עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  דצמבר 2016

 סיפור חיים

להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים”‏

להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים”‏

‏”אם את נטבלת, אני עוזב אותך!” כך איים אבי על אמי בשנת 1941. חרף האיום החליטה אמי להיטבל כסמל להקדשתה ליהוה אלוהים. אבי מימש את איומו ועזב אותנו. הייתי אז רק בן שמונה.‏

התחלתי להתעניין באמת המקראית עוד קודם לכן. אמי קיבלה מספר פרסומים מקראיים ונהניתי לעיין בהם, במיוחד באיורים. אבי לא רצה שאמי תדבר אתי על מה שהיא לומדת. אולם הייתי סקרן ושאלתי שאלות. לכן היא לימדה אותי בשעה שאבי היה מחוץ לבית. כתוצאה מכך, גם אני החלטתי להקדיש את חיי ליהוה. נטבלתי בגיל עשר בבְּלֶקְפּוּל, אנגליה, בשנת 1943.‏

צעדיי הראשונים בשירות יהוה

מאותה עת ואילך אמי ואני בישרנו יחד בקביעות. הצגנו את המסר המקראי בעזרת פונוגרפים. הם היו מגושמים ושקלו בסביבות 4.5 קילו. תארו לעצמכם אותי כילד קטן סוחב מכשיר כזה!‏

בגיל 14 רציתי להיות חלוץ. אימא אמרה שאני צריך לדבר קודם עם משרת האחים (כיום משגיח הנפה). הוא הציע שתחילה ארכוש מקצוע כדי שאוכל לפרנס את עצמי בתור חלוץ, וכך עשיתי. אחרי שעבדתי במשך שנתיים התייעצתי עם משגיח נפה אחר לגבי החלוציות, והוא אמר: ”לך על זה!”‏

בעקבות כך באפריל שנת 1949 אמי ואני מכרנו ותרמנו את הריהוט שבביתנו השכור  ועברנו למידלטון שליד מנצ’סטר, שם התחלנו לשרת כחלוצים. לאחר ארבעה חודשים ביקשתי מאח אחד שישמש כשותפי לחלוציות. הסניף הציע שנעבור לקהילה שנוסדה זמן קצר קודם לכן באירלם. אמי המשיכה בחלוציות לצד אחות נוספת בקהילה אחרת.‏

אף שהייתי אז רק בן 17, על שותפי ועליי הוטלה האחריות להדריך את האסיפות מפני שהיו באותה קהילה חדשה מעט אחים כשירים. בהמשך התבקשתי לעבור לקהילת בקסטון, שנזקקה לתמיכה מפני ששירתו בה רק קומץ מבשרים. תמיד ראיתי במשימות שקיבלתי בצעירותי סוג של הכשרה לקראת התפקידים שעוד נכונו לי.‏

מפרסם הרצאה פומבית עם מבשרים אחרים ברוצ’סטר, ניו יורק, 1953

בשנת 1951 מילאתי בקשה ללמוד בבית־ספר גלעד. אולם בדצמבר 1952 קיבלתי צו גיוס. ביקשתי פטור כאיש דת, אך בית המשפט לא הכיר בי ככזה וגזר עליי שישה חודשי מאסר. בזמן שהותי בכלא קיבלתי הזמנה לכיתה ה־22 של בית־ספר גלעד. ביולי 1953 עליתי על סיפונה של הג’ורג’יק כשפניי מועדות לניו יורק.‏

מייד לאחר שהגעתי התאפשר לי לנכוח בכינוס ”חברת העולם החדש” שנערך בשנת  1953. לאחר הכינוס נסעתי ברכבת כדי להגיע לסאות’ לנסינג, ניו יורק, היכן שהיה ממוקם בית־הספר. הואיל ושוחררתי ממאסרי רק זמן קצר קודם לכן, לא היה לי הרבה כסף. כשירדתי מהרכבת, עליתי על אוטובוס לסאות’ לנסינג, ונאלצתי ללוות 25 סנט מאחד הנוסעים כדי לשלם על הנסיעה.‏

משימה בארץ זרה

בית־ספר גלעד סיפק לנו הכשרה מצוינת שנועדה לסייע לנו להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים” בשירותנו כשליחים (‏קור”א ט’:22‏). נשלחתי לפיליפינים יחד עם פול ברון וריימונד ליץ’. היינו צריכים לחכות כמה חודשים כדי לקבל אשרות כניסה. לאחר מכן יצאנו לדרך בספינה שעברה ברוטרדם, הים התיכון, תעלת סואץ, האוקיינוס ההודי, מלזיה והונג קונג — מסע ימי בן 47 יום! לבסוף הגענו למנילה ב־19 בנובמבר 1954.‏

שותפי ריימונד ליץ’ ואני שטנו 47 יום בספינה לפיליפינים

היה עלינו להסתגל לתרבות חדשה, מדינה חדשה ושפה חדשה. תחילה נשלחנו שלושתנו לקהילה בקזון סיטי, היכן שרבים מהתושבים דיברו אנגלית. כתוצאה מכך כעבור שישה חודשים ידענו רק מילים ספורות בטגלוג. אך המשימה הבאה שקיבלנו פתרה את הבעיה.‏

יום אחד, במאי שנת 1955, אח ליץ’ ואני חזרנו משירות השדה ומצאנו בחדרנו צרור מכתבים. גילינו שהתמנינו למשגיחי נפה. הייתי אז רק בן 22, אך משימה זו נתנה לי את ההזדמנות להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים” בדרכים חדשות.‏

מגיש הרצאה פומבית בכינוס נפתי בשפת הביקול

לדוגמה, נתתי את ההרצאה הפומבית הראשונה שלי כמשגיח נפה מול מכולת בכפר באוויר הפתוח. עד מהרה הבנתי שבאותם ימים ההרצאות הפומביות במדינה זו היו פומביות פשוטו כמשמעו. כשביקרתי בקהילות השונות בנפה נשאתי הרצאות פומביות תחת סככות הצללה ציבוריות, בשווקים, מול בנייני עירייה, במגרשי כדורסל, בפארקים ובמקרים רבים בפינות רחוב. פעם אחת בסן פבלו ירד גשם זלעפות שמנע ממני לשאת הרצאה בשוק, ולכן הצעתי לאחים האחראים שההרצאה תתקיים באולם המלכות. לאחר מכן שאלו האחים אם אפשר לדווח על אסיפה זו כאסיפה פומבית, שהרי ההרצאה לא נערכה במקום ציבורי.‏

תמיד התאכסנתי אצל אחים. אף שבתיהם היו צנועים, הם תמיד היו נקיים. בדרך כלל ישנתי על מחצלת שהונחה על גבי רצפת העץ. לא היו מקלחות פרטיות, ולכן למדתי להתקלח בחוץ בבגדים. נסעתי ממקום למקום בג’יפני (סוג של מונית שירות) ובאוטובוסים, ולפעמים שטתי בסירה מאי לאי. במשך כל שנות שירותי מעולם לא היה לי רכב.‏

שירות השדה והשירות הנפתי סייעו לי ללמוד טגלוג. מעולם לא לקחתי קורס רשמי ללימוד השפה. למדתי טגלוג מהקשבה לאחים בשירות השדה ובאסיפות. האחים רצו לעזור לי ללמוד והערכתי את סבלנותם ואת הערותיהם הכנות.‏

עם חלוף השנים משימות חדשות הניעו אותי לערוך שינויים נוספים. בשנת 1956, כאשר אח נתן נור ביקר בפיליפינים, התמניתי  לאחראי על יחסי הציבור בכינוס הארצי. לא היה לי שום ניסיון, אך אחרים שמחו לעזור לי ללמוד. לאחר פחות משנה נערך כינוס ארצי נוסף וביקר אותנו אח פרדריק פראנץ מהמשרדים הראשיים. שירתי כמשגיח הכינוס והתרשמתי מנכונותו של אח פראנץ להתאים את עצמו למקומיים. האחים שמחו לראות אותו נותן את ההרצאה הפומבית כשהוא לבוש בבארונג טגלוג, בגד פיליפיני מסורתי.‏

לימים התמניתי למשגיח מחוז והיה עליי לערוך שינויים נוספים. באותה תקופה הקרנו את הסרט אושרה של חברת העולם החדש, לרוב במקומות ציבוריים תחת כיפת השמיים. לפעמים הטרידו אותנו חרקים. הם נמשכו לאור המקרן ונלכדו בתוכו. הייתה זו משימה די קשה לנקות את המקרן לאחר מכן. לא היה קל לארגן את ההקרנות, אך חשנו סיפוק גדול כשראינו את התגובה החיובית של הצופים שנחשפו לארגונו הבינלאומי של יהוה.‏

לעיתים הכמרים הקתולים לחצו על הרשויות המקומיות כדי שלא נקבל אישורים לערוך כינוסים. במקרים אחרים, כדי לשבש את התכנסויותינו, הם צלצלו בפעמוני  הכנסייה בזמן שניתנו הרצאות בקרבת כנסיותיהם. למרות הכול פעילותנו צברה תנופה, ורבים באזורים הללו הפכו לעובדי יהוה.‏

משימות שהצריכו שינויים נוספים

בשנת 1959 קיבלתי מכתב מינוי לשרת בסניף. כתוצאה מכך התנסיתי בחוויות למידה רבות נוספות. עם הזמן התבקשתי לבקר במדינות אחרות כמשגיח אזור. באחד הביקורים פגשתי את ג’נט דומונד, שליחה בתאילנד. התכתבנו זמן מה ואחר כך התחתנו. עד כה היו לנו 51 שנות שירות משמחות כזוג נשוי.‏

עם ג’נט באחד האיים הרבים של הפיליפינים

לאורך השנים הייתה לי הזכות לבקר את משרתי יהוה ב־33 ארצות. אני כל כך שמח שהמשימות הראשונות שלי עזרו לי ללמוד להסתדר עם מגוון כה רחב של אנשים. הביקורים שערכתי הרחיבו אף יותר את נקודת הראות שלי ועזרו לי להבין שיהוה אוהב אנשים מכל הסוגים (‏מה”ש י’:34, 35‏).‏

אנו משתתפים בקביעות בשירות השדה

ממשיך להסתגל

איזה תענוג זה לשרת לצד אחינו בפיליפינים! מאז שהתחלתי לשרת כאן גדל מספר המבשרים כמעט פי עשרה. ג’נט ואני עדיין משרתים בסניף הפיליפינים בקזון סיטי. גם לאחר למעלה מ־60 שנות שירות בארץ זרה, אני עדיין צריך להיות מוכן לערוך את השינויים שיהוה מבקש ממני לעשות. השינויים הארגוניים שחלו לאחרונה דורשים מאתנו להמשיך לגלות גמישות בשירותנו לאלוהים ובשירות אחינו.‏

העלייה במספר העדים תמיד מסבה לנו שמחה

תמיד השתדלנו להיענות להדרכת יהוה, וזו דרך החיים המספקת ביותר. ניסינו גם לערוך שינויים נחוצים ולשרת את אחינו כמיטב יכולתנו. כן, כל עוד זהו רצון יהוה, אנו נחושים להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים”.‏

אנו עדיין משרתים בסניף בקזון סיטי