עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  מס' 5 2016

 לך בעקבות אמונתם | דוד

‏”ליהוה המלחמה”‏

‏”ליהוה המלחמה”‏

דוד ניסה לפלס דרכו בין החיילים שחלפו על פניו במהירות. עיניהם היו פעורות מאימה בעודם נמלטים משדה הקרב. מדוע אחז בהם פחד? דוד ודאי שמע אותם חוזרים בחרדה שוב ושוב על שמו של אדם מסוים. ואז, ממרחק מה, נגלה לנגד עיני דוד אותו אדם, כשהוא ניצב בעמק ומפגין תוקפנות והתרסה. ודאי היה זה האדם הגדול ביותר שראה דוד מעודו.‏

גוליית! דוד הבין מדוע פחדו ממנו החיילים. הוא היה בעל ממדים עצומים — הר אדם. אפילו ללא נשקו האדיר הוא קרוב לוודאי שקל יותר משני גברים חסונים. אך הוא גם היה חמוש היטב, והיה לוחם למוד קרבות בעל עוצמת פלדה. גוליית הציב בפני בני ישראל אתגר. דמיין את קולו הרועם מהדהד בגבעות בעודו מתגרה בצבא ישראל ושאול המלך. הוא קרא לבני העם לשלוח אליו אדם שיילחם בו כדי לסיים את המלחמה בקרב אחד בלבד (‏שמואל א’. י”ז:4–10‏).‏

בני ישראל נתקפו פחד. גם שאול המלך נתקף פחד. דוד גילה שהמצב נמשך למעלה מחודש. שני הצבאות, בני ישראל והפלשתים, נקלעו למבוי סתום, וגוליית המשיך להשמיע מדי יום את חירופיו. הדבר עורר את מורת רוחו של דוד. איזו השפלה — מלך ישראל וחייליו, וביניהם שלושה מאחיו הגדולים של דוד, נכנעו לפחד. בעיני דוד השפלת צבא ישראל לא הייתה פשעו החמור ביותר של גוליית עובד האלילים. הרי הוא הכפיש את יהוה אלוהי ישראל! אך מה יכול היה לעשות דוד הצעיר? ומה נוכל ללמוד כיום מאמונתו? (‏שמואל א’. י”ז:11–14‏).‏

‏”משחהו, כי זה הוא!”‏

הבה נחזור חודשים רבים אחורה. דוד רעה את כבשי אביו בגבעות שבקרבת בית לחם, והערב החל לרדת. דוד היה צעיר אדמוני יפה תואר, קרוב לוודאי בשנות העשרה לחייו, והיו לו עיניים יפות ונבונות. ברגעים שלווים הוא נהג לנגן בנבל כשהוא מתפעל מיפי בריאתו של אלוהים. תודות לשעות המהנות הרבות שהקדיש לנגינה, הוא רכש עוד ועוד מיומנויות מוזיקליות. אך באותו הערב הוא נקרא לשוב הביתה כי אביו רצה לראותו תיכף ומייד (‏שמואל א’. ט”ז:12‏).‏

בהגיעו ראה את אביו ישי משוחח עם אדם קשיש. היה זה הנביא הנאמן שמואל. יהוה שלח אותו כדי למשוח את אחד מבניו של ישי למלך הבא של ישראל! שמואל כבר פגש את שבעת אחיו הגדולים של דוד, אך יהוה הבהיר לנביא שהוא לא בחר באיש מהם. אולם כאשר הגיע דוד, אמר יהוה לשמואל: ”משחהו, כי זה הוא!” לעיני כל אחיו הגדולים של דוד יצק שמואל על ראשו של הנער שמן מיוחד מכלי קיבול שהיה למעשה קרן בעל חיים. מאותה עת השתנו חייו של דוד מן הקצה אל הקצה. במקרא נאמר: ”ותצלח רוח יהוה אל דוד מהיום ההוא ומעלה” (‏שמואל א’. ט”ז:1,‏ 5–13‏).‏

דוד זקף בענווה לזכות יהוה את ניצחונותיו על חיות הפרא

 האם החל דוד לטפח שאיפות בנוגע למלוכה? לא, הוא היה מוכן לחכות שרוח יהוה תגלה לו מתי יגיע זמנו למלא תפקידים גדולים יותר. בינתיים הוא המשיך במלאכתו הפשוטה כרועה צאן. הוא ביצע אותה במסירות רבה ובאומץ לב. בשני מקרים נשקפה סכנה לצאן אביו. פעם אחת איים אריה על שלומו של העדר, ובמקרה אחר היה זה דוב. דוד לא ניסה להבריח את החיות הטורפות ממרחק בטוח, אלא זינק לעברן ונאבק בהן כדי להגן על כבשיו חסרי הישע של אביו. בשני המקרים הוא הרג במו ידיו את החיות האימתניות (‏שמואל א’. י”ז:34–36;‏ ישעיהו ל”א:4‏).‏

בהמשך קיבל דוד זימון. שמעו הגיע לאוזני שאול המלך. שאול עדיין היה לוחם רב־עוצמה, אך הוא איבד את חסדו של יהוה לאחר שמאס בהדרכתו. יהוה הסיר מעל שאול את רוח קודשו, ולכן לעיתים קרובות אחזה במלך רוח רעה — התפרצויות זעם, חשדנות ואלימות. כאשר שרתה על שאול רוח רעה, הוא נזקק למוזיקה כדי למצוא מרגוע לנפשו. כמה מאנשיו של שאול שמעו שדוד מוזיקאי מוכשר ולוחם מיומן. לכן נקרא דוד אל המלך, ועד מהרה הפך לאחד מנגניו ונושאי כליו של שאול (‏שמואל א’. ט”ו:26–29; ט”ז:14–23‏).‏

האמונה שגילה דוד בתחומים הללו יכולה להועיל במיוחד לצעירים. שים לב שהוא הקדיש את זמנו הפנוי לפעילויות שקירבו אותו ליהוה. כמו כן, הוא פיתח בסבלנות כישורים מעשיים שהפכו אותו לעובד יעיל. אך מעל הכול, הוא נענה להדרכת רוח יהוה. אילו לקחים חשובים עבור כולנו! (‏קהלת י”ב:1‏).‏

‏”אל ייפול לב אדם” בגללו

בתקופה שבה שירת דוד את שאול הוא שב לביתו לעיתים תכופות כדי לרעות את הצאן, לפעמים לפרקי זמן ממושכים. באחד מפרקי הזמן הללו שלח ישי את דוד לשאול לשלום שלושת אחיו הגדולים, אשר שירתו בצבא שאול. דוד שמע בקול אביו, לקח עמו צידה לאחיו ושם פעמיו לעמק האלה. בהגיעו לשם הזדעזע לגלות ששני הצבאות נקלעו למבוי סתום, כמתואר בתחילת המאמר. בין הצבאות הפריד עמק רחב ידיים, והם ניצבו זה מול זה על גבי המדרונות הנגדיים (‏שמואל א’. י”ז:1–3,‏ 15–19‏).‏

בעיני דוד המצב היה בלתי נסבל. כיצד ייתכן שצבאו של יהוה אלוהים חיים נס בחרדה מפני אדם בודד — ועוד מפני עובד אלילים? דוד ראה בחירופי גוליית הטחת עלבון ביהוה. לכן הוא החל לדבר בלהט עם החיילים על הבסת גוליית. תוך זמן קצר הגיעו דברי דוד לאוזני אליאב, אחיו הבכור. אליאב גער באחיו הקטן בתקיפות וטען שדוד בא לשם רק כדי לצפות בשפיכות דמים. אך דוד השיב לו: ”מה עשיתי עתה? הלוא דבר הוא [רק שאלתי שאלה]!” דוד המשיך לדבר בביטחון על הבסת גוליית, ולבסוף הגיעו דבריו לאוזני שאול. המלך ציווה שדוד יובא לפניו (‏שמואל א’. י”ז:23–31‏).‏

דוד אמר למלך את הדברים המעודדים הבאים באשר לגוליית: ”אל ייפול לב אדם עליו”. לב שאול ואנשיו אכן נפל בקרבם בשל גוליית. מטבע הדברים  הם השוו את עצמם לאותו ענק, וראו את עצמם בקושי מגיעים לגובה חזהו, אך זו הייתה טעותם. הם דמיינו כיצד אותו ענק חמוש מביס אותם במחי יד. אולם דוד לא חשב כמותם. כפי שנראה בהמשך, הוא ראה את המצב באור שונה לגמרי. לכן הוא הציע שהוא יצא להילחם בגוליית (‏שמואל א’. י”ז:32‏).‏

שאול מחה על כך: ”לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להילחם עמו, כי נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו”. האם דוד באמת היה צעיר מדי? לא. הוא אומנם היה צעיר מכדי להתגייס לצבא ואולי היה לו מראה נערי, אך כבר יצא לו שם של לוחם נועז וייתכן שהוא היה בשנות העשרה המאוחרות לחייו (‏שמואל א’. ט”ז:18; י”ז:33‏).‏

על מנת להניח את דעתו של שאול, סיפר לו דוד כיצד הוא גבר על אריה ודוב. האם הוא התרברב? לא. דוד ידע כיצד עלה בידו לגבור עליהם. הוא אמר: ”יהוה, אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה”. בסופו של דבר השתכנע שאול ואמר: ”לך ויהוה יהיה עמך” (‏שמואל א’. י”ז:37‏).‏

האם היית רוצה שאמונתך תהיה כאמונתו של דוד? שים לב שאמונתו של דוד לא הייתה סוג של אידיאליזם או חולמנות. אמונתו באלוהים התבססה על ידע מדויק וניסיון. הוא ידע שיהוה הוא אל אוהב המגן על משרתיו ומגשים את הבטחותיו. אם ברצוננו לטפח אמונה כזו, עלינו להמשיך ללמוד על אלוהי המקרא. אם נחיה לאור מה שאנו לומדים, תהיה לכך השפעה טובה על חיינו ובעקבות זאת תתחזק אמונתנו (‏עברים י”א:1‏).‏

‏”יסגרך יהוה בידי”‏

בהתחלה ניסה שאול להלביש את דוד בבגדי המלחמה שלו. ציוד המלך היה דומה לזה של גוליית, והוא כלל שריון קשקשים גדול עשוי נחושת. דוד ניסה ללכת כשלגופו הציוד הגדול והמסורבל, ועד מהרה הבין שהוא רק יכביד עליו. דוד לא קיבל הכשרה צבאית, ולכן לא היה רגיל לעטות בגדי מלחמה, בייחוד לא את אלה של שאול, האדם הגבוה ביותר בעם ישראל! (‏שמואל א’. ט’:2‏) הוא הסיר אותם מעליו ובחר להתייצב בלבושו הרגיל — לבוש של רועה המצויד כדי להגן על צאנו (‏שמואל א’. י”ז:38–40‏).‏

דוד לקח עמו מטה רועים, תיק קטן וקֶלַע. הקלע אינו נראה נשק מרשים במיוחד, אך למעשה היה זה כלי נשק עוצמתי. הקלע היה מורכב מכיס קטן בין שתי רצועות עור, והיה זה כלי הנשק האידיאלי של רועה הצאן. הרועה הניח אבן בתוך הקלע, סובב אותו מעל ראשו במהירות גדולה ושחרר את אחת הרצועות כדי להשליך את האבן בדיוק קטלני. כלי נשק זה היה כה יעיל שבצבאות בימי קדם היו לעיתים פלוגות של קַלעים.‏

כשלרשותו ציוד זה בלבד מיהר דוד להתייצב מול האויב. אנו יכולים רק לתאר לעצמנו אילו תפילות עזות נשא דוד כשהתכופף לאסוף חמישה חלוקי נחל באפיק היבש באזור העמק. לאחר מכן הוא יצא לשדה הקרב — לא בהליכה, אלא בריצה!‏

מה עלה במחשבותיו של גוליית כאשר ראה את יריבו? הכתוב מוסר: ”ויבזהו, כי היה נער ואדמוני, עם יפה מראה”. גוליית צעק: ”הכלב אנוכי כי אתה בא אליי במקלות?” הוא כנראה הבחין רק במטה של דוד ולא שם לב לקלע. הוא קילל את דוד בשם אלוהי הפלשתים ונשבע שייתן את בשרו של יריבו העלוב לעופות השמיים ולחיות השדה (‏שמואל א’. י”ז:41–44‏).‏

תגובתו של דוד היא ביטוי אמונה רב־עוצמה עד עצם ימינו. תאר לעצמך כיצד אותו צעיר אומר לגוליית את המילים הבאות: ”אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם יהוה צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת”. דוד ידע שאין חשיבות רבה לכוחו ונשקו של האדם. גוליית בז ליהוה אלוהים, ויהוה ינקוט פעולה. כפי שציין דוד, ”ליהוה המלחמה” (‏שמואל א’. י”ז:45–47‏).‏

ממדיו של גוליית ונשקו לא נעלמו מעיני דוד. אך הוא לא נתן לכך להרתיע אותו. הוא לא חזר על טעותם של שאול וצבאו. דוד לא ערך השוואות  בינו לבין גוליית. במקום זאת, הוא חשב עד כמה קטן גוליית בהשוואה ליהוה. גוליית התנשא לגובה של 2.9 מטרים והיה ענק בהשוואה לאנשים אחרים. אך עד כמה גדול הוא היה בהשוואה לריבון היקום? אין ספק שכמו כל אדם, הוא היה גדול רק במעט מחרק — ובמקרה שלו, חרק שיהוה עמד להשמיד!‏

דוד רץ לכיוון יריבו והוציא מתיקו אבן. הוא טען את הקלע שלו וסובב אותו מעל ראשו עד שנשמע קול שריקה. גוליית, שעמד כנראה מאחורי נושא המגן שלו, החל להתקדם לעבר דוד. גובהו הרם של גוליית אולי היווה עבורו חיסרון, מפני שנושא מגן בעל גובה ממוצע לא יכול היה להרים את המגן גבוה מספיק כדי להגן על ראש הענק — המטרה שאליה כיוון דוד (‏שמואל א’. י”ז:41‏).‏

דוד ידע שאפילו ענק הוא קטן וחלש לעומת יהוה אלוהים

דוד שחרר את האבן. תאר לעצמך את הדממה ששררה בשעה שהאבן נעה אל עבר המטרה. יהוה ללא ספק דאג לכך שדוד לא יצטרך להשליך אבן נוספת. האבן פגעה בדיוק במטרה ושקעה בתוך מצחו של גוליית. הענק התמוטט ונפל על פניו ארצה! נושא המגן ככל הנראה נס על נפשו. דוד ניגש לגוליית, לקח את חרבו של הענק וכרת את ראשו (‏שמואל א’. י”ז:48–51‏).‏

סוף כל סוף שאול וחייליו אזרו אומץ. בשאגת קרב אדירה הם שעטו אל עבר הפלשתים. הקרב הסתיים כפי שחזה דוד באמרו לגוליית: ”יהוה... נתן אתכם בידנו” (‏שמואל א’. י”ז:47,‏ 52, 53‏).‏

משרתי אלוהים כיום אינם יוצאים למלחמות. הזמנים הללו חלפו (‏מתי כ”ו:52‏). בכל זאת, עלינו לחקות את אמונתו של דוד. בדומה לו, אנו צריכים לראות ביהוה דמות ממשית — האל היחיד שעלינו לשרת ולירוא. ייתכן שלעיתים נחוש קטנים בהשוואה לבעיותינו. אולם הבעיות שעמן אנו מתמודדים קטנות בהשוואה לכוחו האינסופי של יהוה. אם נבחר לשרת את יהוה אלוהים ונאמין בו כדוד, לא נירתע משום קושי או בעיה שיצוצו בדרכנו. אין מכשול שיהוה אינו מסוגל לגבור עליו!‏