עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אוקטובר 2013

 סיפור חיים

נשענו על יהוה וזכינו לברכות

נשענו על יהוה וזכינו לברכות

החיים לפעמים בלתי צפויים, לא־ודאיים ואפילו קשים להתמודדות. אבל יהוה מברך את מי שנשענים עליו ולא על הבנתם. זה מה שאשתי ואני חווינו לאורך חיינו הארוכים והמבורכים. אספר לכם כעת בקצרה את קורות חיינו.‏

אבי ואמי נפגשו בשנת 1919 בכינוס של תלמידי המקרא הבינלאומיים בסידר פוינט, אוהיו, ארה”ב, ובאותה שנה נישאו. אני נולדתי ב־1922 ואחי פול נולד שנתיים מאוחר יותר. אשתי גרייס נולדה ב־1930. הוריה, רוי ורות האוול, גדלו כתלמידי מקרא, וסבה וסבתהּ היו אף הם תלמידי מקרא ונמנו עם חבריו של אח צ’ארלס טייז ראסל.‏

פגשתי את גרייס ב־1947, ונישאנו ב־16 ביולי 1949. לפני שהתחתנו שוחחנו גלויות על עתידנו המשותף. החלטנו לשרת בשירות המורחב ולא לקחת על עצמנו את האחריות לגדל ילדים. ב־1 באוקטובר 1950 התחלנו לשרת יחד כחלוצים. אחר כך, בשנת 1952, הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.‏

השירות הנפתי והלימודים בגלעד

שנינו הרגשנו שאנו זקוקים לעזרה רבה במילוי תפקידנו החדש. למדתי מאחים מנוסים, אך רציתי שגם גרייס תקבל עזרה. פניתי למרווין הולין, ידיד משפחה ותיק שהיה לו ניסיון רב כמשגיח נודד, ואמרתי לו: ”גרייס צעירה וחסרת ניסיון. אתה יכול להמליץ על מישהי שתוכל לבשר אתה לזמן מה ולתת לה קצת הכשרה?” ”כן”, השיב. ”עדנה וינקל היא חלוצה מנוסה, והיא תוכל לעזור לה מאוד”. לימים אמרה גרייס על עדנה: ”היא גרמה לי להרגיש בנוח בשירות מבית לבית. היא ידעה איך להתמודד היטב עם כל מיני טיעונים נגדיים ולימדה אותי להקשיב לבעל הבית כדי שאדע מה הכי מתאים לומר. היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה!”‏

משמאל: נתן נור, מלקולם אלן, פרד ראסק, לייל רוש, אנדרו וגנר

גרייס ואני שירתנו בשתי נפות במדינת אָיוֹוָה כולל חלקים מן המדינות מינסוטה ודקוטה הדרומית. אחר כך שלחו אותנו לנפה מספר 1 בניו יורק, שהקיפה בתוכה את הרובעים ברוקלין וקווינס. לעולם לא נשכח כמה חסרי ניסיון חשנו במשימה זו. אחת מקהילות הנפה הייתה קהילת ברוקלין הייטס, שהתכנסה באולם המלכות  בבית־אל ושהיו בה הרבה חברי בית־אל ותיקים. אחרי שהגשתי באותה קהילה את נאום השירות הראשון שלי, ניגש אליי אח נתן נור ואמר לי: ”מלקולם, נתת לנו עצות שעלינו ליישם, וזה היה במקום. אל תשכח, אם לא תעזור לנו על־ידי מתן עצות אוהבות, לא תהיה בך תועלת רבה לארגון. אתה עושה עבודה טובה. תמשיך ככה”. אחרי האסיפה סיפרתי זאת לגרייס. עלינו לחדרנו בבית־אל, ומרוב כל הלחץ והתשישות פרצנו בבכי.‏

‏”אם לא תעזור לנו על־ידי מתן עצות אוהבות, לא תהיה בך תועלת רבה לארגון. אתה עושה עבודה טובה. תמשיך ככה”‏

כעבור מספר חודשים קיבלנו מכתב ובו הזמנה ללמוד בכיתה ה־24 של בית־ספר גלעד. הלימודים ארכו עד פברואר 1955. לפני שהתחלנו בלימודים נמסר לנו שההכשרה שתינתן לנו לא נועדה בהכרח להכין אותנו לשרת כשליחים, אלא כדי לעזור לנו להיות יעילים יותר בשירות הנפתי או המחוזי. הלימודים בבית־הספר היו חוויה נהדרת, אך היו גם שיעור בענווה.‏

למעלה: פרן וג’ורג’ קאוץ’ אתי ועם גרייס בגלעד, 1954

בסיום הקורס נשלחנו לשרת בשירות המחוזי. המחוז שלנו כלל בתוכו את המדינות אינדיאנה, מישיגן ואוהיו. אחר כך, בדצמבר 1955 קיבלנו להפתעתנו מכתב מאח נור ובו נאמר: ”דברו בכנות והייו ישרים אתי. אִמרו לי אם אתם מוכנים לבוא לבית־אל ולהישאר כאן... או אם אתם מוכנים להישלח לארץ אחרת אחרי שתשרתו זמן מה בבית־אל. ברצוני גם לדעת אם אתם מעדיפים את השירות המחוזי והנפתי”. השבנו שנשמח לבצע כל תפקיד שיידרש, ובתוך זמן קצר מאוד התבקשנו להתייצב בבית־אל!‏

שנים מרגשות בבית־אל

במסגרת שנותיי המרגשות בבית־אל היה עליי לנאום וללמד בכל רחבי ארצות הברית. נטלתי חלק במתן הכשרה וסיוע לצעירים רבים, אשר בהמשך קיבלו על עצמם תפקידי אחריות גדולים יותר בארגון יהוה. לבסוף עבדתי כמזכירו של אח נור במשרד שארגן את פעילות הבישור הכלל־עולמית.‏

למטה: עובד במחלקת השירות, 1956

השנים שבהן שירתתי במחלקת השירות היו מהנות במיוחד. שם הזדמן לי לעבוד עם ת. ג’. (באד) סליבן. שנים רבות הוא שימש כמשגיח המחלקה. היו עוד אחרים שלמדתי מהם הרבה דברים. אחד מהם היה פרד ראסק, שמונה להכשיר אותי. אני זוכר ששאלתי אותו בחביבות, ”פרד, למה אתה עורך שינויים בחלק מהמכתבים שאני  כותב?” הוא צחק ואז אמר לי דבר מאוד חכם, ”מלקולם, כאשר אתה אומר משהו אתה יכול להסביר את עצמך במילים נוספות, אבל כאשר אתה כותב משהו, בייחוד כשזה יוצא מכאן, זה חייב להיות מבוסס ומדויק ככל האפשר”. ואז הוסיף באדיבות, ”אל תאמר נואש — אתה עושה עבודה טובה, ועם הזמן אתה תלך ותשתפר”.‏

בשנות שירותנו בבית־אל קיבלה גרייס מגוון תפקידים, כולל עבודות במשק הבית, כלומר בשמירה על הניקיון והסדר של חדרי המגורים. היא נהנתה מעבודתה. עד היום כשאנחנו פוגשים לפעמים אחים שהיו צעירים בבית־אל באותן שנים, הם אומרים לגרייס בחיוך, ”את לימדת אותי איך לסדר כמו שצריך את המיטה, ואני יכול לומר לך שאמא שלי אהבה את זה”. גרייס נהנתה גם לעבוד במחלקת התכתובת ובמחלקת שכפול קלטות. התפקידים השונים עזרו לה להבין שזו זכות וברכה לשרת בארגון יהוה, ואין זה משנה מה אנחנו עושים והיכן אנו משרתים, וזו גישתה עד עצם היום הזה.‏

שינויים בחיים

באמצע שנות ה־70 התברר לנו שהורינו המזדקנים זקוקים לטיפול צמוד יותר. לבסוף היה עלינו לקבל החלטה קשה. לא רצינו לעזוב את בית־אל ואת אחינו שהיו אהובים עלינו מאוד ושלצדם שירתנו את יהוה. למרות זאת, חשתי שמוטלת עליי האחריות לדאוג להורינו. על כן בשלב מסוים עזבנו את בית־אל, בתקווה לחזור אם נסיבותינו ישתנו.‏

כדי להתפרנס התחלתי למכור פוליסות ביטוח. לעולם לא אשכח את מה שאמר לי אחד המנהלים בתקופת ההכשרה שלי: ”העסק הזה בנוי על ביקורי בית בערבים. רק ככה תוכל למצוא אנשים בבית. אין דבר חשוב יותר מלצאת כל ערב ולבקר בבתים”. השבתי לו: ”אני בטוח שאתה מדבר מניסיון, ואני מכבד את זה. אבל יש לי גם תפקידים שקשורים לדת שלי שמעולם לא הזנחתי, ואין לי שום כוונה להתחיל להזניח אותם עכשיו. אני אצא מדי פעם לביקורי בית בערבים, אבל בימי שלישי וחמישי אני צריך לנכוח באסיפות חשובות מאוד”. יהוה אכן בירך אותי על כך שלא החמצתי אסיפות לטובת עבודה חילונית.‏

היינו לצד מיטתה של אמי כאשר היא נפטרה בבית אבות ביולי 1987. האחות הראשית ניגשה לגרייס ואמרה: ”גברת אלן, לכי הביתה לנוח. כולם יודעים שהיית כאן כל הזמן בשביל חמותך. את יכולה להיות רגועה וגאה בעצמך”.‏

בדצמבר 1987 שוב מילאנו טופסי בקשה לשירות בית־אל, המקום האהוב עלינו. אלא  שכעבור מספר ימים התגלה אצל גרייס סרטן המעי הגס. לאחר ניתוח והתאוששות מוצלחת, הודיעו לה הרופאים שהיא נקייה מסרטן. בין לבין קיבלנו מכתב מבית־אל ובו המלצה שנמשיך בשירותנו עם הקהילה המקומית. החלטנו בנחישות להמשיך קדימה ולהתמיד בפעילותנו לקידום ענייני המלכות.‏

ברבות הימים קיבלתי הצעת עבודה בטקסס. ידענו שהאקלים החם שם יהיה טוב לנו, וכך היה. כאן בטקסס אנחנו מוקפים כבר 25 שנה באחים ואחיות אוהבים, ונקשרנו אליהם מאוד.‏

לקחים שלמדנו

גרייס נאבקה לאורך השנים בסרטן המעי הגס, בסרטן בלוטת התריס ולאחרונה בסרטן השד. אבל היא מעולם לא התלוננה על מר גורלה, וגם מעולם לא התרעמה על כך שעליה לכבד את עקרון הראשות ולשתף פעולה. לא אחת שואלים אותה, ”מה סוד ההצלחה שלכם כזוג ומה סוד האושר שקורן משניכם?” היא מזכירה ארבע סיבות: ”אנחנו החברים הכי טובים. אנחנו משוחחים יום יום בקביעות. אנחנו אוהבים לבלות יום יום זה בחברת זה, ואנחנו אף פעם לא הולכים לישון בסוף היום כשאנחנו כועסים זה על זה”. כמובן, קורה לפעמים שאנחנו מרגיזים אחד את השני, אבל אנחנו סולחים ושוכחים — והגישה הזו אכן הוכיחה את עצמה.‏

‏”תמיד הישען על יהוה וקבל את מה שהוא מרשה שיקרה”‏

בכל הקשיים שהיו לנו בדרכנו, ישנם מספר לקחים שלמדנו:‏

  1. תמיד הישען על יהוה וקבל את מה שהוא מרשה שיקרה. לעולם אל תישען על הבנתך (‏מש’ ג’:5, 6;‏ יר’ י”ז:7‏).‏

  2. סמוך על הדרכתו של דבר יהוה, ואין זה משנה באיזה עניין. הציות ליהוה ולחוקיו הוא חיוני. אין שביל ביניים. או שאתה מציית או שלא (‏רומ’ ו’:16;‏ עב’ ד’:12‏).‏

  3. יש דבר אחד בחיים שאין חשוב ממנו — לעשות שם טוב אצל יהוה. הצב את ענייניו במקום הראשון ואל תחפש להתעשר (‏מש’ כ”ח:20;‏ קהלת ז’:1;‏ מתי ו’:33, 34‏).‏

  4. התפלל ליהוה שיעזור לך להיות פורה ופעיל בשירותו ככל האפשר. התמקד במה שאתה יכול לעשות ולא במה שאינך יכול לעשות (‏מתי כ”ב:37;‏ טימ”ב ד’:2‏).‏

  5. זכור ששום ארגון אחר אינו זוכה לברכתו ולחסדו של יהוה (‏יוח’ ו’:68‏).‏

גרייס ואני שירתנו את יהוה כל אחד יותר מ־75 שנה, וכזוג נשוי אנחנו משרתים אותו כבר קרוב ל־65 שנה. נהנינו מאוד לשרת ביחד את יהוה במשך כל אותן עשרות שנים. אנחנו מקווים ומתפללים שכל אחינו ואחיותינו יראו גם הם עד כמה מבורכים החיים אם נשענים על יהוה.‏