עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  פברואר 2017

 סיפור חיים

אלוהים נטה לנו חסד בדרכים רבות

אלוהים נטה לנו חסד בדרכים רבות

עוד מצעירותו היה אבי ארתור אדם ירא אלוהים, והוא רצה להיות כומר מתודיסטי. אולם תוכניותיו השתנו כשהחל לקרוא את הספרות של תלמידי המקרא ולהתרועע עמם. הוא נטבל בגיל 17 בשנת 1914. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא קיבל צו גיוס. בשל סירובו לשאת נשק נידון אבי ל־10 חודשי מאסר בבית הכלא קינגסטון שבאונטריו, קנדה. לאחר שחרורו החל אבי לשרת במסגרת השירות המורחב כקולפורטר (חלוץ).‏

בשנת 1926 ארתור גסט נשא לאישה את הייזל וילקינסון. אמה למדה את האמת בשנת 1908. נולדתי ב־24 באפריל 1931 והייתי השני מבין ארבעה ילדים. אורח חיינו כמשפחה סבב סביב עבודת יהוה. תודות לכבוד העמוק שרחש אבי למקרא הוקרנו את דבר־אלוהים לאורך כל חיינו. יצאנו לבשר מבית לבית כמשפחה באופן קבוע (‏מה”ש כ’:20‏).‏

ניטרליות וחלוציות כדוגמת אבי

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכעבור שנה הוטל חרם על פעילותם של עדי־יהוה בקנדה. בבתי־הספר הציבוריים קוימו טקסים פטריוטיים שבמסגרתם הצדיעו לדגל ושרו את המנון המדינה. אחותי הגדולה דורותי ואני היינו רשאים לצאת מהכיתה במהלך הטקסים הללו. להפתעתי באחד הימים המורה שלי ניסתה להביך אותי וכינתה אותי פחדן. בתום יום הלימודים התנפלו עליי מספר תלמידים וזרקו אותי על הרצפה. אבל חוויה זו חיזקה את נחישותי ”לציית לאלוהים כשליט ולא לבני אדם” (‏מה”ש ה’:29‏).‏

 ביולי שנת 1942, כשהייתי בן 11, נטבלתי במאגר מים בחווה. במהלך חופשות הלימודים שמחתי לשרת כחלוץ חופשה (המכונה כיום חלוץ עוזר). באחת הפעמים הצטרפתי לשלושה אחים שבישרו לחוטבי עצים בשטח בלתי מוקצה בצפון אונטריו.‏

ב־1 במאי 1949 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל. באותם ימים בוצעו עבודות בנייה בסניף, ולכן הוזמנתי לסייע בעבודות וב־1 בדצמבר התמניתי לחבר במשפחת בית־אל בקנדה. התבקשתי לעבוד בבית הדפוס ולמדתי להפעיל את מכבש הדפוס. במשך מספר שבועות עבדתי במשמרות לילה והדפסתי עלון בנושא הרדיפות שחוו באותה תקופה משרתי יהוה בקנדה.‏

בהמשך, כשעבדתי במחלקת השירות, ראיינתי חלוצים שביקרו במשרד הסניף כשפניהם מועדות לקוויבק, אזור שהיה באותם ימים חממה של התנגדות. בין החלוצים שביקרו בסניף הייתה מרי זאזולה מאדמונטון, אלברטה. היא ואחיה הגדול ג’ו סירבו להפסיק ללמוד את המקרא, ובעקבות כך הוריהם, שהיו אורתודוקסים אדוקים, גירשו אותם מביתם. ביוני 1951 שניהם נטבלו, ושישה חודשים לאחר מכן החלו לשרת כחלוצים. במהלך הריאיון התרשמתי מהגישה הרוחנית של מרי. אמרתי לעצמי: ’אם אני לא אתקל במשהו שלילי אצלה, אני חושב שזו הבחורה שאתחתן אתה’. כעבור תשעה חודשים התחתנו — היה זה ב־30 בינואר 1954. שבוע לאחר מכן התבקשנו לעבור הכשרה לשירות הנפתי, ובמשך שנתיים שירתנו בנפה בצפון אונטריו.‏

פעילות הבישור הכלל־עולמית שגשגה ויצאה קריאה לשרת כשליחים. חשבנו לעצמנו שאם אנו יכולים להתמודד בקנדה עם הכפור של החורף והיתושים המציקים בקיץ, נהיה מסוגלים לשרוד בתנאים קשים בכל משימה. סיימנו את לימודינו בכיתה ה־27 של בית־ספר גלעד ביולי 1956, ובנובמבר הגענו ליעד שליחותנו — ברזיל.‏

שירותנו כשליחים בברזיל

לאחר שהגענו לסניף בברזיל התחלנו ללמוד פורטוגזית. למדנו צורות פנייה בסיסיות ושיננו הצגת דברים באורך של דקה לכתבי העת, ואחרי כן יצאנו לשירות השדה. אם בעל הבית גילה התעניינות, הקראנו לו פסוקים המראים כיצד ייראו החיים תחת מלכות אלוהים. ביום הראשון שלנו בשירות השדה אישה אחת הקשיבה לנו בתשומת לב. הקראתי לה את הכתוב בההתגלות כ”א:3, 4‏, ואז התעלפתי! הגוף שלי לא הסתגל לחום וללחות. היה זה קושי שהמשיך ללוות אותי.‏

 יעד שליחותנו היה העיר קמפוס. כיום יש שם 15 קהילות. כשהגענו לעיר, הייתה שם רק קבוצה מבודדת של מבשרים. היה בעיר גם בית שליחים שבו שירתו ארבע אחיות: אסתר טרסי, רמונה באואר, ליזה שוורץ ולוריין ברוקס (כיום וולן). התפקיד שלי בבית השליחים היה לסייע עם הכביסה ולהשיג עצים לבישול הארוחות. לאחר אחד משיעורי המצפה שקיימנו בימי שני בערב, ביקר אותנו אורח לא־צפוי. אשתי שכבה על הספה כדי לנוח בזמן ששוחחנו על מה שעבר עלינו באותו היום. כשהיא הרימה את ראשה מהכרית כדי לקום, יצא משם נחש שעורר המולה שלא פסקה עד שהרגתי אותו!‏

לאחר שלמדנו פורטוגזית במשך שנה, התמניתי למשגיח נפה. חיינו חיים פשוטים באזורים כפריים — לא היה לנו חשמל, ישנו על מחצלות ועברנו ממקום למקום בסוס או בכרכרה וסוס. במהלך מבצע הטפה בשטח בלתי מוקצה, נסענו ברכבת לעיירה בהרים ושכרנו חדר באכסניה. משרד הסניף שלח לנו 800 כתבי עת כדי שנחלק אותם בשירות. היינו צריכים להגיע מספר פעמים לסניף הדואר כדי לאסוף את חבילות כתבי העת ולשאת אותם למקום שבו שהינו.‏

בשנת 1962 נערך במספר מקומות ברחבי ברזיל בית־הספר לשירות המלכות עבור אחים ועבור אחיות ששירתו כשליחות. במשך שישה חודשים היה עליי לעבור מבית־ספר אחד למשנהו — אך בלי מרי. לימדתי בכיתות במנאוס, בלם, פורטלזה, רסיפה וסלוודור. ארגנתי כינוס מחוזי באולם אופרה ידוע במנאוס. גשמי זלעפות זיהמו את מי השתייה והותירו אותנו ללא מזנון הולם בכינוס. (באותם ימים הוגשו ארוחות בכינוסים המחוזיים.) יצרתי קשר עם הצבא, וקצין חביב שמח לדאוג לאספקת מי שתייה עבור כל באי הכינוס. הוא גם שלח חיילים שיקימו שני אוהלים גדולים שישמשו עבורנו כמטבח ומזנון.‏

בזמן היעדרותי בישרה מרי ברובע מסחרי שבו העובדים הגיעו מפורטוגל וכל מה שעניין אותם היה להתעשר. היא לא הצליחה לנהל שיחה על המקרא עם אף אדם, ולכן היא אמרה למספר חברי בית־אל: ”המקום האחרון עלי אדמות שארצה לחיות בו הוא פורטוגל”. הפתעה! זמן קצר לאחר מכן קיבלנו מכתב הזמנה לשרת בפורטוגל. באותם ימים פעילות ההטפה בארץ זו הייתה תחת חרם. מרי הייתה בהלם! למרות זאת, הסכמנו למשימה.‏

 שירותנו בפורטוגל

הגענו לליסבון שבפורטוגל באוגוסט שנת 1964. אחינו נרדפו עד צוואר על־ידי המשטרה החשאית של פורטוגל (PIDE). בהתחשב במצב מוטב היה שהאחים המקומיים לא יקבלו את פנינו, ואנחנו נמנענו מליצור אתם קשר. התגוררנו באכסניה בזמן שהמתנו לקבלת אשרות השהייה שלנו. לאחר שקיבלנו אותן, שכרנו דירה. בסופו של דבר יצרנו קשר עם משרד הסניף בינואר 1965. היה זה יום משמח עבורנו לנכוח באסיפה הראשונה שלנו אחרי חמישה חודשים!‏

גילינו שהמשטרה עורכת מדי יום חיפושים בבתי אחינו. אולמי המלכות נסגרו, ולכן אסיפות הקהילה נערכו בבתים פרטיים. מאות עדים נלקחו לתחנות המשטרה לשם זיהוי ותחקור. השוטרים התעללו באחים בניסיון לגלות את שמותיהם של מי שהדריכו את האסיפות. כתוצאה מכך, האחים נהגו לפנות זה אל זה בשמות פרטיים, כגון ז’וזה או פאולו, ולא בשמות משפחה. גם אנחנו עשינו כמותם.‏

מה שעמד בראש מעיינינו היה לספק לאחינו מזון רוחני. המשימה של מרי הייתה להקליד את המאמרים הלימודיים של המצפה וספרות אחרת על גבי נייר מצופה שעווה ששימש לשכפול עותקים רבים.‏

הגנה על הבשורה הטובה בבתי המשפט

ביוני 1966 נערך משפט חשוב מאוד בליסבון. כל 49 חברי קהילת פייז’ו עמדו למשפט מפני שנכחו באסיפה לא־חוקית שהתקיימה בבית פרטי. הכנתי אותם למשפט ולחקירה הנגדית על־ידי כך שערכתי אתם תרגולים שבהם גילמתי את הצד התובע. ידענו שנפסיד במשפט, אבל הבנו שבעקבותיו תינתן עדות עצומה. בסיום דבריו עורך הדין שלנו ציטט באומץ לב את דברי גמליאל מהמאה הראשונה (‏מה”ש ה’:33–39‏). התפתחויות המשפט סוקרו במידה נרחבת בעיתונות, ו־49 האחים והאחיות ריצו עונשי מאסר שנעו בין 45 ימים לחמישה וחצי חודשים. לשמחתנו עורך הדין הנועז שלנו הסכים ללמוד את המקרא ונכח באסיפות הקהילה לפני מותו.‏

בדצמבר 1966 התמניתי למשגיח הסניף והקדשתי זמן רב לטיפול בעניינים משפטיים. הוכשרה קרקע יציבה להכרה בזכותם של עדי־יהוה ליהנות מחופש דת (‏פיל’ א’:7‏). לבסוף זכינו להכרה חוקית ב־18 בדצמבר 1974. האחים נתן נור ופרדריק פראנץ מהמשרדים הראשיים  ביקרו בפורטוגל כדי להשתתף בשמחתנו באסיפה היסטורית שנערכה באופורטו וליסבון. באסיפה זו הנוכחות הכוללת הגיעה ל־46,870.‏

יהוה פתח את הדלת לפעילות נרחבת במספר איים שבהם מדברים פורטוגזית, לרבות איי כף ורדה, האיים האַזוֹריים, מדירה וסאו טומה ופרינסיפה. כתוצאה מכך התעורר הצורך בסניף גדול יותר. ב־23 באפריל 1988 נשא אח מילטון הנשל את נאום חנוכת המבנים החדשים של הסניף בפני קהל נלהב של 45,522 איש. היה זה מחמם לב לראות שלאירוע היסטורי זה הגיעו 20 אחים ואחיות ששירתו בעבר כשליחים בפורטוגל.‏

הפקנו תועלת מדוגמתם של אחים נאמנים

לאורך השנים התרועעות עם אחים נאמנים העשירה מאוד את חיינו. למדתי לקח יקר ערך כששירתי לצד אח תיאודור גָ’רֶס במהלך ביקור שהוא ערך כמשגיח אזור. הסניף שבו ביקרנו התמודד עם בעיה קשה, וחברי ועד הסניף עשו כל שביכולתם כדי לפתור אותה. אח ג’רס הרגיע אותם ואמר: ”כעת זה הזמן לתת לרוח הקודש לפעול”. לפני כמה עשורים אשתי מרי ואני ביקרנו בברוקלין ובילינו את אחד הערבים בחברת אח פראנץ ואחרים. כאשר ביקשנו ממנו בסיום הערב לספר משהו מניסיונו רב השנים בשירות יהוה, אח פראנץ אמר: ”המלצתי היא: דבוק בארגון יהוה הגלוי לעין באש ובמים. זהו הארגון היחיד שמבצע את מה שציווה ישוע על תלמידיו — לבשר את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים!”‏

אשתי ואני מצאנו בכך הנאה אמיתית. אנו מוקירים את הזיכרונות הטובים שיש לנו מביקורים שערכתי כמשגיח אזור בסניפים. הביקורים הללו היו הזדמנות עבורנו לגלות הערכה כלפי שירותם הנאמן של צעירים ומבוגרים כאחד ולעודד אותם להמשיך להחזיק בזכות המיוחדת שלהם לשרת את יהוה.‏

שנים רבות חלפו מאז, וכיום שנינו בשנות ה־80 לחיינו. מרי מתמודדת עם בעיות בריאותיות רבות (‏קור”ב י”ב:9‏). הקשיים צרפו את אמונתנו וחיזקו את נחישותנו לשמור על נאמנותנו. במבט לאחור על כל שנות שירותנו אנו יכולים לומר במלוא הביטחון שיהוה נטה לנו חסד בכל כך הרבה דרכים.‏ *

^ ס' 29 בעת הכנת המאמר נפטר אח דאגלס גסט. הוא היה נאמן ליהוה עד יום מותו ב־25 באוקטובר 2015.‏