עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  מאי 2017

 סיפור חיים

חירשותי לא מנעה ממני ללמד את הזולת

חירשותי לא מנעה ממני ללמד את הזולת

נטבלתי בגיל 12 בשנת 1941. אך רק בשנת 1946 זכיתי להבין בבירור את האמת המקראית. מדוע? אשמח לספר לכם את סיפורי.‏

בסביבות 1910 היגרו הוריי לקנדה מטביליסי, גיאורגיה, והתיישבו בקרבת פֶּלי בערבות סֶסְקֶצֶ’וַן, מערב קנדה, והתגוררו בחווה קטנה. נולדתי בשנת 1928, והייתי הצעיר מבין שישה ילדים. אבי מת חצי שנה לפני שנולדתי, ואמי נפטרה כשהייתי תינוק. לוסי, אחותי הבכורה, נפטרה זמן מה לאחר מכן בגיל 17. בעקבות כך, דודי ניק לקח אותי ואת אחיי תחת חסותו.‏

פעם אחת, כשהייתי פעוט, משפחתי ראתה אותי מושך בזנבו של סוס הרבעה בחווה שלנו. הם נתקפו בעתה מהמחשבה שהסוס עלול לבעוט בי, וצעקו בקולי קולות שאפסיק — אך לא הייתה שום תגובה מצדי. גבי היה מופנה אליהם, ולא שמעתי את צעקותיהם. למרבה השמחה, הסוס לא פגע בי, אבל כך גילתה משפחתי שאני חירש.‏

חבר של המשפחה הציע שאלמד בבית־ספר שיש בו ילדים חירשים אחרים, ולכן דוד ניק רשם אותי לבית־ספר לחירשים בסֶסְקַטוּן, ססקצ’וון. בית־הספר שכן במרחק של מספר שעות מהבית. מכיוון שהייתי רק בן חמש, הרגשתי מפוחד. יכולתי לבקר את משפחתי רק בחגים ובחופש הגדול. אבל עם הזמן למדתי שפת סימנים ונהניתי לשחק עם הילדים האחרים.‏

לומד את האמת המקראית

בשנת 1939 נישאה אחותי הגדולה מריון לביל דנילצ’וק, והם לקחו אותי ואת אחותי פרנסיס תחת חסותם. הם היו הראשונים במשפחה שפגשו את עדי־יהוה. במהלך חופשות הלימודים שלי הם שיתפו אותי כמיטב יכולתם במה שהם למדו  מהמקרא. למען האמת, לא היה קל לתקשר אתם מפני שהם לא ידעו שפת סימנים. אבל הם שמו לב שהייתה לי אהבה אמיתית לנושאים רוחניים. הבנתי שיש קשר בין המעשים שלהם לבין המקרא, ולכן הצטרפתי אליהם כשהם הלכו לבשר. כעבור זמן קצר רציתי להיטבל, וב־5 בספטמבר 1941 הטביל אותי ביל בגיגית פלדה מלאה במים שנשאבו מהבאר. המים היו קרים כקרח!‏

עם קבוצת חירשים בכינוס בקליבלנד, אוהיו, 1946

בשנת 1946 חזרתי הביתה לרגל החופש הגדול, והלכנו לכינוס בקליבלנד, אוהיו, ארה”ב. ביום הראשון של הכינוס אחיותיי כתבו לי בתורות את הנאמר מעל הבמה כדי שיתאפשר לי לעקוב אחר התוכנית. אך ביום השני שמחתי לגלות שיש קבוצת חירשים עם מתורגמנית לשפת סימנים. סוף כל סוף יכולתי ליהנות מהתוכנית. זה היה כל כך נפלא להבין בבירור את האמת המקראית לראשונה בחיי!‏

מלמד את האמת

היו אלה הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והלאומנות פשטה בכול. לאחר הכינוס חזרתי לבית־הספר חדור נחישות לדבוק באמונתי. הפסקתי להצדיע לדגל ולהשתתף בשירת ההמנון, בחגים ובטקסים בכנסייה שהיו בגדר חובה לתלמידים. סגל בית־הספר לא היה מרוצה. הם ניסו לשנות את דעתי באמצעות הפחדות ושקרים. כל המתרחש עורר סערה בקרב התלמידים, אך בשל כך הזדמן לי לתת עדות. כמה מחבריי ללימודים, וביניהם לארי אנדרוסוף, נורמן דיטריק ואמיל שניידר, קיבלו לימים את האמת, והם משרתים את יהוה בנאמנות עד עצם היום הזה.‏

כשביקרתי בערים אחרות תמיד השתדלתי לבשר לחירשים. לדוגמה, במועדון חירשים במונטריאול בישרתי לאדי טֵייגר, צעיר שהשתייך לכנופיה. עד למותו אשתקד הוא שירת בקהילת שפת סימנים בלוואל, קוויבק. גם פגשתי את חואן ארדנז, צעיר שבחן לעומק את הדברים שלמד כדי לוודא שהם נכונים לאור המקרא, כדוגמת אנשי בראה (‏מה”ש י”ז:10, 11‏). גם הוא חבק את האמת, והיה זקן־קהילה נאמן באוטווה, אונטריו, עד מותו.‏

מבשר ברחוב בתחילת שנות ה־50

ב־1950 עברתי לוונקובר. אני מאוד אוהב לבשר לחירשים, אך לעולם לא אשכח את הפעם שבה בישרתי ברחוב לאישה שומעת, כריס ספייסר. היא הסכימה לעשות מינוי לכתבי העת ורצתה שאפגוש את בעלה גארי. באתי לביתם, וניהלנו  דיון ארוך באמצעות פתקים. מאז לא התראינו, עד שיום אחד, בחלוף מספר שנים, הם הבחינו בי בכינוס שהתקיים בטורונטו, אונטריו. כמה הופתעתי לראות אותם! גארי עמד להיטבל באותו היום. החוויה הנפלאה הזו הזכירה לי עד כמה חשוב לבשר מבלי לחדול, כי אי־אפשר לדעת היכן ומתי האמת תכה שורשים בלב האדם.‏

בהמשך חזרתי לססקטון. שם פגשתי אישה שרצתה שאעביר שיעורי מקרא לבנותיה התאומות החירשות, ג’ין וג’ואן רותנברגר, שלמדו באותו בית־הספר שבו למדתי גם אני. כעבור זמן קצר הן החלו לספר לחבריהן לכיתה על מה שהן לומדות. בסופו של דבר, חמש מבנות כיתתן הפכו לעדות־יהוה. אחת מהן הייתה יוניס קולין. הכרתי את יוניס עוד קודם לכן בשנה האחרונה ללימודיי בבית־הספר לחירשים. היא נתנה לי סוכרייה ושאלה אם נוכל להיות ידידים. לימים היא הפכה לחלק חשוב מאוד בחיי — היא הפכה לאשתי!‏

עם יוניס בשנת 1960 ובשנת 1989

כשאמה של יוניס גילתה שהיא לומדת את המקרא, היא ביקשה ממנהל בית־הספר לשכנע אותה להפסיק. הוא אפילו החרים את הספרות המקראית שלה. אולם יוניס הייתה נחושה להציב את יהוה במקום הראשון בחייה. כשהיא רצתה להיטבל, הוריה אמרו לה: ”אם תהפכי לאחת מעדי־יהוה, אין לך בית!” לכן היא עזבה את הבית בגיל 17, ומשפחה מקומית של עדי־יהוה פתחה בפניה את ביתה. היא המשיכה ללמוד ונטבלה. נישאנו בשנת 1960, והוריה לא באו לחתונה. אבל עם השנים הם החלו לכבד אותנו בשל אמונתנו והחינוך הטוב שהענקנו לילדינו.‏

 יהוה תמיד דאג לי

בני ניקולס ואשתו דברה משרתים בבית־אל בלונדון

נולדו לנו שבעה בנים שומעים. בתור הורים חירשים, לא היה לנו קל לגדל אותם. אולם לימדנו אותם שפת סימנים כדי שתהיה בינינו תקשורת טובה וכדי ללמד אותם את האמת. חברי הקהילה עזרו לנו רבות. לדוגמה, הורה אחד כתב לנו על פתק שאחד מבנינו אמר כמה קללות באולם המלכות. בזכות כך יכולנו לטפל בבעיה באופן מיידי. ארבעה מבנינו — ג’יימס, ג’רי, ניקולס וסטיבן — משרתים את יהוה בנאמנות עם נשותיהם וילדיהם. ארבעתם משרתים כזקני־קהילה. מלבד זאת, ניקולס ואשתו דברה משתתפים בעבודת התרגום לשפת סימנים בסניף בריטניה, וסטיבן ואשתו שאנן משרתים בצוות תרגום לשפת סימנים בסניף ארצות הברית.‏

בניי ג’יימס, ג’רי וסטיבן ונשותיהם מקדמים את פעילות הבישור בשפת סימנים בדרכים מגוונות

חודש לפני יום הנישואין ה־40 שלנו הכריעה מחלת הסרטן את יוניס. היא הייתה כל כך אמיצה לאורך התקופה האיומה הזו. אמונתה בתחיית המתים חיזקה את רוחה. אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותה שוב.‏

ג’יימס ופיי, אוולין וג’רי, סטיבן ושאנן

בפברואר 2012 נפלתי ושברתי את הירך. הבנתי שמעתה ואילך אזדקק לעזרה. לכן עברתי לגור עם אחד מבניי ואשתו. אנו משתייכים לקהילת שפת סימנים בקלגרי, ואני ממשיך לשרת כזקן־קהילה. בעצם, זוהי הפעם הראשונה שאני שייך לקהילת שפת סימנים! איך שמרתי על הרוחניות שלי בקהילות דוברות אנגלית לאורך כל השנים האלה — משנת 1946 והלאה? יהוה עזר לי בהתאם להבטחתו לדאוג ליתומים (‏תהל’ י’:14‏). אני אסיר תודה לכל מי שהיו מוכנים לכתוב לי רשימות, ללמוד שפת סימנים ולתרגם עבורי כמיטב יכולתם.‏

בגיל 79 כתלמיד בבית־הספר לחלוצים שנערך בשפת סימנים אמריקנית

למען האמת, היו לי רגעי תסכול שבהם רציתי לוותר מפני שלא הבנתי את הנאמר או הרגשתי שאחרים לא מבינים את צורכי החירשים. אבל ברגעים הללו חשבתי על מה שאמר פטרוס לישוע: ”אדוננו, אל מי נלך? דבריך הם דברי חיי עולם” (‏יוח’ ו’:66–68‏). בדומה לאחים ואחיות חירשים רבים מהדור שלי, למדתי להתאזר בסבלנות. למדתי לבטוח ביהוה ובארגונו, וצמחה לי מכך תועלת רבה. כיום יש שפע מזון רוחני בשפה שלי, ואני יכול לנכוח באסיפות וכינוסים בשפת סימנים אמריקנית. בהחלט היו לי חיים מאושרים ומספקים בשירות יהוה, אלוהינו הנשגב.‏