עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

 סיפור חיים

חבקתי את האמת המקראית ללא זרועות

חבקתי את האמת המקראית ללא זרועות

ברגעי חוסר ביטחון אנשים מחפשים להיאחז במשהו. אני לא יכול לעשות זאת מפני שאין לי זרועות וידיים. כשהייתי בן שבע הרופאים נאלצו לכרות את זרועותיי כדי להציל את חיי.‏

נולדתי בשנת 1960, כשאמי הייתה בת 17. אבי עזב אותנו לפני שנולדתי. חייתי עם אמי והוריה בבוּרג, עיירה קטנה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) לשעבר. רבים היו אתיאיסטים, וגם משפחתי דגלה בתפיסה זו. המושג ”אלוהים” היה חסר משמעות בעינינו.‏

סבי הרעיף עליי הרבה תשומת לב בילדותי. הוא עירב אותי במשימות רבות. למשל, הוא היה מבקש ממני לטפס על עצים כדי לנסר ענפים. אהבתי מאוד את ההרפתקאות האלה. הייתה לי ילדות מאושרת ונטולת דאגות.‏

התאונה ששינתה את חיי

יום אחד, כשהייתי בן שבע, התרחש מקרה איום ונורא. זמן קצר אחרי שעליתי לכיתה ב’, טיפסתי על עמוד חשמל בדרכי הביתה. בגובה של שמונה מטרים איבדתי את ההכרה כתוצאה מפגיעת קשת חשמלית גדולה. כשהתעוררתי בבית החולים, לא הרגשתי את הזרועות שלי. הן נכוו קשות, והפצעים היו כל כך מזוויעים שהרופאים נאלצו לכרות את שתי זרועותיי כדי למנוע הרעלת דם. מטבע הדברים, אמי והוריה היו שבורים. אך מכיוון שהייתי ילד טרם הבנתי לגמרי איך מצבי ישפיע על חיי.‏

בתום האשפוז חזרתי לבית הספר. הילדים לעגו לי, דחפו אותי וזרקו לעברי חפצים כי לא יכולתי להגן על עצמי. התנהגותם האכזרית ועלבונותיהם פצעו את לבי. לבסוף הועברתי לבית ספר לבעלי מוגבלויות בבירקנוורדר. הוא היה מעין פנימייה לילדים בעלי נכות. מכיוון שבית הספר היה רחוק מהבית, אמי והוריה לא יכלו להרשות לעצמם לבקר אותי. התראיתי אתם רק במהלך החופשות. בעשר השנים הבאות גדלתי ללא אמי וללא סבי וסבתי.‏

לגדול ללא זרועות

למדתי לעשות הרבה דברים בעזרת כפות הרגליים. האם אתה יכול לדמיין לעצמך איך זה להחזיק מזלג או כף בין אצבעות הרגליים כדי לאכול? איכשהו הצלחתי לפתח את המיומנות הזו. גם למדתי לצחצח שיניים ולהסתרק באמצעות כפות רגליי. אפילו התחלתי להחוות בכפות הרגליים  במהלך שיחות עם אחרים. רגליי תפסו את מקומן של ידיי.‏

בגיל העשרה אהבתי לקרוא ספרי מדע בדיוני. לפעמים דמיינתי שיש לי זרועות רובוטיות משוכללות שמאפשרות לי לעשות הכול. בגיל 14 התחלתי לעשן. זה חיזק את הביטחון העצמי שלי וגרם לי להרגיש שאני כמו כולם. זו הייתה דרכי לומר: ’כן, אני יכול לעשות גם את זה. אנשים מעשנים הם אנשים בוגרים — ולא חשוב אם יש להם זרועות או לא’.‏

השתדלתי להעסיק את עצמי והשתתפתי בכל מיני פעילויות חברתיות. הצטרפתי לתנועת ”הנוער הגרמני החופשי”, תנועה סוציאליסטית בחסות הממשלה. שימשתי כמזכיר התנועה באזור מגוריי, וזה נחשב לתפקיד בכיר. גם הצטרפתי למועדון זמר, נרשמתי לחוג שירה ועסקתי בספורט לנכים. בהמשך עברתי התלמדות והתחלתי לעבוד בחברה בעיירה שלי. ככל שהתבגרתי נהגתי להרכיב את התותבת שלי לעיתים תכופות יותר כי רציתי להרגיש אדם שלם.‏

אני חובק את האמת המקראית

פעם אחת, בזמן שחיכיתי לרכבת בדרכי לעבודה, מישהו ניגש אליי. הוא שאל אותי אם אני יכול לתאר לעצמי שיום אחד אלוהים ישיב לי את שתי זרועותיי. שאלתו הפתיעה אותי. כמובן, רציתי ששוב יהיו לי זרועות, אבל הרעיון הזה נשמע לי חסר שחר. בתור אתיאיסט, הייתי בטוח שאלוהים לא קיים. מאותו יום ואילך השתדלתי להתחמק מהאיש ההוא.‏

כעבור זמן מה עמיתה לעבודה הזמינה אותי לבקר את משפחתה. בזמן ששתינו קפה, הוריה התחילו לדבר על אלוהים — על יהוה אלוהים. עד לאותו רגע לא ידעתי שלאלוהים יש שם (תהלים פ”ג:19). אבל בתוך תוכי התנגדתי לדבריהם: ’לא יכול להיות שיש אלוהים, ולא משנה איך קוראים לו. אני אוכיח שהם טועים’. הייתי כל כך בטוח בדעתי, שהסכמתי להיפגש אתם ולשוחח על המקרא. אבל להפתעתי לא יכולתי להוכיח שאלוהים לא קיים.‏

החשיבה האתיאיסטית שלי התחילה להתפורר אט אט בזמן שלמדתי על נבואות המקרא. נוכחתי שהרבה נבואות מאת אלוהים כבר התגשמו, למרות שהן נכתבו מאות ואף אלפי שנים מראש. באחת השיחות שלנו השווינו בין המצב בעולם לבין הנבואות הכתובות במתי פרק כ”ד,‏ לוקס פרק כ”א וטימותיאוס ב’. פרק ג’‏‏. כפי ששילוב של סימפטומים עוזר לרופא לאבחן מחלה בצורה מדויקת, כך גם התגשמות כל המאורעות שנחזו בנבואות האלה עזרה לי להבין שאנחנו חיים בתקופה שנקראת במקרא ”אחרית הימים”.‏ * זה הדהים אותי. הבנתי שהנבואות הללו מתגשמות ממש לנגד עיניי!‏

השתכנעתי שמה שאני לומד הוא האמת. התחלתי להתפלל ליהוה אלוהים וגם נגמלתי מעישון, אף שהייתי מעשן כבד למעלה מעשר שנים. המשכתי ללמוד את המקרא במשך כשנה, וב־27 באפריל 1986  נטבלתי בחשאי בתוך אמבטיה, מכיוון שבאותה תקופה פעילותם של עדי־יהוה הייתה תחת חרם בגרמניה המזרחית.‏

הושטת עזרה לזולת

בשל החרם נהגנו להיפגש בקבוצות קטנות בבתים פרטיים, והכרתי רק מעטים מאחיי לאמונה. אך להפתעתי, בשלב מסוים התירו לי הרשויות לנסוע לגרמניה המערבית, היכן שעדי־יהוה היו חופשיים לקיים את דתם. לראשונה בחיי נכחתי בכינוסים מקראיים וראיתי אלפים מאחיי ואחיותיי הרוחניים. הייתה זו חוויה בלתי רגילה.‏

לאחר נפילת חומת ברלין הוסר החרם מפעילותם של עדי־יהוה. סוף כל סוף יכולנו לעבוד את יהוה אלוהים בחופשיות! רציתי להשתתף במידה רבה יותר בפעילות הבישור. אבל המחשבה לשוחח עם זרים תמיד עוררה בי חרדה. סבלתי מרגשי נחיתות בגלל הנכות שלי ומפני שרוב ילדותי עברה עליי במוסד לבעלי מוגבלויות. למרות זאת, בשנת 1992 הצבתי לעצמי למטרה לבשר 60 שעות בחודש מסוים. עמדתי ביעד וחוויתי שמחה רבה. לכן החלטתי שאעשה זאת כל חודש, והתמדתי בכך לאורך כשלוש שנים.‏

הפסוק הבא חקוק היטב בזיכרוני: ”מי ייחלש ואני לא איחלש גם כן?” (‏קורינתים ב’. י”א:29‏) חרף מגבלותיי לא נגזל ממני כושר החשיבה והדיבור. לכן אני משתדל להושיט עזרה לזולת כמיטב יכולתי. בתור אדם ללא זרועות, אני יכול להזדהות לגמרי עם אנשים בעלי מוגבלויות. אני מכיר את ההרגשה לרצות נואשות לעשות משהו, אך לדעת שאני לא יכול. אני מנסה לעודד אחרים שחשים כך. כשאני נותן מעצמי בדרך הזו, אני מתמלא אושר.‏

כשאני חולק את הבשורה הטובה עם הזולת, לבי מתמלא שמחה

יהוה עוזר לי מדי יום

אני חייב להודות שלפעמים אני מרגיש קצת מדוכדך. אני רק רוצה להיות אדם שלם. אומנם אני יכול לבצע הרבה מטלות יומיומיות בכוחות עצמי, אבל הן דורשות ממני הרבה יותר זמן, מאמצים וכוחות בהשוואה לאדם רגיל. המוטו היומי שלי הוא: ‏”בכול אני יכול לעמוד בעזרתו של הנותן לי כוח” (‏פיליפים ד’:13‏). מדי יום יהוה נותן לי את הכוח שאני צריך כדי לעשות דברים ”רגילים”. ראיתי שיהוה לא מוותר עליי, ולכן גם אני לעולם לא רוצה לוותר עליו.‏

יהוה בירך אותי במשפחה, בדיוק מה שהיה חסר לי בילדותי ובנעוריי. יש לי אישה נפלאה, אלקה, והיא רעיה אוהבת ומלאת חמלה. מלבד זאת קיבלתי משפחה כלל עולמית — מיליוני עדי־יהוה, שהם אחיי ואחיותיי הרוחניים.‏

עם אשתי האוהבת, אלקה

אני גם שואב נחמה מהבטחתו של אלוהים להפוך את העולם לגן עדן. באותה עת הוא יעשה ”הכול חדש”, לרבות זרועותיי (‏ההתגלות כ”א:5‏). אני מבין את ההבטחה הזו טוב יותר כשאני מהרהר במעשיו של ישוע בהיותו עלי אדמות. הוא ריפא בו במקום אנשים בעלי מומים בגפיים וגם אדם שאוזנו נכרתה (‏מתי י”ב:13;‏ לוקס כ”ב:50, 51‏). הבטחות יהוה והנסים שחולל ישוע שכנעו אותי שבקרוב שוב אהיה אדם שלם.‏

אולם הברכה הגדולה מכול היא הזכות להכיר את יהוה אלוהים. הוא הפך לי לאב, לחבר ולמקור נחמה וחיזוק. אני מזדהה עם דברי דוד המלך: ”יהוה עוזי... בו בטח לבי ונעזרתי [הוא עזר לי], ויעלוז לבי” (‏תהלים כ”ח:7‏). אני רוצה לאחוז בָּאמת הנפלאה הזו כל ימי חיי. אני חובק אותה אף שאין לי זרועות.‏

^ ס' 17 לדיון מפורט באות אחרית הימים, ראה פרק 9, ”‏האם אנו חיים ב’אחרית הימים’?‏‏” בספר מה באמת מלמד המקרא? שיצא לאור מטעם עדי־יהוה וזמין אונליין באתר www.jw.org/he