עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

עמך נדבות – במיאנמר

עמך נדבות – במיאנמר

‏”הקציר אכן רב, אבל הפועלים מעטים. לכן התחננו אל אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו” (‏לוקס י’:2‏). המילים הללו שאמר ישוע לפני כ־2,000 שנה מתארות היטב את המצב במיאנמר בימינו. מדוע? במיאנמר יש כ־4,200 מבשרים בלבד, והם מפיצים את הבשורה הטובה בקרב 55 מיליון איש.‏

אולם יהוה, ”אדון הקציר”, נגע לליבם של מאות אחים ואחיות ממדינות שונות, אשר הגיעו למדינה זו בדרום־מזרח אסיה על מנת לסייע בקציר הרוחני. מה גרם להם לעזוב את מולדתם? מה סייע להם לעבור לשם? מאילו ברכות הם נהנים? הבה נראה.‏

‏”בואו, אנו זקוקים לחלוצים נוספים!”‏

לפני כמה שנים חווה קאזוּהירוֹ, חלוץ מיפן, התקף אפילפטי. הוא איבד את הכרתו והובהל לבית־החולים. הרופא הורה לו שלא לנהוג למשך שנתיים. קאזוהירו היה המום. ’כיצד אוכל להמשיך לעשות את מה שאני אוהב – לשרת כחלוץ?’, שאל את עצמו. הוא התפלל בחוזקה ליהוה והתחנן אליו שיראה לו את הדרך שבה יוכל להמשיך בחלוציות.‏

מארי וקאזוהירו

קאזוהירו מספר: ”כעבור חודש ידיד שלי המשרת במיאנמר שמע על המצב אליו נקלעתי. הוא התקשר אליי ואמר: ’התחבורה העיקרית במיאנמר היא אוטובוסים. אם תבוא הנה, תוכל להמשיך לצאת לשירות ולא תהיה זקוק לרכב!’ שאלתי את הרופא שלי אם מצבי יאפשר לי לעבור למיאנמר. להפתעתי הוא אמר: ’נוירולוג ממיאנמר מבקר כעת ביפן. אני אציג אותך בפניו, ואם אי פעם יהיה לך התקף נוסף, הוא יוכל לטפל בך’. ראיתי בתגובתו תשובה מיהוה”.‏

מייד שלח קאזוהירו אימייל למשרד הסניף במיאנמר והביע את הרצון שלו ושל אשתו לשרת בארץ זו כחלוצים. לאחר חמישה ימים בלבד השיב הסניף: ”בואו, אנו זקוקים לחלוצים נוספים!” קאזוהירו ואשתו מארי מכרו את רכביהם, השיגו אשרות שהייה וקנו כרטיסי טיסה. כעת הם משרתים בשמחה בקבוצת דוברי שפת סימנים במַנְדַלֵי. קאזוהירו אומר: ”תודות לחוויה זו, אנו מרגישים שהתחזקה אמונתנו בהבטחת אלוהים המצויה בתהלים ל”ז:5‏: ’גול על יהוה דרכֶּך ובטח עליו, והוא יעשה’”.‏

 יהוה סולל את הדרך

בשנת 2014 נהנו עדי־יהוה במיאנמר מהזכות לקיים כינוס מיוחד בארצם. במאורע נכחו מספר נציגים זרים. אחת מהם, מוֹניק, אחות מארצות הברית באמצע שנות ה־30 לחייה, מספרת: ”לאחר שחזרתי מהכינוס התפללתי ליהוה לגבי הצעד הבא שאנקוט בחיי. כמו כן, שוחחתי עם הוריי על המטרות הרוחניות שלי. כולנו חשבנו שעליי לשוב למיאנמר, אבל נדרש זמן מה ותפילות רבות כדי שאגיע להחלטה סופית”. מוניק מסבירה מדוע.‏

לי ומוניק

‏”ישוע עודד את תלמידיו ’לחשב את ההוצאות’. לכן אמרתי לעצמי: ’האם אני יכולה להרשות לעצמי לעבור לשם? האם אהיה מסוגלת לפרנס את עצמי במדינה זו מבלי להקדיש זמן רב יותר לעבודה חילונית?’” היא אומרת: ”עד מהרה הבנתי שאין לי מספיק כסף לעבור לצד השני של העולם”. אם כן, כיצד עשתה זאת לבסוף? (‏לוקס י”ד:28‏).‏

מוניק מספרת: ”יום אחד המעסיקה שלי זימנה אותי אליה. הייתי מתוחה וחשבתי שיפטרו אותי. במקום זאת היא הודתה לי על עבודתי הטובה. לאחר מכן אמרה לי שדאגה שאקבל בונוס. התברר שזה היה בדיוק הסכום אשר לו הייתי זקוקה כדי להשתחרר ממחויבויותיי הכלכליות!”‏

מוניק משרתת במיאנמר מאז דצמבר 2014. מה היא חושבת על שירותה במקום שיש בו צורך רב יותר? ”אני כל כך שמחה להיות כאן”, היא אומרת. ”אני מנהלת שלוש תוכניות שיעורי מקרא. אחת התלמידות שלי בת 67. היא תמיד מברכת אותי לשלום בחיוך ובחיבוק גדול. כאשר למדה ששמו של אלוהים הוא יהוה, דמעות החלו לזלוג מעיניה. היא אמרה: ’זו הפעם הראשונה בחיי שאני שומעת ששמו של אלוהים הוא יהוה. את צעירה ממני בהרבה, אבל לימדת אותי את הדבר החשוב ביותר שאי פעם אוכל ללמוד’. מיותר לציין שגם אני בכיתי. חוויות מעין אלה הופכות את השירות במקום שיש בו צורך רב יותר לדרך חיים מספקת עד מאוד”. לאחרונה הייתה למוניק הזכות לנכוח בבית־הספר למבשרי המלכות.‏

גורם נוסף שדרבן כמה לעבור למיאנמר היה ספר השנה של עדי־יהוה 2013 שכלל חוויות ממדינה זו. לי, אחות בשנות ה־30 המוקדמות לחייה, כבר התגוררה במזרח אסיה. היא עבדה במשרה מלאה, אך החוויות בספר השנה הניעו אותה לשקול לשרת במיאנמר. ”בשנת 2014, כאשר נכחתי בכינוס המיוחד ביַנגוֹן, פגשתי זוג נשוי המשרתים בשטח של דוברי סינית, שבו יש צורך רב יותר, במיאנמר. הואיל ואני דוברת סינית, החלטתי לעבור למיאנמר ולתמוך בקבוצה של דוברי שפה זו. הצטרפתי למוניק, ועברנו למנדליי. יהוה בירך אותנו ומצאנו עבודות במשרה חלקית כמורות באותו בית־ספר, וכן דירה בקרבת מקום. למרות מזג האוויר החם וכמה תנאים לא־נוחים, אני נהנית מהשירות כאן. אנשים במיאנמר מנהלים אורח חיים פשוט, אבל הם מנומסים ומוכנים להקדיש מזמנם כדי לשמוע את הבשורה הטובה. ממש מרגש לראות כיצד מחיש יהוה את הפעילות. אני מאמינה בכל ליבי שהיה זה רצונו של יהוה שאשרת פה, במנדליי”.‏

יהוה שומע תפילות

מספר אחים אשר עברו למקום שיש בו צורך רב יותר התנסו בכוחה של התפילה. חשוב על ג’אמפֵי ואשתו נאו, שניהם באמצע שנות ה־30 לחייהם. עוד קודם לכן שירתו בקהילת דוברי שפת סימנים  ביפן. ובכן, מדוע עברו למיאנמר? ג’אמפי מספר: ”לאשתי ולי תמיד הייתה המטרה לשרת במדינה זרה אשר יש בה צורך רב יותר. אח מקהילת דוברי שפת סימנים ביפן, אשר בה שירתנו, עבר למיאנמר. אף־על־פי שהיה לנו רק חיסכון קטן, במאי 2010 עברנו גם אנחנו. האחים והאחיות במיאנמר קיבלו את פנינו בחמימות”. מה הוא חש באשר לשטח של דוברי שפת הסימנים במיאנמר? ”רבים מגלים התעניינות. כאשר אנו מציגים את הסרטונים בשפת סימנים בשירות מבית לבית, החירשים המומים. אנחנו כל כך שמחים על החלטתנו לעבור לשרת כאן את יהוה!”‏

ג’אמפי ונאו

כיצד מסתדרים ג’אמפי ונאו מבחינה כלכלית? ”לאחר שלוש שנים כמעט ואזלו לנו כל החסכונות, ולא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם את השכירות של השנה הבאה. אשתי ואני התפללנו תפילות עזות רבות. באופן בלתי צפוי קיבלנו מכתב ממשרד הסניף שבו הוזמנו לשרת כחלוצים מיוחדים זמניים. בטחנו ביהוה וראינו שהוא לא נטש אותנו. הוא דאג לנו בכל דבר”. לאחרונה נכחו גם ג’אמפי ונאו בבית־הספר למבשרי המלכות.‏

יהוה מניע רבים לפעולה

מה הניע את סימונֶה, אח באמצע שנות ה־40 לחייו, במקור מאיטליה, ואת אשתו אנה, אחות בשנות ה־30 המאוחרות לחייה, במקור מניו זילנד, לעבור למיאנמר? ”היו אלה החוויות על מיאנמר מספר השנה 2013” משיבה אנה. סימונה אומר: ”זו זכות גדולה לשרת במיאנמר. החיים כאן הרבה יותר פשוטים, ואני יכול להקדיש יותר זמן לשירות יהוה. זה מרגש לראות כיצד יהוה דואג לנו בזמן שאנו משרתים במקום שיש בו צורך רב יותר” (‏תהל’ קכ”א:5‏). אנה אומרת: ”אני שמחה כפי שלא הייתי מעולם. החיים שלנו פשוטים. אני מבלה יותר זמן עם בעלי, והקשר שלנו מתחזק. כמו כן, מצאנו חברים יקרים חדשים. לאנשים אין דעות קדומות על עדי־יהוה, וההתעניינות בשטח מדהימה!” כיצד זה בא לידי ביטוי?‏

אנה וסימונה

אנה מספרת: ”יום אחד בישרתי לסטודנטית בשוק והחלטתי לשוב ולבקר אותה. כשביקרתי אותה היא הביאה איתה חברה. בביקור הבא היא הביאה איתה עוד כמה חברות. מאוחר יותר הצטרפו אליה מספר רב אף יותר של חברות. כעת אני לומדת עם חמש מהן”. סימונה אומר: ”אנשים בשטח ידידותיים וסקרנים. רבים מהם מגלים עניין. האמת שאין לנו מספיק זמן כדי להגיע לכל המעוניינים”.‏

מיזוהו וסצ’או

אך מה לגבי הצעדים המעשיים הכרוכים בהחלטה לעבור למיאנמר? מיזוּהוֹ מיפן מספרת: ”בעלי סַצֵ’אוּ ואני תמיד רצינו לשרת במדינה שיש בה צורך רב יותר – אבל היכן? קראנו את ספר השנה 2013 על מיאנמר, והחוויות מחממות הלב  כה נגעו לליבנו שהתחלנו לשקול האם יתאפשר לנו לשרת במיאנמר”. סצ’או מוסיף: ”החלטנו לנסוע למשך שבוע לינגון, עיר הבירה של מיאנמר, כדי לתור כביכול את הארץ. טיול קצר זה שבו בדקנו את השטח שכנע אותנו שעלינו לעבור”.‏

האם תוכל להיענות לקריאה?‏

ג’ורדן, רודני, דניקה וג’יין

רודני ואשתו ג’יין מאוסטרליה, זוג בשנות ה־50 לחייהם, משרתים במיאנמר מאז שנת 2010 יחד עם בנם ג’ורדן ובתם דניקה. רודני אומר: ”הושפענו עמוקות מהצמא הרוחני שיש לאנשים. אין ספק שאמליץ למשפחות אחרות לנסות לשרת במקום כמו מיאנמר”. מדוע? ”אין מילים לתאר עד כמה התקדמה משפחתנו מבחינה רוחנית! צעירים רבים עסוקים בטלפונים שלהם, במכוניותיהם, בעבודותיהם וכדומה. ילדינו עסוקים בלימוד מילים חדשות שיוכלו לשמש אותם בשירות. הם מנסים ללמוד כיצד לשוחח עם מי שאינם מכירים את המקרא וכיצד לענות תשובות באסיפות הקהילה המקומית. הם שקועים בפעילויות רוחניות מרגשות נוספות רבות”.‏

אנה ואוליבר

אוליבר, אח בשנות ה־30 המאוחרות לחייו מארצות הברית, מסביר מדוע הוא ממליץ על סוג שירות זה: ”אני נהנה מיתרונות רבים תודות לכך שאני משרת את יהוה מחוץ לאזור הנוחות שלי. המעבר הרחק מביתי עזר לי לבנות את ביטחוני ביהוה ללא תלות בנסיבות שאליהן אני נקלע. השירות לצד מי שלא הכרתי קודם לכן, שאמונתם זהה לשלי, באמת סייע לי להבין שפשוט אין דבר בעולם הזה המשתווה בחשיבותו למלכות אלוהים”. כיום אוליבר ואשתו אנה ממשיכים לשרת בקנאות בשטח של דוברי סינית.‏

טרזל

טְרַזֶל, אחות מאוסטרליה בשנות ה־50 המוקדמות לחייה, משרתת במיאנמר משנת 2004. היא אומרת: ”אני ממליצה בחום, למי שנסיבותיהם מאפשרות להם, לשרת במקום שיש בו צורך רב יותר. מניסיוני, אם יש לך הרצון לשרת, יהוה מברך את מאמציך. מעולם לא חלמתי שאלו יהיו חיי. זה אורח החיים המספק והמתגמל ביותר שיכולתי אי פעם לבקש”.‏

מי ייתן ומילים חמימות אלה מפיהם של אחים שעברו לשרת במיאנמר, היכן שיש צורך רב יותר, יעודדו אותך לשקול לסייע לישרי הלב המתגוררים בשטחים שעד כה לא בישרו בהם. כן, האחים הללו קוראים: ”בוא אל מיאנמר ועזור לנו!”‏