניתו לשחרר את אחיו יוסף סוכלה מאחר שיוסף נמכר לעבדות. אביהם יעקב ’קרע את שמלותיו’ כשחשב שחיית פרא טרפה את יוסף (‏בר’ ל”ז:18–35‏). איוב ’קרע את מעילו’ כשנאמר לו שכל ילדיו מתו (‏איוב א’:18–20‏). שליח ש”מדיו קרועים” הופיע לפני עלי הכוהן הגדול והודיע לו שבני ישראל נחלו תבוסה בקרב, ששני בניו נהרגו ושארון הברית נשבה (‏שמ”א ד’:12–17‏). כאשר שמע יאשיהו את דברי ספר התורה שנקראו באוזניו והבין שעמו חטא, ’קרע את בגדיו’ (‏מל”ב כ”ב:8–13‏).‏

בזמן המשפט של ישוע, קיפא הכוהן הגדול ’קרע את בגדו העליון’ כאשר החשיב שלא בצדק את דברי ישוע לדבר חירוף (‏מתי כ”ו:59–66‏). מסורת רבנית קבעה שהשומע אדם אחר מחרף את שם אלוהים היה חייב לקרוע את בגדיו. אולם סברה רבנית אחרת מהתקופה שלאחר חורבן בית המקדש בירושלים ציינה: ”השומע אזכרה [חירוף השם המפורש] בזמן הזה אינו חייב לקרוע [את בגדיו] שאם אי אתה אומר כן [אלמלא כן] נתמלא כל הבגד קרעים”.‏

כמובן, אם יגונו של הפרט לא היה אמיתי, לא היה כל ערך בעיני אלוהים לקריעת הבגדים. לכן יהוה אמר לעמו ’לקרוע לבבם ולא בגדיהם ולשוב אליו’ (‏יואל ב’:13‏).‏