עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  פברואר 2016

 סיפור חיים

יהוה עזר לי להצליח בשירותו

יהוה עזר לי להצליח בשירותו

אמרתי לקצין שכבר הייתי בכלא בשל סירובי להילחם. שאלתי אותו: ”האם אתה מתכוון לגרום לי לעבור שוב את כל זה?” השיחה הזו התקיימה בפעם השנייה שנקראתי להתגייס לצבא ארצות הברית.‏

נולדתי ב־1926 בקרוקסוויל, אוהיו שבארצות הברית. אמי ואבי לא היו דתיים, אבל הם דרשו מאתנו הילדים, שמונה במספר, ללכת לכנסייה. הלכתי לכנסייה המתודיסטית. כאשר הייתי בן 14 העניק לי הכומר פרס משום שבמשך שנה הגעתי כל יום ראשון לכנסייה.‏

מרגרט ווקר (האחות השנייה משמאל) עזרה לי ללמוד את האמת

בערך באותו הזמן החלה שכנתנו מרגרט ווקר, אחת מעדי־יהוה, לבקר את אמי ולשוחח אתה על המקרא. יום אחד החלטתי לשבת אתן. אמי חשבה שאפריע לשיעור ואמרה לי לצאת מהבית. אבל המשכתי לנסות להקשיב לשיחות שלהן. לאחר מספר ביקורים שאלה אותי מרגרט: ”האם אתה יודע מהו שמו של אלוהים?” אמרתי לה: ”כולם יודעים את זה — קוראים לו אלוהים”. היא אמרה: ”תביא את המקרא שלך ותפתח בתהלים פ”ג:19”. עשיתי כדבריה וגיליתי ששמו של אלוהים הוא יהוה. רצתי החוצה לחברים שלי ואמרתי להם: ”כשתגיעו הערב הביתה, תפתחו בתהלים פ”ג:19 במקרא ותראו מהו השם של אלוהים”. אפשר לומר שמייד התחלתי לבשר.‏

 למדתי את המקרא ונטבלתי ב־1941. זמן קצר לאחר מכן התמניתי להדריך את שיעור הספר הקהילתי. עודדתי את אמי, אחיי ואחיותיי להצטרף אליי, וכולם החלו לנכוח בשיעור הספר שהדרכתי. אבל אבי לא רצה לבוא.‏

התנגדות בבית

עם הזמן קיבלתי עוד תפקידי אחריות בקהילה, ובניתי לי ספרייה תיאוקרטית. יום אחד הצביע אבי על הספרים שלי ואמר: ”אתה רואה את כל זה? אני רוצה שתוציא את זה ואת עצמך מהבית”. עזבתי את הבית ומצאתי חדר בעיר הסמוכה זיינסוויל שבאוהיו. אבל הייתי נוסע הלוך ושוב למשפחתי כדי לעודד אותם.‏

אבי ניסה למנוע מאמי לנכוח באסיפות. לפעמים כאשר הייתה בדרכה לאסיפה, הוא רדף אחריה והחזיר אותה בכוח הביתה. אבל היא הייתה יוצאת בריצה מהדלת השנייה והולכת לאסיפה. אמרתי לאמי: ”אל תדאגי. הוא יתעייף מלרדוף אחרייך”. עם הזמן חדל אבי לנסות לעצור בעדה, והיא נכחה באסיפות ללא מאבקים.‏

בשנת 1943 החלה קהילתנו לקיים את בית־הספר לשירות התיאוקרטי, והתחלתי להגיש נאומי תלמיד. העצות שקיבלתי לאחר שהגשתי את החלקים שלי בבית־הספר עזרו לי לשפר את כושר הדיבור שלי.‏

ניטרליות במהלך המלחמה

עד אז כבר פרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944 קיבלתי צו גיוס. התייצבתי בפורט הייס בקולמבוס, אוהיו, עברתי שם בדיקות רפואיות ומילאתי טפסים. גם אמרתי לפקידים שאני לא מתכוון להיות חייל, והם שחררו אותי. כמה ימים לאחר מכן הגיע קצין לביתי ואמר לי: ”קורווין רוביסון, יש לי צו מאסר נגדך”.‏

שבועיים לאחר מכן אמר לי השופט בבית המשפט: ”אם זה היה תלוי בי, הייתי גוזר עליך מאסר עולם. יש לך מה לומר?” השבתי: ”כבוד השופט, היו צריכים לסווג אותי כאיש דת. כל מפתן דלת הוא דוכן הטפה עבורי, ואני מבשר את הבשורה הטובה על המלכות לאנשים רבים”. השופט אמר לחבר המושבעים: ”אתם לא כאן כדי להחליט אם הבחור הזה הוא איש דת או לא. אתם כאן כדי להחליט אם הוא התגייס לצבא או לא”. תוך פחות מחצי שעה חזרו חבר המושבעים עם פסק הדין — אשם. השופט גזר עליי חמש שנים בכלא פדראלי באשלנד, קנטאקי.‏

יהוה הגן עליי בכלא

בשבועיים הראשונים שהיתי בכלא בקולמבוס, אוהיו. ביום הראשון לא יצאתי מתא המאסר שלי. התפללתי ליהוה: ”אני לא יכול להישאר בתא חמש שנים. אני לא יודע מה לעשות”.‏

למחרת שחררו אותי השומרים מהתא. הלכתי לעבר אסיר גבוה ורחב כתפיים, ושנינו הבטנו מבעד לחלון. הוא שאל אותי: ”מה עשית  שהכניסו אותך לכאן, נמוכצ’יק?” עניתי לו: ”אני אחד מעדי־יהוה”. הוא אמר: ”באמת? אז מה אתה עושה פה?” אמרתי לו: ”עדי־יהוה לא נלחמים ולא הורגים אנשים”. הוא אמר: ”הם הכניסו אותך לכלא כי אתה לא מוכן להרוג אנשים. הם מכניסים לכלא אנשים אחרים כי הם הורגים אנשים. זה נשמע לך הגיוני?” אמרתי: ”ממש לא”.‏

לאחר מכן הוא אמר: ”במשך 15 שנה הייתי בכלא אחר, ושם קראתי חלק מהספרות שלכם”. כששמעתי זאת התפללתי ליהוה ואמרתי לו: ”יהוה, עזור לי לגרום לאיש הזה להיות לצדי”. באותו הרגע אמר לי פול, זה היה שמו של האסיר: ”אם מישהו מהבחורים האלה ייגע בך, פשוט תצעק. אני אטפל בהם”. כך יצא שלא היו לי בעיות עם איש מ־50 האסירים באגף הזה.‏

הייתי מבין העדים שנכלאו בשל עמדתם הניטרלית באשלנד, קנטאקי

אחרי כן הועברתי לאשלנד, ופגשתי כמה אחים בוגרים שכבר שהו שם. ההתרועעות אתם עזרה לי ולאחרים להישאר חזקים רוחנית. הם נתנו לכל אחד מאתנו חלק בתוכנית שבועית לקריאת המקרא. הכנו גם שאלות ותשובות למפגשים שקראנו להם חידונים מקראיים. היה גם אח שהיה אחראי על השטחים. יָשַנו במתחם גדול שהיו בו מיטות לאורך הקירות. האח האחראי על השטחים נהג לומר לי: ”רוביסון, אתה אחראי על המיטה הזו והזו. כל מי שזו מיטתו הוא בשטח שלך. תדאג לבשר לו לפני שהוא עוזב”. כך התאפשר לנו לבשר בצורה מאורגנת.‏

החיים מחוץ לכלא

מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב־1945, אך נשארתי בכלא זמן מה לאחר מכן. דאגתי למשפחה שלי כי אבי אמר לי: ”אם רק אצליח להיפטר ממך, אני כבר אטפל בשאר”. לאחר שחרורי ציפתה לי הפתעה נעימה. למרות התנגדותו של אבי שבעה מבני משפחתי נכחו באסיפות ואחת מאחיותיי כבר נטבלה.‏

בדרך לשירות עם דמיטריוס פאפאג’ורג’, אח משוח שהחל לשרת את יהוה ב־1913

כאשר פרצה מלחמת קוריאה בשנת 1950, שוב קיבלתי צו גיוס, והתייצבתי בפורט הייס. לאחר שעברתי מבחן כשירות, אמר לי הקצין: ”הציונים שלך הם מבין הגבוהים בקבוצה שלך”. השבתי לו: ”טוב, אבל אני לא מתכוון להתגייס לצבא”. ציטטתי את הכתוב בטימותיאוס ב’. ב’:3 ואמרתי: ”אני כבר חייל  של המשיח”. לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר: ”אתה משוחרר”.‏

זמן קצר לאחר מכן נכחתי בישיבה לגבי שירות בית־אל בכינוס בסינסנטי, אוהיו. אח מילטון הנשל אמר לנו שאם אח מעוניין לעבוד קשה למען המלכות, הארגון יכול להשתמש בו בבית־אל. הגשתי טופס לשירות בבית־אל, התקבלתי והגעתי לבית־אל בברוקלין באוגוסט 1954. ומאז אני משרת במסגרת זו.‏

אף פעם לא חסרה לי עבודה בבית־אל. במשך מספר שנים תפעלתי את הדודים בבית הדפוס ובמתחם המשרדים, עבדתי כמכונאי ותיקנתי מנעולים. עבדתי גם באולמי כינוסים בניו יורק סיטי.‏

מתפעל את הדודים במתחם המשרדים בבית־אל בברוקלין

אני אוהב את השגרה הרוחנית בבית־אל, לרבות תוכנית הבוקר הרוחנית ושיעור המצפה המשפחתי. אני גם אוהב לצאת לשירות עם חברי הקהילה. כשחושבים על זה, השגרה הזו יכולה וצריכה להיות חלק משגרתה של כל משפחה של עדי־יהוה. אם ההורים והילדים ידונו ביחד בפסוק היומי, יקיימו בקביעות את התוכנית הרוחנית המשפחתית, ייטלו חלק פעיל באסיפות הקהילה ויהיו נלהבים בהכרזת הבשורה הטובה, כל בני המשפחה ייהנו מבריאות רוחנית טובה.‏

לאורך השנים רכשתי חברים רבים בבית־אל ובקהילה. כמה מהם היו משוחים וכבר זכו לגמולם השמימי. ואחרים לא היו משוחים. אבל כל משרתי יהוה — כולל חברי בית־אל — אינם מושלמים. אם יש לי חיכוכים עם אח מסוים, אני תמיד מנסה להשכין שלום. אני מהרהר בכתוב במתי ה’:23, 24 וחושב כיצד יש ליישב חילוקי דעות. זה לא קל להתנצל, אבל לעיתים נדירות נתקלתי בבעיה שלא נפתרה לאחר שהתנצלתי.‏

הפרי שקצרתי בשירותי

כיום בשל גילי המתקדם קשה לי ללכת מבית לבית, אבל אני לא מרים ידיים. למדתי קצת סינית מנדרינית, ואני נהנה לגשת לסינים ברחוב. בבקרים שבהם אני מבשר אני מחלק לפעמים בין 30 ל־40 כתבי עת למעוניינים.‏

מבשר לסינים בברוקלין, ניו יורק

אפילו ערכתי ביקור חוזר בסין! יום אחד  חייכה אליי בחורה נחמדה שחילקה עלוני פרסומת לדוכן פרות. חייכתי אליה בחזרה והצעתי לה את כתבי העת המצפה ועורו! בסינית. היא לקחה אותם ואמרה לי ששמה קטי. בהמשך בכל פעם שקטי ראתה אותי היא ניגשה אליי כדי לשוחח אתי. לימדתי אותה שמות של פרות וירקות באנגלית, והיא הייתה חוזרת אחריי. הסברתי לה גם פסוקים מהמקרא, והיא הסכימה לקבל את הספר המקרא מלמד. אולם לאחר מספר שבועות היא נעלמה.‏

חודשים לאחר מכן הסכימה בחורה אחרת שחילקה עלוני פרסומת לקבל את כתבי העת שהצעתי לה. לאחר שבוע היא מסרה לי את מכשיר הטלפון הנייד שלה ואמרה: ”אתה תדבר עם סין”. אמרתי לה: ”אני לא מכיר אף אחד בסין”. אבל היא התעקשה, אז לקחתי את הטלפון ואמרתי: ”שלום, זה רוביסון”. הקול בצד השני אמר: ”רובי, זו קטי. חזרתי לסין”. אמרתי לה: ”סין?” קטי ענתה: ”כן. רובי, הבחורה שנתנה לך את הטלפון, היא אחותי. לימדת אותי הרבה דברים טובים. בבקשה תלמד אותה כמו שלימדת אותי”. אמרתי לה: ”קטי, אעשה את מיטבי. תודה שהודעת לי איפה את”. זמן קצר לאחר מכן דיברתי עם אחותה של קטי בפעם האחרונה. אני לא יודע איפה נמצאות שתי הבחורות כיום, אבל אני מקווה שהן ממשיכות ללמוד על יהוה.‏

כבר 73 שנה שאני משרת את יהוה בשירות המקודש. אני שמח שהוא עזר לי לשמור על ניטרליות ועל נאמנות בכלא. נוסף על כך, אחיי ואחיותיי אומרים לי שהם קיבלו אומץ תודות לכך שלא הרמתי ידיים לנוכח התנגדותו של אבי. אמי ושישה מאחיי ואחיותיי נטבלו לבסוף. גם אבי התרכך, והוא נכח בכמה אסיפות לפני שנפטר.‏

אם זהו רצונו של אלוהים, בני משפחתי וידידיי שמתו יקומו לתחייה בעולם החדש. עד כמה משמח יהיה זה לשרת את יהוה לנצח נצחים עם יקירינו!‏ *

^ ס' 32 בעת הכנת המאמר נפטר אח קורווין רוביסון. הוא היה נאמן ליהוה עד יום מותו.‏