עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

‫עורו!‫  |  מאי 2015

‏”אלוהים עוזר לנו להחלים”‏

‏”אלוהים עוזר לנו להחלים”‏

נטליה ובנה בן ה־9 אסלן הצטופפו לצד זרינה ובתה בת ה־12 אנז’ליקה. הם היו בין למעלה מ־1,000 ילדים ומבוגרים שישבו זה לצד זה, בזמן שחוטפים חמושים משגיחים עליהם.‏

קודם לכן באותו היום, יום ד’, 1 בספטמבר 2004, עמדו הילדים וההורים בחוץ והתכוננו לחגוג את היום הראשון לתחילת הלימודים בבית־ספר בבסלאן, עיירה קטנה באלניה שברוסיה. לפתע הסתערו עליהם אנשים חמושים ומחבלים מתאבדים והחלו לירות באוויר ולצעוק בחוזקה. היו למעלה מ־30 תוקפים. הם דחקו את ההמון המבועת אל תוך אולם ההתעמלות של בית־הספר ומלכדו אותו בחומרי נפץ.‏

כלואים כבני ערובה

כך החלו שלושה ימים מתוחים של ניסיונות משא ומתן כושלים בין החוטפים לכוחות הביטחון. ”אף פעם לא התפללתי כל כך הרבה”, נזכרת נטליה, אשר באותה תקופה למדה את המקרא בעזרתם של עדי־יהוה.‏

זה היה בשלהי הקיץ, ואולם ההתעמלות נהיה חם ומחניק. החל מבוקרו של היום השני מנעו החוטפים מבני הערובה מזון ומים, וביום השלישי — יום ו’ — חלק מבני הערובה החלו לשתות שתן ולאכול את הפרחים שהביאו הילדים למורים. ”ילד שישב לידנו הניח עלה בכף ידי”, מספרת נטליה. ”קרעתי את העלה לשניים ונתתי חצי לאנז’ליקה וחצי לאסלן”.‏

בהמשך היום השלישי פרצו חילופי אש. ”מעוצמת הפיצוצים נהדפתי בחוזקה”, היא אומרת. ”האוויר התמלא בעשן סמיך, והתחילו יריות”. במהלך חילופי הירי בין החיילים לטרוריסטים, הצליחו נטליה ואסלן לזחול החוצה. גבר אוסטי, אלן שמו, חילץ אותם  והובילם למקום בטוח. אך רבים אחרים לא הצליחו להימלט.‏

לאחר האסון

אנז’ליקה נהרגה בחילופי האש ביום השלישי

מאות ילדים ומבוגרים נספו באסון, לרבות אנז’ליקה. במשך שבועות נשמעו קולות בכי ויבבות בבסלאן. חלון דירתה של נטליה משקיף אל בית־הספר, וגם אחרי שנבנה בית־ספר חדש בקרבת מקום, אסלן לא היה מסוגל להיכנס אליו. הוא אפילו לא היה מוכן לצאת מביתו כדי לשחק. ”התחננו ליהוה שיעזור לו להתגבר על פחדיו”, מספרת נטליה. עם הזמן הוא אזר את האומץ לחזור לבית־הספר.‏

לנטליה היה קשה מאוד לנכוח באסיפות באולם המלכות של עדי־יהוה. ”בכל פעם שהייתי במקום סגור עם הרבה אנשים, הייתה לי תחושה שבכל רגע עומדים להתפרץ פנימה ולתקוף אותנו”, היא מספרת. ”הייתי מתפללת שלא יקרה שום דבר. אחרי זמן מה הפסקתי ללכת לאסיפות. גם היה לי קשה להתמודד עם הידיעה שהרבה אנשים נהרגו ואנחנו נותרנו בחיים”.‏

ההחלמה

‏”אני אסירת תודה לחברי הקהילה שהמשיכו לעזור לי”, אומרת נטליה. ”עדת־יהוה ששמה טטיאנה ביקרה אותי בקביעות כל שלושה ימים. בהמשך הצטרפה אליה אוליאנה, עדת־יהוה טובת לב, מתחשבת ועדינה שהכירה היטב את המקרא. היא שיבחה אותי על כל המאמצים שעשיתי והקשיבה לי מכל הלב.‏

‏”סוף כל סוף אני יכולה לדבר על היום ההוא בלי מרירות ופחד”‏

‏”אוליאנה הקריאה לי את דבריו של השליח פאולוס בקורינתים ב’. א’:9‏. בעקבות חוויה קשה שעבר באסיה, הוא אמר: ’היינו משוכנעים שנגזר עלינו גזר דין מוות’. היא גם קראה לי את הכתוב בישעיהו מ’:31‏: ’קוֹוֵי יהוה יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים’. פסוקים אלה והתמיכה הרגשית שהעניקו לי דרך קבע אוליאנה ואחרים, נתנו לי את הכוח לנכוח שוב באסיפות הקהילה יחד עם ילדיי. למרות זאת, עדיין לא קל לי להימצא באולם סגור”.‏

זמן מה לאחר האסון הפכה זרינה לאחת מעדי־יהוה. כיום היא מצפה בכיליון עיניים לקבל את פניה של אנז’ליקה כשהיא תקום לתחייה בעולם יפהפה ושלֵו בימי שלטונה של מלכות אלוהים (‏מתי ו’:9, 10;‏ מעשי השליחים כ”ד:15‏). נטליה וילדיה נטבלו ב־2009. הם עדיין מתגוררים בקרבת ההריסות של אולם ההתעמלות, אבל הם הותירו את האסון מאחוריהם. ”סוף כל סוף אני יכולה לדבר על היום ההוא בלי מרירות ופחד”, מספרת נטליה. ”אלוהים עוזר לנו להחלים”.‏