עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  מרס 2016

שאלות של קוראים

שאלות של קוראים

מתי היו משרתי אלוהים שבויים בידי בבל הגדולה?‏

שבי רוחני זה נמשך מן המאה השנייה לספירה עד 1919. מדוע יש צורך בהבנה מתוקנת זו?‏

כל העדויות מצביעות על כך ששבי זה הסתיים ב־1919 כאשר המשיחיים המשוחים נאספו אל תוך הקהילה המשוקמת. תן דעתך לנקודות הבאות: משרתי אלוהים נבחנו ונצרפו בשנים שאחרי היווסדות מלכות אלוהים בשמיים ב־1914 * (‏מל’ ג’:1–4‏). לאחר מכן, ב־1919, הפקיד ישוע את ”העבד הנאמן והנבון” על עמו המטוהר של אלוהים ומינה עבד זה לספק להם אוכל רוחני בעתו (‏מתי כ”ד:45–47‏). בשנה זו החלו משרתי אלוהים לחזור אל הנחלה הרוחנית שהוא העניק להם. באותה עת הם גם שוחררו מן השבי הסמלי לבבל הגדולה (‏ההת’ י”ח:4‏). אך מתי החל שבי זה?‏

במשך שנים הסברנו ששבי זה החל ב־1918 ונמשך תקופה קצרה שבמהלכה היו משרתי אלוהים נתונים לשליטתה של בבל הגדולה. לדוגמה, המצפה מ־1 במאי 1992 ציין: ”אולם, כשם שעמו הקדום של אלוהים הוגלה לשבי בבבל לזמן מה, משרתי יהוה בני־זמננו נלקחו, במידה מסוימת, לשבי ב’בבל הגדולה’, בשנת 1918”. אך עיון נוסף בנושא מראה ששבי זה החל זמן רב לפני 1918.‏

למשל, נבחן את אחת הנבואות שחזתה את השבי ואת השחרור של משרתי אלוהים. היא כתובה ביחזקאל ל”ז:1–14‏. יחזקאל רואה בחזון בקעה מלאה עצמות. יהוה מסביר ליחזקאל שהעצמות הללו מסמלות את ”כל בית ישראל”. בהתגשמותה הרחבה יותר, נבואת שיקום זו חלה על ”ישראל השייכים לאלוהים” (‏גל’ ו’:16;‏ מה”ש ג’:21‏). אחרי כן רואה יחזקאל את העצמות מתעוררות לחיים והופכות לצבא גדול. איזו דרך הולמת לתאר את תחייתם הרוחנית של משרתי אלוהים, שהגיעה לשיאה במאורעות של 1919! אך מה מגלה לנו חזון זה באשר לאורך התקופה המדוברת?‏

ראשית, אנו שמים לב שהעצמות מתוארות כ’יבשות’ או ”יבשות מאוד” (‏יח’ ל”ז:2,‏ 11‏). זה  מצביע על כך שאנשים אלה היו מתים כבר הרבה מאוד זמן. שנית, השיקום מתואר כתהליך הדרגתי ולא כאירוע פתאומי. בהתחלה נשמע ”רעש”, מעין קול שקשוק, ואז ’העצמות קרבו עצם אל עצם’. לאחר מכן נוספו ”גידים ובשר”, ובשלב הבא העצמות, הגידים והבשר קרמו עור. בהמשך ’באה בהם הרוח, ויחיו’. בסופו של דבר הביא יהוה את אותם מוקמים לתחייה אל אדמתם. כל זה דורש זמן (‏יח’ ל”ז:7–10,‏ 14‏).‏

השבי של עם ישראל הקדום נמשך זמן רב. הוא החל ב־740 לפה”ס כאשר נפלה הממלכה הצפונית בת עשרת השבטים ורבים נלקחו לגלות. אחרי כן, ב־607 לפה”ס, נחרבה ירושלים וגם תושבי ממלכת יהודה הדרומית הוגלו. תקופת שבי זו הסתיימה ב־537 לפה”ס כאשר חזרה שארית מקרב היהודים כדי לבנות מחדש את המקדש ולהשיב על כנה את עבודת אלוהים הטהורה בירושלים.‏

לאור פרטים מקראיים אלה, מתברר שהשבי של משרתי אלוהים בידי בבל הגדולה נמשך זמן רב יותר מאשר האירועים של 1918–1919. השבי מקביל לתקופה שבה העשבים הרעים הסמליים גדלו ביחד עם ”בני המלכות” דמויי החיטים (‏מתי י”ג:36–43‏). תקופת צמיחה זו מתייחסת לזמן שבמהלכו מספרם של המשיחיים האמיתיים היה קטן בהרבה ממספרם של המשיחיים המדומים. הקהילה המשיחית הייתה למעשה שבויה בידי בבל הגדולה. שבי זה החל בשלב כלשהו במאה השנייה לספירה ונמשך עד טיהור המקדש הרוחני בעת הקץ (‏מה”ש כ’:29, 30;‏ תסל”ב ב’:3,‏ 6;‏ יוח”א ב’:18, 19‏).‏

במהלך תקופה ארוכה זו של שבי רוחני, הכמורה ושותפיה הפוליטיים — אשר רצו לשמור על כוחם — הסתירו את דבר־אלוהים מן האנשים שחיו תחת שליטתם. קריאת המקרא בשפת ההמונים נחשבה בתקופות מסוימות לפשע. כמה ממי שעשו כן אפילו הועלו על המוקד. כל מי שהשמיע דעה המנוגדת למה שלימדה הכמורה טופל באכזריות, וכך דוכא כל ניסיון להפיץ את אור האמת.‏

מה לגבי ההתפתחות השנייה, השיקום? מתי וכיצד זה קרה? פעילות השיקום הרוחני הייתה תהליך הדרגתי. היא הייתה מלווה ב”רעש”, או קול שקשוק, שנשמע לאורך מאות השנים שלפני עת הקץ. אף שתורות דתיות כוזבות משלו בכיפה במשך רוב הזמן, היו מספר אנשים נאמנים  שנקטו במידת האפשר עמדה לצד עבודת אלוהים האמיתית. חלקם עשו מאמץ לפרסם ספרי מקרא בשפת ההמונים. אחרים הכריזו על האמיתות שהם גילו בין דפי דבר־אלוהים.‏

ואז, בסוף המאה ה־19, צ’ארלס טייז ראסל ועמיתיו פעלו במרץ כדי לחשוף מחדש את אמיתות המקרא. היה זה כאילו השלדים הסמליים החלו ללבוש בשר ולקרום עור. המצפה של ציון ופרסומים נוספים סייעו לאנשים ישרי לב לגלות אמיתות רוחניות. מאוחר יותר כלים כגון ה”פוטו־דרמה של הבריאה”, שהופקה ב־1914, והספר התעלומה שנסתיימה, שיצא לאור ב־1917, חיזקו גם הם את משרתי אלוהים. לבסוף, ב־1919, קיבלו משרתי אלוהים חיים במובן הרוחני והובאו אל ארצם הרוחנית החדשה. עם הזמן הצטרפו לשארית המשוחים אנשים בעלי תקווה ארצית, וביחד הם הפכו ל”חיל גדול מאוד מאוד” (‏יח’ ל”ז:10;‏ זכ’ ח’:20–23‏).‏ *

בהתחשב בעובדות אלה מתקבלת המסקנה שמשרתי אלוהים נלקחו בשבי לבבל הגדולה כאשר התפשטה הכפירה במאה השנייה לספירה. הייתה זו תקופה אפלה, בדומה למה שחווה עם ישראל הקדום בהיותו בגלות. אך עד כמה אנו שמחים שאחרי מאות שנים שבהן סבלו משרתי אלוהים מדיכוי רוחני, אנו חיים כיום בתקופה שבה ”המשכילים יזהירו [יִזְהֲרוּ]” ורבים ”יתבררו [ייטהרו]... וייצרפו”! (‏דנ’ י”ב:3,‏ 10‏).‏

האם השטן לקח באופן פיזי את ישוע אל המקדש כאשר ניסה אותו?‏

ביסודו של דבר איננו יכולים לדעת בוודאות אם ישוע באמת עמד במקדש או אם זה אירע כחלק מחזון. שתי האפשרויות הוזכרו מפעם לפעם בפרסומים שלנו.‏

תן דעתך תחילה למה שאומר המקרא. השליח מתי תיאר בהשראת אלוהים את המאורע וכתב בספר הבשורה שלו: ”לאחר מכן לקח אותו השטן [את ישוע] אל עיר הקודש והעמידו על חומת המקדש”, כלומר על המקום הגבוה ביותר במקדש (‏מתי ד’:5‏). התיאור המקביל בספר לוקס מנסח זאת כך: ‏”הוליך אותו לירושלים והעמידו על חומת המקדש” (‏לוקס ד’:9‏).‏

בעבר הוסבר בפרסומים שלנו שמאורע זה אולי לא התרחש באופן ממשי. לדוגמה, המצפה מ־1 במרס 1961 (אנג’) ציין: ”לא נראה הגיוני להתייחס באופן מילולי לכל מה שמופיע בתיאור ניסיונותיו של ישוע במדבר. מובן שאין הר שניתן לראות ממנו ’את כל ממלכות העולם ותפארתן’. כמו כן, הגיוני להסיק שהשטן לא לקח את ישוע כפשוטו, באופן גשמי או פיזי, ’אל עיר הקודש’ והעמידו ’על חומת המקדש’. הדבר כלל לא היה הכרחי כדי שהניסיון יהווה פיתוי אמיתי”. אולם בהוצאות מאוחרות יותר של כתב עת זה נאמר שאילו פעל המשיח כבקשת השטן, הוא היה למעשה מתאבד, ומכאן משתמע שהם אכן ניצבו במקום גבוה.‏

היו שציינו שהואיל וישוע לא היה משבט לוי,  אסור היה לו לעמוד על גג ההיכל של בית המקדש. לכן ההנחה הייתה שישוע ככל הנראה ’נלקח’ אל המקדש באמצעות חזון. הדבר דומה למה שקרה מאות שנים קודם לכן לנביא יחזקאל (‏יח’ ח’:3,‏ 7–10; י”א:1,‏ 24; ל”ז:1, 2‏).‏

אבל אם ניסיון זה אירע רק כחלק מחזון, מתעוררות השאלות הבאות:‏

  • האם הניסיון היה אמיתי או מדומה?‏

  • אם שאר הניסיונות נועדו לפתות את ישוע לעשות מעשים פיזיים כגון הפיכת אבנים ממשיות ללחם או להשתחוות באופן פיזי לשטן, האין זה אפשרי שגם ניסיון זה היה דומה ונועד לפתות אותו לקפוץ באופן פיזי מן המקדש?‏

מצד שני, אם ישוע אכן עמד באופן פיזי על חומת המקדש, מתעוררות שאלות אחרות:‏

  • האם ישוע עמד על גג ההיכל ולמעשה הפר בכך את התורה?‏

  • איך הגיע ישוע מהמדבר לירושלים?‏

מחקר נוסף עוזר לנו להביא בחשבון כמה אפשרויות המסייעות להשיב על שתי השאלות האחרונות.‏

ראשית, פרופסור ד. א. קרסון מציין שהמילה היוונית הִיאֶרוֹן, שתורגמה כ”מקדש” בשני התיאורים, ”ככל הנראה מתייחסת למתחם כולו ולא להיכל עצמו”. לכן אין זה מן ההכרח שישוע עמד על גג ההיכל עצמו. למשל, הוא יכול היה לעמוד בפינה הדרומית־מזרחית של מתחם המקדש. פינה זו הייתה בגובה של כ־140 מטר מקרקעיתו של עמק קדרון. למבנה הדרומי־מזרחי היה גג שטוח עם חומת מגן, והוא היה המקום הגבוה ביותר במקדש. ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתתיהו ציין שאם אדם עמד שם והסתכל למטה, ”תקפה אותו סחרחורת” בשל הגובה הרב.‏ * לישוע, שלא היה משבט לוי, היה מותר לעמוד במקום זה והדבר לא היה מצית מהומה כלשהי.‏

אבל איך ישוע היה יכול להילקח אל בית המקדש בשעה שהוא היה במדבר? בעיקרו של דבר איננו יכולים לדעת זאת בוודאות. התיאור הקצר של הניסיונות אינו מגדיר את משך הזמן שבו נוסה ישוע או היכן בדיוק היה במדבר. לא נוכל לפסול את האפשרות שישוע הלך ברגל לירושלים, גם אם זה לקח זמן. הכתוב במקרא אינו אומר בצורה מפורשת שישוע נשאר במדבר לכל אורך הניסיונות. פשוט נאמר שהוא נלקח לירושלים.‏

אך מה לגבי הניסיון שבו הראה השטן לישוע ”את כל ממלכות העולם”? כמובן, הוא לא ראה את כל הממלכות פשוטו כמשמעו; אין הר ממשי שאפשר לראות ממנו את כולן. לכן השטן ככל הנראה הראה אותן לישוע באמצעות סוג מסוים של חזון, בדומה לאופן שבו ניתן להשתמש במקרן ובמסך כדי להציג תמונות של מקומות שונים בעולם. אף שהשטן השתמש כאן בחזון, הוא רצה שישוע ישתחווה לו באופן ממשי ולא בצורה מדומה (‏מתי ד’:8, 9‏). לפיכך ניתן לטעון שהפיתוי לקפוץ מחומת המקדש היה כרוך במעשה ממשי בעל השלכות ממשיות — וניסיון ממשי כזה הופך למשמעותי בהרבה מניסיון שמתרחש אך ורק בחזון.‏

לאמיתו של דבר, כפי שהוזכר בתחילת המאמר, איננו יכולים לקבוע מסמרות בנושא זה. מכאן שאין להוציא מכלל אפשרות שישוע באמת הלך לירושלים ועמד על חומת המקדש. אבל אנו כן יכולים להיות בטוחים שהניסיונות הללו היו אמיתיים ושישוע נתן תשובה נחרצת לשטן בכל אחד מהם.‏

^ ס' 2 ראה המצפה מ־15 ביולי 2013, עמ’ 10–12, ס’ 5–8‏, 12‏.‏

^ ס' 1 גם יחזקאל ל”ז:1–14 וגם ההתגלות י”א:7–12 מצביעים על השיקום הרוחני שהתרחש ב־1919. עם זאת, הנבואה ביחזקאל חזתה את שיקומם הרוחני של כל משרתי אלוהים הנועד להתרחש לאחר תקופת שבי ארוכה מאוד. לעומת זאת, הנבואה בספר ההתגלות מתייחסת להתעוררות הרוחנית של קבוצה קטנה של אחים משוחים אשר שימשו כמובילי הדרך שנועדה להתרחש לאחר תקופה קצרה יחסית שבה נאלצו להיות במצב של חוסר פעילות.‏

^ ס' 4 קדמוניות היהודים, כרך שלישי, תרגום: אברהם שליט.‏