עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

‫עורו!‫  |  דצמבר 2015

הלווייתנים באים!‏

הלווייתנים באים!‏

מדי שנה בתחילת יולי פוקדות נקבות לווייתני הבלנה השחורה הדרומית (‏Eubalaena australis‏) את החוף הדרומי של סנטה קטרינה בברזיל. הן מגיעות מאזורים תת־אנטרקטיים המרוחקים אלפי קילומטרים מברזיל כדי להמליט ולהניק את ולדותיהן במים הרדודים. במשך מספר חודשים יכולים המקומיים והתיירים לצפות להנאתם בלווייתנים מהחופים או מהצוקים ולראות אמהות וגורים נחים או משתעשעים במים!‏ *

ענקי ים אקרובטיים

אורכה של נקבת הבלנה השחורה הדרומית יכול להגיע ל־16 מטר, כאורכו של אוטובוס אקורדיון, ומשקלה ל־80 טון! גופם האדיר של לווייתני הבלנה הוא לרוב שחור, ולעיתים בטנם מכוסה כתמים לבנים. ראשם העצום מהווה רבע מאורך הגוף כולו, ופיהם רחב ומקושת. בשונה ממיני לווייתן אחרים, אין להם סנפיר גב. כדי לשחות קדימה הם נעזרים בזנבם הענקי, שיש בו שקע עמוק דמוי v ומניעים אותו מעלה ומטה ולא מצד לצד כמו דגים. כדי לשנות כיוון הם נעזרים בסנפיריהם, בדומה לאופן שבו מנווטים מטוס.‏

מעניין לציין שלמרות ממדיהם העצומים, לווייתני הבלנה ניחנים בגמישות רבה ומבצעים תרגילי אקרובטיקה מפליאים. ניתן לראות אותם שטים וזנבם מזדקר מחוץ למים למשך פרקי זמן ארוכים (Sailing). לעיתים הם מוציאים את הזנב ומצליפים בו על פני המים בעוצמה רבה (Lobtailing) או מגיחים מהמים ונוחתים על פניהם בעוצמתיות, כך שהנתז נראה למרחוק (Breaching).‏

מאפיינים חיצוניים ייחודיים

על ראש לווייתני הבלנה וסביבו מצויות גבשושיות לבנות או צהבהבות. אלו הן שכבות  עור מחוספס המכוסות מושבות סרטנים זעירים המכונים ”כיני לווייתן”. קרינה גרוֹש, מתאמת ”פרויקט לווייתני הבלנה בברזיל” מסבירה: ”כפי שלכל אדם יש טביעת אצבע ייחודית, כך לכל בלנה יש דגמי גבשושיות ייחודיים המסייעים בזיהויה. אנו מצלמים את דגמי גבשושיות הלווייתנים המגיעים אל חופינו ומתייקים את התצלומים בארכיון”.‏

הביולוגים מציינים שלאחר מותם של לווייתני הבלנה קשה לקבוע את גילם מפני שאין להם שיניים. הם משערים שתוחלת החיים הממוצעת שלהם היא 65 שנה או יותר.‏ *

הרגלי אכילה יוצאי דופן

לווייתני הבלנה ניזונים מסרטנים זעירים. בשני צדי הלסת העליונה יש מערכת סינון המורכבת ממאות מזיפות בעלות שערות דקות בקצותיהן. הם שוחים בפה פעור ומסננים את המים מטרפם הזעיר בעזרת שערות המזיפות. לווייתני הבלנה צורכים מדי יום קרוב לשני טון סרטנים.‏

לווייתנים אלה מבלים את הקיץ (ינואר/פברואר) בשטחי הזנה באוקיינוס האנטרקטי ואוגרים שומן. שכבת השומן העבה היא חומר בידוד מצוין מהמים הקרים, והיא משמשת כמלאי מזון בעת הנדידה.‏

כיצד הם קיבלו את שמם?‏

החל מהמאה ה־18 ואילך ניצודו לווייתנים אלה בצורה נרחבת בחצי הכדור הדרומי. הם מכונים באנגלית ”הלווייתן הנכון” (right whale) מפני שציידי לווייתנים ראו בהם המתאימים ביותר לציד. מדוע? לווייתני הבלנה הם שחיינים איטיים, ולכן ניתן היה לצוד אותם בקלות, אפילו בעזרת סירות עץ פשוטות וצלצלי יד. בנוסף, בשונה מלווייתנים אחרים, גוויותיהם של לווייתני הבלנה צפות בשל כמות השומן העצומה שלהם. תודות לכך יכלו הציידים לגרור אותם אל החוף בקלות.‏

יתר על כן, השומן והמזיפות היו מצרכים מבוקשים באותם ימים. משומן הלווייתן הפיקו שמן לתאורת רחוב וחומרי סיכה. מהמזיפות הכינו מוצרים כגון תומכי מחוכים, שוטי סוסים וחישורי מטריות. למעשה, די היה במזיפות של לווייתן אחד בלבד כדי לכסות את הוצאותיה של משלחת שלמה!‏

בראשית המאה ה־20 הידלדלה משמעותית אוכלוסיית לווייתני הבלנה בשל ציד יתר, ובסופו של דבר כבר לא ניתן היה לצוד אותם בהיקף מסחרי. תחנת הציד האחרונה בברזיל נסגרה בשנת 1973. אף שכמה מיני לווייתנים התאוששו בהדרגה, מינים אחרים עדיין מצויים בסכנת הכחדה חמורה.‏

לווייתני הבלנה הם דוגמה מרשימה למגוון הרחב של צורות החיים המורכבות הקיימות על פני כדור הארץ. הם מעידים על חוכמתו האדירה ועל עוצמתו של מי שברא אותם, המתכנן העליון, יהוה אלוהים (‏תהלים קמ”ח:7‏).‏

^ ס' 2 אזורי המלטה אחרים מצויים בקרבת חופי ארגנטינה, אוסטרליה, דרום אפריקה, אורוגוואי ואיי אוקלנד.‏

^ ס' 8 המדענים מסווגים את לווייתני הבלנה לכמה מינים שונים. מלבד לווייתני הבלנה השחורה הדרומית (‏Eubalaena australis‏) הנפוצים בחצי הכדור הדרומי, קיימים גם לווייתני בלנה שחורה אטלנטית (‏Eubalaena glacialis‏) ובלנה שחורה יפנית (‏Eubalaena japonica‏) בחצי הכדור הצפוני.‏