עבור לתוכן

עבור לתפריט המשני

עבור לתוכן העניינים

עדי־יהוה

עברית

המצפה – מהדורה לימודית  |  אפריל 2016

 סיפור חיים

נזירות לשעבר הופכות לאחיות רוחניות אמיתיות

נזירות לשעבר הופכות לאחיות רוחניות אמיתיות

‏”תפסיקי לדבר אתי”, צעקה אחותי הקטנה ארסלי. ”אני לא רוצה לשמוע יותר על הדת שלך. זה עושה לי בחילה. אני שונאת אותך!” אפילו בגיל 91 אני עדיין זוכרת עד כמה נפגעתי מהמילים האלה. אבל בקהלת ז’:8 נאמר: ”טוב אחרית דבר מראשיתו”, וכך אכן אירע במקרה שלנו (‏פליסה‏).‏

פליסה: גדלתי במשפחה אדוקה מאוד. שלושה עשר מקרוביי היו כמרים או חברים במסדרים קתוליים. לאחר מותו של בן דודה של אמי, שהיה כומר שלימד בבית־ספר קתולי, הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ”מבורך”. משפחתנו הייתה צנועה. אבי היה נפח ואמי עבדה בשדות. אני הבכורה מבין שמונה ילדים.‏

כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת האזרחים בספרד. עם תום המלחמה נכלא אבי. דעותיו הליברליות היו למורת רוחה של הממשלה הדיקטטורית. אמי התקשתה לפרנס את המשפחה, ולכן ידידה אחת המליצה לה לשלוח את שלוש אחיותיי הקטנות — ארסלי, לאורי ורמוני — למנזר בבילבאו, ספרד. שם הן לפחות לא ירעבו ללחם.‏

ארסלי: היינו אז בנות 14, 12 ו־10, והפרידה מהמשפחה הייתה קשה מאוד. בבילבאו עשינו עבודות ניקיון. שנתיים לאחר מכן העבירו אותנו הנזירות למנזר גדול בסרגוסה, מנזר שבו טיפלו בקשישים. תפקידנו היה לנקות את המטבח, מטלה מתישה לבנות בגיל העשרה.‏

פליסה: כשאחיותיי עברו לסרגוסה החליטו אמי והכומר המקומי, שהיה דודי, שגם אני צריכה לעבוד באותו מנזר. הם חשבו שהמעבר ירחיק אותי מנער אחד שהתעניין בי. מאחר שהייתי דתייה מאוד, מצא חן בעיניי הרעיון לשהות במנזר לזמן מה. נהגתי לנכוח מדי יום בטקס המיסה, ואפילו שקלתי להפוך למיסיונרית כמו בן דודתי שהיה נזיר באפריקה.‏

ימין: תרגום המקרא ”נאקר־קולונגה”; שמאל: המנזר בסרגוסה, ספרד

 הנזירות לא טיפחו כלל את שאיפתי לשרת את אלוהים בארצות אחרות, וחיי המנזר גרמו לי להרגיש כלואה. לכן כעבור שנה החלטתי לחזור הביתה כדי לטפל בדודי הכומר. בנוסף למטלות הבית, דקלמתי אתו בכל ערב את תפילת המחרוזת. גם אהבתי להכין סידורי פרחים לכנסייה ולקשט את הפסלים של הבתולה ו”הקדושים”.‏

ארסלי: בינתיים השתנו חיינו במנזר. לאחר שנדרתי את נדריי הראשונים, החליטו הנזירות להפריד בינינו. רמוני נשארה בסרגוסה, לאורי עברה לוולנסיה ואני נשלחתי למדריד, ושם נדרתי את נדרי הנזירות השניים. המנזר במדריד סיפק מגורים לסטודנטים, לקשישים ולמבקרים, ולכן הייתה כמות אדירה של עבודה לבצע. עבדתי במרפאה של המנזר.‏

למען האמת, ציפיתי שחיי כנזירה יהיו מתגמלים יותר. חשבתי שנקרא במקרא ונלמד את הכתוב בו. אבל איש לא דיבר על אלוהים או על ישוע, ולא השתמשנו במקרא. למדתי מעט לטינית, רכשתי ידע על קורותיהם של ”הקדושים” וסגדתי למרים. אבל רוב הזמן ביצעתי מטלות פיזיות קשות.‏

התחלתי לסבול מחרדות, ודיברתי על כך עם אם המנזר. אמרתי לה שלא נראה לי הגיוני שאעבוד קשה בשביל שאחרים ימלאו את כיסיהם, בזמן שמשפחתי זקוקה לעזרה שלי. היא נעלה אותי בתא, בתקווה שהעונש ישנה את דעתי ויניא אותי מהחלטתי לעזוב את המנזר.‏

הנזירות שחררו אותי, אבל כשהבינו שאני עדיין רוצה לעזוב את המנזר, הן שוב נעלו אותי. לאחר שעשו כן שלוש פעמים, הן אמרו שאוכל לעזוב רק אם אציין בכתב: ”אני עוזבת כי אני מעדיפה לשרת את השטן ולא את אלוהים”. דרישה זו זעזעה אותי, ואף שרציתי נואשות לעזוב את המנזר, לא יכולתי לכתוב את המילים הללו. בסופו של דבר ביקשתי לשוחח עם כומר וידויים, וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא דאג לכך שהבישוף יעביר אותי למנזר הקודם שלי בסרגוסה. לאחר ששהיתי שם מספר חודשים, הורשיתי לעזוב. זמן קצר לאחר מכן גם לאורי ורמוני עזבו את המנזר.‏

ספר ”אסור” מפריד בינינו

פליסה

פליסה: לימים התחתנתי ועברתי לקנטבריה. המשכתי לנכוח בקביעות בטקס המיסה. באחד מימי ראשון שמעתי הודעה מפתיעה מעל דוכן  המטיפים. הכומר צעק בכעס: ”אתם רואים את הספר הזה?” והצביע על הספר האמת המובילה לחיי־נצח. ‏”אם קיבלתם אותו, תנו לי אותו או השליכו אותו לפח!”‏

לא קיבלתי את הספר, אבל מייד רציתי להשיג אותו. ובאמת, כעבור כמה ימים דפקו שתי עדות־יהוה בדלת ביתי והציעו לי את הספר ”האסור”. באותו לילה קראתי אותו וכאשר הן חזרו אליי, הסכמתי לקבל מהן שיעורי מקרא.‏

הספר ”האסור”‏

עד מהרה נגעה האמת ללבי. אדיקותי לדת הקודמת שלי הפכה לאהבה עמוקה ליהוה ולקנאות לשירותו. נטבלתי ב־1973. אף שהיו לי רק הזדמנויות מעטות לחלוק את האמת עם בני משפחתי, בישרתי להם כמיטב יכולתי. כפי שהסברתי בפתיח, הם התנגדו בתוקף לאמונתי, בייחוד אחותי ארסלי.‏

ארסלי: החוויות הקשות שחוויתי במנזר הפכו אותי לאדם ממורמר. בכל זאת, המשכתי לנכוח בטקס המיסה בימי ראשון, ומדי יום דקלמתי את תפילת המחרוזת. עדיין בער בי הרצון להבין את המקרא, וביקשתי מאלוהים שיעזור לי. אך כשאחותי פליסה סיפרה לי על אמונתה החדשה, היא הייתה כה נלהבת שחשבתי שהיא קיצונית. התנגדתי נחרצות לדעותיה.‏

ארסלי

כמה שנים לאחר מכן חזרתי למדריד למטרות עבודה והתחתנתי. עם הזמן הפכתי לספקנית מאוד. שמתי לב שרבים שנוכחים בקביעות בטקס המיסה אינם חיים על־פי ספרי הבשורה. לכן הפסקתי ללכת לכנסייה. כבר לא האמנתי ב”קדושים”, בווידויים או באש הגיהינום. אפילו נפטרתי מכל הפסלים שהיו ברשותי. לא הייתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון. הייתי מאוכזבת, אך המשכתי להתפלל לאלוהים: ”אני רוצה להכיר אותך. עזור לי!” אני זוכרת שעדי־יהוה הגיעו לביתי כמה פעמים, אבל אף פעם לא פתחתי להם את הדלת. לא בטחתי באף דת.‏

 בתחילת שנות ה־80 החלה לאורי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה בצרפת, ורמוני, שהתגוררה בספרד, החלה גם היא לקבל שיעורי מקרא מעדי־יהוה. חשבתי שגם אותן הוליכו שולל כמו את פליסה. בהמשך התיידדתי מאוד עם שכנתי אנחלינס, שגם היא הייתה אחת מעדי־יהוה. היא ובעלה הציעו לי שוב ושוב ללמוד את המקרא. הם ראו שמאחורי מעטה הספקנות שלי עומד אדם צמא לידע מקראי. בסופו של דבר אמרתי להם: ”בסדר. אני מסכימה ללמוד אתכם רק בתנאי שאוכל להשתמש במקרא שלי”, תרגום ”נאקר־קולונגה” (Nácar-Colunga).‏

המקרא סוף סוף מאחד אותנו

פליסה: כשנטבלתי ב־1973 היו כ־70 עדי־יהוה בעיר סנטנדר — בירת מחוז קנטבריה, ספרד. היה לנו שטח הטפה נרחב, ונסענו באוטובוסים ולימים ברכבים כדי לבשר ברחבי המחוז. עברנו מכפר לכפר, ובסופו של דבר בישרנו במאות הכפרים שבאזור.‏

במהלך השנים הייתה לי הזכות ללמד אנשים רבים את המקרא, ו־11 מהם נטבלו. רובם היו קתולים. היות שבעברי הייתי מאמינה אדוקה, ידעתי שעליי לגלות סבלנות והבנה. הבנתי שהם זקוקים לזמן כדי לנטוש אמונות מושרשות. המקרא ורוח קודשו של יהוה צריכים לגעת ללבם כדי שהם יזהו את האמת (‏עב’ ד’:12‏). בעלי ביינוונידו, שהיה בעברו שוטר, נטבל ב־1979, ואמי החלה ללמוד את המקרא זמן קצר לפני מותה.‏

ארסלי: הייתי חשדנית מאוד כשהתחלתי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה. אך ככל שחלפו השבועות, שמתי לב שרגשי המרירות שלי נמוגו. הדבר שהרשים אותי יותר מכול אצל עדי־יהוה הוא העובדה שהם חיים על־פי מה שהם מלמדים. ספקנותי החלה להתפוגג, ואמונתי התחזקה. חשתי הרבה יותר מאושרת. אפילו כמה משכנותיי אמרו לי: ”ארסלי, תמשיכי בדרך שבחרת!”‏

אני זוכרת שאמרתי בתפילה: ”תודה, יהוה, שלא ויתרת עליי ונתת לי כל כך הרבה הזדמנויות למצוא את מה שחיפשתי — את האמת המקראית”. ביקשתי מפליסה שתסלח לי על המילים הפוגעות שאמרתי לה. את מקומם של הוויכוחים תפסו שיחות ערות על המקרא. נטבלתי ב־1989 בגיל 61.‏

פליסה: כיום אני בת 91. אני אלמנה וכבר לא חזקה כמו פעם. אבל אני קוראת במקרא מדי יום, מגיעה לאסיפות כשהבריאות שלי מאפשרת לי ונהנית לבשר כמיטב יכולתי.‏

ארסלי: מכיוון שהייתי פעם נזירה, אני אוהבת לבשר לכמרים ולנזירות שאני פוגשת בשירות. התאפשר לי לתת להם פרסומים רבים והיו לי שיחות מעניינות אתם. אני זוכרת שפעם אמר לי כומר אחד לאחר מספר שיחות: ”ארסלי, אני מסכים אתך לגמרי, אבל מה אני יכול לעשות בגילי? מה יגידו קהל המאמינים שלי בכנסייה ובני משפחתי?” עניתי לו: ”ומה יגיד אלוהים?” הוא הניד בראשו בעצב, אך נראה שלא היה לו האומץ להמשיך לחפש את האמת.‏

אני זוכרת רגע מיוחד בחיי — הרגע שבעלי אמר לי שהוא רוצה לבוא אתי לאסיפה. אף־על־פי שהוא כבר היה בשנות ה־80 לחייו, הוא לא פספס מאז אף אסיפה. הוא למד את המקרא והפך למבשר לא־טבול. יש לי זיכרונות נעימים מהימים שבהם היינו יוצאים יחד לשירות. הוא מת חודשיים לפני מועד הטבילה שלו.‏

פליסה: אחד הדברים המספקים ביותר בחיי היה לראות את שלוש אחיותיי הקטנות, שבהתחלה התנגדו לי, הופכות לאחיותיי הרוחניות. לאורך השנים כל כך נהנינו לבלות ביחד ולדבר על אלוהינו היקר יהוה ועל דברו. סוף כל סוף אחיותיי ואני מאוחדות מבחינה רוחנית.‏ *

^ ס' 29 ארסלי (87), פליסה (91) ורמוני (83) ממשיכות לשרת את יהוה בקנאות עד היום. לאורי שירתה את יהוה בנאמנות עד מותה ב־1990.‏