עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה  |  מס' 3 2016

 נושא השער

כשאדם אהוב נפטר

כשאדם אהוב נפטר

‏”אלוהים יודע הכי טוב, חמודה. ... אל... תבכי”.‏

מילים אלה נלחשו באוזניה של אישה בשם בֶּבֵּה. היה זה בהלווייתו של אביה שנהרג בתאונת דרכים.‏

בֶּבֵּה הייתה קרובה מאוד לאביה. ההערה נאמרה בתום לב מפי חברת משפחה, אך בעיני בבה המילים הללו רק הסבו כאב ולא העניקו נחמה. ”מותו לא היה לטובה”, היא חזרה ואמרה לעצמה. שנים לאחר מכן כשתיעדה את המקרה בספר, ברור היה שהיא עדיין אבלה.‏

כפי שלמדה בבה מניסיונה, לעיתים לוקח זמן רב להתגבר על היגון, במיוחד אם האדם האבל היה קרוב מאוד לנפטר. אין פלא אפוא שהמוות מתואר במקרא כ”אויב האחרון” (‏קורינתים א’. ט”ו:26‏). הוא פולש לחיינו בכוח שלא ניתן לעמוד בפניו, לרוב כשאנו כלל לא מוכנים, וגוזל מאתנו את היקרים ללבנו. אף אחד מאתנו אינו חסין בפניו. לכן אין זה מפתיע אם אנו חשים אבודים ואיננו יודעים איך להתמודד עם המוות והשלכותיו.‏

אולי תהית: ’כמה זמן דרוש כדי להתגבר על היגון? כיצד ניתן להתמודד עם הצער? כיצד אוכל לנחם אחרים שחוו אובדן? האם יש תקווה ליקירינו שנפטרו?’‏